רס"ן י' סגן מפקד דובדבן (צילום: יעל סטריער, עיתון "במחנה")
אמון שנשמר למרות כל הסודות. רס"ן י' ואשתו | צילום: יעל סטריער, עיתון "במחנה"

בשבת בלילה מצלצל הטלפון הסלולרי של סגן מפקד יחידת דובדבן. רס"ן י', שנמצא בביתו, מקבל דיווח ראשוני שחייל צה"ל נעלם, ושעליו להתייצב במהירות האפשרית בחפ"ק מיוחד שהוקם במרכז הארץ. השעה שתיים בלילה, אשתו, לירון, ישנה לצדו על הספה בסלון ביתם בעוד בנם בן השנה נרדם גם הוא. רס"ן י' מעיר בעדינות את אשתו, מודיע לה שעליו לצאת מיד ומבטיח לעדכן מהשטח.

כעבור כמה שעות מוצאים לוחמי היחידה את גופתו של סמל תומר חזן ז"ל בבור מים ליד קלקיליה. חזן נרצח לפני כמה שבועות על ידי נידאל עאמר, פלסטיני שעבד איתו במסעדה בבת ים. עאמר שכנע את החייל לבוא איתו ליהודה ושומרון, שם רצח אותו במטרה להשתמש בגופתו ככופר לשחרור אחיו שכלוא בישראל.

“זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שאני צריך לחלוק את החוויה הקשה עם אשתי", מספר רס"ן י'. “בבט"ש אנחנו עושים כל מיני מבצעי מודיעין שעליהם אני לא יכול לספר בכלל, אבל במקרה הזה סיפרתי לה", הוא אומר. “מצאנו את הגופה, בסך הכול ילד בן 19. כאבא, הרגשתי צורך לשתף אותה במה שקרה". 

הרצח של חזן ז"ל זכה לחשיפה גדולה באמצעי התקשורת, אולם רוב הפעולות בהן מעורב סגן מפקד יחידת דובדבן נותרות חסויות. לא רק מהציבור הרחב, אלא אפילו ממשפחתו.

כמו רס"ן י, אנשי צללים רבים שמשרתים בתפקידים ביטחוניים רגישים נאלצים לשמור סודות מהאנשים הקרובים אליהם ביותר. מדי יום הם מנסים למצוא את האיזון שבין שמירה על ביטחון המדינה לבין הניסיון לחיות חיים נורמליים. “זה נכון שאנחנו לא מדברים על מה בדיוק קורה בשטח, אבל אני כן משתף אותה בפרטים עד כמה שאפשר", מבהיר רס"ן י'. “לירון היא לא סתם מישהי על הדרך. היא הבת זוג שלי לחיים, וככה זה צריך להתנהל. כדי לשרוד במערכת יחסים שבה אדם מוקפץ למשימה סודית בשתיים וחצי בלילה, האישה לצדך צריכה לדעת כמה שיותר, אחרת זה פשוט לא יחזיק מעמד". 

דובדבן בצאלים (צילום: במחנה)
בזמן שהאישה ישנה בבית, י' עושה דברים שלא יוכל לספר לה לעולם. יחידת דובדבן בתרגיל | צילום: במחנה

מידור עצמי

הראיון עם סגן מפקד יחידת “דובדבן" (31) ואשתו לירון (31) מתקיים בקניון באזור השרון. הם נשואים שנתיים והתחתנו אחרי עשרה חודשי היכרות. “הוא תפס אותי מהר לפני שאני אקלוט עם מה הסתבכתי", אומרת לירון בחיוך. במבט ראשון אין דבר מיוחד במראה של הזוג הצעיר שנהנה מכוס קפה ביום שלישי בצהריים, אך שניהם מבינים היטב שמדובר באירוע נדיר. “היחידה עכשיו בשבוע נופש, אבל בדרך כלל הוא מגיע רק בסופי שבוע הביתה, וגם אז הוא מוקפץ הרבה", מסבירה לירון. “זה לא קל אבל גם יש בזה יתרונות. אנחנו מעריכים יותר את הזמן ביחד, לא עובדים בסוף השבוע ומשתדלים לא לריב, כי אני לא רואה את הבן זוג שלי כל יום".

