בחודשים האחרונים החיים שלי התפצלו לשניים - מצד אחד אני אותה נעמה, שנשואה לאביעד ואימא ל-4 ילדים, גרה ביישוב לשם ועובדת בתור מנהלת מחלקת גבייה משפטית במימון ישיר. מצד שני, אני בת זוג של איש מילואים, וזה לא סתם תיאור מצב - זה תפקיד משפחתי, כלכלי ולאומי.
לצד האתגרים הגדולים שנמצאים אצל הלוחמים בחזית וחוזרים עכשיו שוב לסבב גיוס נוסף, חשוב לזכור שבה בעת גם אצלנו, בנות ובני הזוג שנותרו בבית, נוצר קושי מנטלי ופיזי גדול מאוד. מאז ה-7 באוקטובר, עברו 5 חודשים בהם אביעד בעלי היה בחזית. חודשים בהם ארבעת הילדים שלנו לא ראו את המשפחה, הקרובה והמורחבת, המתגוררת בדרום, לא היו במסגרות באופן מלא, לא ראו את אבא, אלא לפרקי זמן קצרים. חודשים בהם העסק הפרטי בבעלותו של אביעד נעצר כמעט לחלוטין. חודשים בהם הייתי צריכה לספק שגרה, יציבות ושפיות עבור האנשים שסביבי בקהילה ובמקום העבודה שלי, עבור הילדים והמשפחה שלי, ועבור בן זוגי – שהיה צריך את הגב שלי יותר מתמיד.
אביעד משרת בתור חובש גדודי בשריון ובמסגרת תפקידו נדרש להניע את הצוותים הרפואיים בגדוד ולדאוג לרופאים, לחובשים , לציוד רפואי , לנגמ"שים ולאמבולנסים, וזאת תוך כדי שהוא מסכן את עצמו בחזית. הוא צריך לדעת שהכל בעורף האישי שלו בסדר בשביל שהראש והלב שלו יהיו לגמרי שם בחזית. הוא צריך לדעת שהילדים בסדר, שהמצב הכלכלי בסדר, ושגם אני, בסופו של דבר, בסדר. שהחיים שלי לא נעצרים, שאני לא נשברת, שאני חזקה וממשיכה הלאה. המשימה שלי, בתור בת הזוג של איש מילואים, הייתה לספק לו את היציבות והיכולת לשרת בלי לדאוג לשום דבר אחר ולקחת את כל טרדות העורף על עצמי.
בשביל לעשות את זה, הייתי צריכה את מקום העבודה שלי לצידי. כבר עם תחילת המלחמה, כשכולם עסקו באנשי המילואים וברווחה שלהם, היה ברור שאני זקוקה לתמיכה מיוחדת. לצד הקהילה שלי, מקום העבודה שלי דאג גם לבנות ובני הזוג של מי שמשרת במילואים. המטרה הייתה להקל על ההתנהלות היומיומית שלנו ולתמוך בנו בתקופה הקשה הזאת.
באופן אישי, בתור אימא לארבעה ילדים קטנים, לא יכולתי להמשיך לעבוד כרגיל, אבל בתור מנהלת, אשת קריירה והאחראית על רווחת המשפחה, לא יכולתי שלא להמשיך לעבוד. במקום העבודה שלי הבינו שהנוסחה השתנתה ושהצרכים שלי השתנו ברגע, וידעו לספק לי את הגמישות הנדרשת. כך למשל סיפקו עבורי גמישות בעבודה מהבית ובשעות העבודה, וכל זה מבלי לפגוע במשכורת או בסמכויות שלי, מה שהיה לא מובן מאליו, ועדיין נשות מילואימניקים רבות מתמודדות עם הרעה בתנאים.
יותר מכל, חשוב השיח התומך שמנכיח גם את הכאב והאתגר של בנות ובני זוג של אנשי מילואים: למשל, כשמנהלת משאבי אנוש שואלת אותך לשלומך ומזמינה אותך לחלוק את הקושי, כשהמנהל הישיר שלך מתאים את הפגישות ליכולת שלך להימצא בהן או כשכלל העובדים בחברה יודעים שלמרות שאני אותה הנעמה – אני גם אישה של איש מילואים, וזה מגיע עם אתגרים חדשים. ההכרה בכך שבנות ובני זוג של אנשי מילואים נמצאים למעשה בסוג של מילואים משלהם היא אולי הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכות לקבל ממקומות העבודה, הקהילה והמדינה.
היום אנשי המילואים חוזרים לסיבוב גיוס נוסף, ולמרות שאישית, הקהילה שלי ומקום העבודה שלי תומכים בי, המדינה מזניחה אותי ולא מתייחסת לצרכים שלי. נשות המילואימניקים לא מקבלות הטבות או התאמות חוקיות, למרות שהמציאות שלהן שונה והן מחזיקות את המשפחות ואת הכלכלה. אנחנו, בנות הזוג של המילואימניקים, יוצאות שוב למילואים שלנו, ואנחנו זקוקות לתמיכה של מקומות העבודה, הקהילה והמדינה בשביל למלא את התפקיד הזה עד הסוף.
הכותבת היא נעמה רביבו פרץ, מנהלת מחלקת גבייה משפטית ותפעול במימון ישיר, נשואה לאביעד ואימא ל-4 ילדים