מבלי לשים לב והרחק מהרדאר התקשורתי והציבורי, מדי שבוע נכנסים למעגל פצועי צה"ל חיילים נוספים. נכון, תפקיד הצבא הוא להגן על המדינה ולאפשר לחברה האזרחית להתנהל, אך במדינת ישראל הצבא הם הילדים, האחים, האבות, האחיות והאימהות של כולנו.
כששואלים פצוע צה"ל מתי היום הולדת שלו? הוא תמיד יציין לצד תאריך הולדתו גם את תאריך הפציעה שלו. אני נפצעתי ב-28 ביולי 2014. למעשה, אני בן 34 בגוף של אדם בן 8. שמונה שנים שאני לומד להכיר את הגוף החדש שלי.
התגייסתי ב-2008 ליחידת דובדבן. יצאתי מדובדבן לקורס מ"פ והתחיל מבצע צוק איתן. אני מחוץ ללחימה, ושומע עליה מרחוק והאמת שהייתה לי בחירה: להמשיך ללמוד או להיכנס פנימה. אני נכנסתי לעזה. עם ישראל צריך אותי ואני הולך להיות שם.
זוכר את הלבן בעיניי המחבלים
ההחלטה הייתה מבחינתי די ברורה. אני לא יכול לראות מהצד את האחים שלי מהדרום נכנסים למקלטים וחיים בפחד. נכנסתי, ובמשך שלושה ימים התקדמנו. אתה מסתכל וזה נראה כמו סרט. אתה מרגיש את הירי ואומר שיש סיכוי שאתה לא חוזר מפה. כל הזמן אתה מסתכל אחורה ורואה את יישובי הדרום באופק - ומבין את גודל המשימה וגודל האחריות.
היחיד שיודע שאני נמצא מעבר לקווי האויב הוא אחי. לא סיפרתי לאף אחד בשביל לא להדאיג. ביום השביעי של הלחימה קיבלנו משימה, לטהר את המרחב. באחת מהפסקות האש קיבלנו מידע מודיעיני שחולייה אמורה להיכנס למנהרה ולצאת בשטח ישראל.
רצנו לאירוע וחתרנו למגע. פיצוץ גדול כתוצאה מירי טיל לעבר כלי הנדסי הותיר את הכוח שלנו עם פצועים במצב אנוש. לאחר מכן, החל קרב עם מחבלים במרחק נשימה אחד מהשני. ראינו את הלבן שבעיניים של כל אחד ואחד מהם. אחד פגע בי, נפצעתי, יצאתי מזה באורך נס והתחלתי את הליך השיקום בתל השומר.
עברתי שמונה ניתוחים במצטבר, כל חצי שנה ניתוח גדול ושבעה חודשים אשפוז מלא. שלוש וחצי שנים אשפוז יום. במהלך הליך השיקום פגשתי עשרות פצועים בדרגות כאלו ואחרות, ועשרות מתנדבים ואנשים טובים, שכל מה שרוצים זה להחזיר את הצבע לאותם פצועים. שם הבנתי מה בעצם פצועי צה"ל רוצים וצריכים: לחזור למסלול החיים החברתי. טיול אחרי צבא, לימודים וקריירה.
הפצועים רק רוצים לחזור למסלול
ההבנה הזו גרמה לנו, כמה פצועי צה"ל, להקים תחילה מיזם והיום עמותה חיה ובועטת, המציידת בכלים הסוללים את המסלול 'המחושב מחדש' של כל פצועי צה"ל שאנחנו נפגשים בו. המציאות של הפצועים שנתפסת בעיניי החברה היא שונה במהותה מהמציאות בפועל.
נכון, לרוב דואגים לנו לטיפולים רפואיים ונפשיים, מלווים בכל מהלך תהליך השיקום באנשים טובים. אבל, מה קורה ביום שאחרי? איך מתמודדים כשיוצאים החוצה עם פגיעות פיזיות ו\או נפשיות? איך משתלבים בחברה או בעולם התעסוקה? שלא נדבר על תחושת המסוגלות שאבדה.
ישנו ואקום גדול להתמודדות אמתית בעולם התעסוקה. הפצועים לא יודעים איך להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים בסביבת העבודה, וכמובן שלא לדבר על המעסיקים, שקיימת בהם תחושת השליחות והרצון האמיתי לפתוח את הדלת בפני הפצועים, אך גם הם לא יודעים להתמודד עם צרכיו של הפצוע.
ב"ריסטארט" אנחנו פוגשים מאות פצועים, בעלי תואר ראשון שמבינים שזו לא ערובה להצלחה בשוק התעסוקה. המחויבות שלנו, כחברה, לתדלק את המוטיבציה העילאית של הפצוע להיכנס בשערי התעסוקה.
צה"ל הוא ראי של החברה הישראלית, ו'הפרה הקדושה' מהבודדות שנשארו לנו בחברה. ישנם עשרות אלפי אחים ואחיותינו שנפצעו ועל כן, עלינו כחברה להאיר בזרקור את הליך השיקום שלהם, ולהבין שהשיקום האמתי נגמר כשהם מממשים את שיא הפוטנציאל והיכולות שלהם בשוק התעסוקתי.
לשמחתי, בשנים האחרונות, קמו עשרות עמותות ואלפי אנשים מהחברה הישראלית הפועלים בדיוק בנושא הזה. אם אגף השיקום ישכיל לאמץ את דרכן של העמותות, מרבית הפצועים יחזרו למסלול החיים.
המטרה: חצי מיליון שקלים לפצועים
בימים אלו אנו בעיצומו של מבצע גיוס המונים. מטרת הקמפיין לגייס חצי מיליון שקלים שבאמצעותן יהיה ניתן לצרף עוד עשרות רבות של פצועי צה"ל נוספים לתוכניות השונות שהעמותה מציעה, ביניהן:
תוכנית Makers המפתחת פתרונות טכנולוגיים המאפשרים לפצועי צה"ל להגשים חלומות אתגריים, תוכנית המנטורים המעניקה ליווי צמוד של איש עסקים בכיר ומאפשרת לחזור למעגל העבודה, ותוכנית Storytellers שמעניקה ומפתחת כלים לעמידה מול קהל אצל פצועי צה"ל.
עלות מסלול ההכשרה הבסיסי על מנת שפצוע צה"ל יחזור למסלול החיים היא 10,000 שקלים. בישראל ישנם 57,277 פצועים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. על רקע הקושי בגיוס משאבים בתקופת הקורונה, יוצאת העמותה לגיוס המונים, שמטרתו להרחיב בשנת 2022 את היקפי הפעילות והתמיכה בפצועי צה"ל.
אנו פונים לחברה הישראלית בכדי לעזור להחזיר ביחד איתנו את פצועי צה"ל למסלול החיים. אנחנו, שנפצענו במהלך "צוק איתן", רואים חשיבות עליונה לחזק את פצועי ופצועות צה"ל, שהגנו בגופם ובנפשם על המדינה.