רס"ן י' נמצא רוב זמנו מחוץ לבית, אבל גם כשהוא חוזר הוא לא ממהר לשתף את אשתו בשבוע שעבר עליו ופעילויות המסווגות בהן לקח חלק. נשים של קצינים ולוחמים ביחידות מובחרות לא עוברות סיווג ביטחוני, ולכן לא יכולות להיות חשופות למידע רגיש שקשור לשירות הצבאי של בני זוגן. אולם למרות המגבלה, רס"ן י' מדגיש שבינו לבין לירון מדברים על מה שמותר. “אנחנו לא יורדים לרמת הטכניקה או הטקטיקה, אבל כן מספרים מה שאפשר".

היא יודעת כשאתה יוצא בלילה למעצר?
רס"ן י': “היא יודעת שאני במבצע. אם יצאתי למעצר או לסיור מודיעין זה לא משהו שאני חייב לספר". לירון מסבירה שעם הזמן למדה לחיות באי־ודאות. “בגלל שהפעילות שלו יום־יומית אני פשוט חיה את זה. בשגרה אני ממדרת את עצמי ולא חושבת על זה, כי אם אני אהיה עסוקה בלחשוב על מה קורה לו ומתי הוא חוזר - לא אצליח לתפקד", היא אומרת. “כדי להיות יותר רגועה עשינו הסכם שהוא חייב להתקשר אליי כשהוא נכנס לפעילות וכשהוא יוצא. כל עוד זה עובד ככה, זה בסדר מבחינתי".

ומרגע שאת מקבלת טלפון, את לא שואלת מה קרה?
לירון: “לא, בטח לא בטלפון. גם אם אני יודעת שיש מבצע יותר מסוכן אני באמת מנסה לנתק את עצמי כי זה לא יעבוד אחרת", היא אומרת. “אני גם לא רוצה להעביר לילד שלנו תחושה שמשהו לא בסדר. אני אומרת לו שאבא בעבודה והוא יחזור. אני מנסה לעשות את זה בצורה הכי נורמלית שאפשר".  

 

"אפשר לשמוע שם קול ישראל?"

בעוד רס"ן י' ולירון הצליחו למצוא שפה משותפת, אליעזר “גייזי" צפריר (80) מודה ששילם מחיר אישי יקר על בחירתו לחיות בצללים. צפריר, שהתגרש מאשתו לפני שנים, חי כיום לבדו בדירה ברמת השרון המלאה בתמונות מקיר לקיר. במשך יותר מ־35 שנים הוא עבד במערכת הביטחון הישראלית. במהלך שנות שירותו בשב"כ, במוסד וביחידה 504 הוא לקח חלק בפעילויות סודיות רבות, עליהן לא סיפר לבני משפחתו הקרובה, גם במחיר של סיכון חייהם.

בשנת 1976 התקבלה במוסד התרעה על כוונת מחבלים לירות טילים על מטוס של חברת “אל־על", שיעצור לנחיתת ביניים בשדה התעופה בניירובי שבקניה במהלך טיסה מדרום אפריקה לישראל. צפריר, שהיה אז סוכן במוסד, קיבל את הדיווח חודשים קודם. הוא ידע שבאותו המטוס עתידה לטוס בת אחותו, אולם לא סיפר לה על כך דבר. “לא הייתי סולח לעצמי כל חיי אם העסק היה מתפוצץ", הוא מגלה. “שבועיים לפני האירוע ידעתי שהיא אמורה לעלות על הטיסה אבל לא ניסיתי לעצור אותה. זו הייתה ידיעה מאוד סודית, ואם העסק היה 'מתפנצ'ר' היה יכול להיות סקנדל גדול", מסביר צפריר. “לאחר כמה דיונים בארץ קיבלנו אישור לצאת בטיסה מיוחדת של התעשייה האווירית כדי שנסכל את הפיגוע. נחתנו בשבת לפנות בוקר ולמחרת בשלוש בצהריים כבר עצרנו את המחבלים. כשהסברתי למשפחה על האירוע לא היה כעס, הם ידעו שלא הייתי מפקיר את האחיינית שלי". 

אליעזר צפריר (צילום: בן אברהם, עיתון "במחנה")
אליעזר צפריר. חי חיים כפולים כבר מגיל 25 | צילום: בן אברהם, עיתון "במחנה"

שנים לאחר הסיכול המוצלח, יצר צפריר קולאז' המאגד כתבות ותמונות מאותו אירוע גורלי ותלה בחדר עבודתו. לצד הקולאז' נתלו גם תמונות רבות מתקופת שירותו כסוכן מוסד בכורדיסטן בשנות ה־70, תקופה שצרובה בלבו. “בגיל 25 בלבד ידעתי שהגיע זמני להיות ראש משלחת המוסד בכורדיסטן ובעיראק וכך היה", הוא מספר. “לקחתי חלק במשלחת ישראלית שכללה אנשי מוסד, שב"כ וצה"ל, שעסקו בייעוץ לכורדים במלחמתם מול העיראקים, שהיו גם אויבים של ישראל. הייתה הרגשה מיוחדת במינה שבאים לשרת עם מדוכא וגם משרתים את המולדת". 

כיצד הגיבה המשפחה למינוי החדש?
“כשאשתי שמעה על זה, היה בכי גדול. גם אני נבהלתי מהמחויבות, למרות שחיכיתי בכיליון עיניים לתור שלי", הוא אומר ומספר על המעבר. “המגורים בכורדיסטן היו מסוכנים מדי, לכן המשפחה גרה בתוך הקהילה היהודית בטהרן (באותם ימים ישראל קיימה יחסים דיפלומטיים עם איראן), ואני הייתי מגיע פעם בשלושה חודשים לכמה ימים לראות אותם. זה היה סיפור קשה ביותר מבחינה משפחתית".

יכולת לספר מה אתה עושה שם?
“לא. סיפור הכיסוי היה שאני עובד בשגרירות ישראל באיראן. אשתי אמנם ידעה שאני בהרים בכורדיסטן אבל לא ידעה פרטים. היא הבינה שזו מערכת סודית וממודרת ושהבעל מספר רק מה שמותר לו". אולם צפריר מבהיר שלמרות הסתרת תפקידו האמיתי, השמועות סביב עיסוקו הסודי התחילו להתרוצץ בקהילה.

“היהודים והישראלים שחיו בטהרן ריכלו וידעו על העבודה שלי, אמרו ש'גייזי' בהרים עם הכורדים", הוא מספר, ונזכר באחד הרגעים הקשים ביותר בתפקיד. “יום אחד הגעתי לחופשה של כמה ימים עם המשפחה בטהרן. כשהגיע הזמן לארוז חזרה, אמרתי לעצמי בקול רם, ‘אוי שכחתי את הרדיו טרנזיסטור'. בני הבכור, שהיה אז בן שש, שאל אותי בשקט אם אני יכול לשמוע שם 'קול ישראל'. באותו רגע כמעט נקרע לי הלב. רק יכולתי לדמיין מה הוא חשב לעצמו ואיזה סוג דאגות היו לו".  

 כישלון בחיי הנישואים

צפריר מדבר על עברו כשליח המוסד בכורדיסטן בגעגוע מסוים. עם זאת, הוא לא שוכח לרגע את המחיר האישי שנאלץ לשלם בעקבות חייו הכפולים. “הדבר שאני הכי עצוב עליו הוא שבזמן שהותי בכורדיסטן אבי נפטר בלי לדעת איפה אני", הוא אומר ונאנח. “משפחתו הגיעה מכורדיסטן ומאוד רציתי לספר לו שאני משרת שם, אבל לא יכולתי. הוא כבר לא יידע לעולם". צפריר ואשתו התגרשו לפני שנים, ושני בניו בגרו ועזבו את הבית. כיום, כסב גאה לשלושה נכדים, הוא מספר שהיחסים עם בני משפחתו טובים, אולם במבט לאחור הוא מודה כי הסיבה לסיום נישואיו טמונה בתפקיד המורכב בו שירת.

ראש המחתרת הכורדית עם ראש המוסד (צילום: יצחק שגב)
ראש המחתרת הכורדית עם ראש המוסד בשנות ה-70. לא היה אפשר לספר כלום | צילום: יצחק שגב

“אני דוגמה לכישלון בחיי המשפחה", הוא קובע. “יש משהו שחוזר על עצמו בתפקידים של המוסד, ובמידה מסוימת גם בשב"כ – אם זוג מגיע מראש עם יחסי משפחה מלוכדים, החיים בצל התפקיד מחזקים אותם. אבל אם מגיעים עם מטען מקולקל זה לא עובד, כמו במקרה שלי". 

אתה חושב שאשתך ידעה למה היא נכנסת?
“פחות או יותר כן, אבל זה לא הרתיע אותה, אפילו להפך. יש משהו חיובי בידיעה שהבעל עושה דברים חשובים לביטחון המדינה. הערך של הנתינה למדינה והציונות הוא מרכזי בחיים שלנו, וכמעט ללא יוצא מהכלל המשפחות גאות בזה". 

ולאורך השנים היא שאלה שאלות על התפקיד?
“לא. היו הרבה אירועים וחוויות שרציתי לספר, ממש הרגשתי שאני מתפוצץ וחייב לחלוק את זה עם מישהו, אבל לא סיפרתי. עד היום יש סודות שנשארו איתי, סודות שאקח איתי לקבר". 

 אסור לספר לילדים

בניגוד לרבים ממשרתי המוסד, שמתגייסים לארגון באמצע שנות ה־20 שלהם, מישקה בן דוד החליט להגיש מועמדות רק בגיל 35. מודעה קטנה לגיוס מועמדים שפרסם הארגון בעמוד הדרושים בעיתון, שינתה ברגע את מסלול חייו של בן דוד, שבדיוק סיים את הדוקטורט שלו בספרות עברית. “זו הייתה תחילתה של האינתיפאדה הראשונה, והחלטתי שאני לא מעוניין בקריירה אקדמית אלא רוצה לעסוק בנושאים יותר מעניינים וחשובים למדינה", נזכר בן דוד (61). “התייעצתי עם אשתי לפני הגיוס, אבל היה לה ברור שאני רוצה את זה. מהר מאוד הגשתי מועמדות".

עד גיוסו למוסד שהה בן דוד רוב הזמן בבית, בין אם בלימודי הדוקטורט או כשהפעיל את חוות הסוסים שליד ביתו במושב רמת רזיאל. אותה שגרה רגועה התחלפה ברגע, כשסוכן המוסד החדש הצטרף לקורס אינטנסיבי בן שמונה חודשים המתחיל בשש בבוקר ומסתיים ב־12 בלילה. אולם ההחלטה להצטרף לארגון שינתה מקצה לקצה לא רק את חייו של מישקה, אלא גם את אלה של שאר בני הבית. אשתו שינה נאלצה להפחית בשעות העבודה כדי לטפל בשלושת הילדים. מאוחר יותר, כשעברו לבלגיה במסגרת שליחות, היא נאלצה להפסיק את עבודתה לחלוטין. גם שלושת ילדיו של בן דוד נאלצו להסתגל במהירות למציאות החדשה בחייהם. “בארץ היינו אומרים לילדים שאבא עובד במשרד הביטחון וזה סוגר עניין, אבל בחו"ל צריך לתת סיפור שונה לגמרי, כי נמצאים בסביבה זרה והילדים למדו בבית־ספר מקומי", מסביר בן דוד. “סיפרנו להם שאני עובד במשרד החוץ אבל היו להם המון שאלות. למשל הבן הקטן שלי ראה את הסרט שקרים אמיתיים עם ארנולד שוורצנגר, בו הוא משחק סוכן CIA שאשתו לא יודעת על מהות עבודתו. אחרי הסרט הוא אמר לי: ‘אבא, אתה לא נראה כמו שוורצנגר בכלל אבל אתה חי בדיוק כמו שהוא חי. אתה יוצא בתחילת השבוע עם חליפה ועניבה ונוסע. אנחנו לא יודעים לאן ואתה חוזר רק בסוף השבוע. יכול להיות שאתה גם עושה משהו כזה?'".

משפחת בן דוד (צילום: תומר ושחר צלמים)
משפחת בן דוד בטיול משפחתי - רגעי משפחה מועטים מאוד | צילום: תומר ושחר צלמים

ויכולת לספר לו את האמת?
“לא, וגם מבחינת החוק אסור לספר לילדים שום דבר", מסביר בן דוד. “אתה לא יכול לתת לילד שלך, שהוא תלמיד בית־ספר, לשאת על כתפיו סוד שאסור לו לגלות לאף אחד. אי־אפשר לדעת לאילו פחדים זה יכניס אותם. הילדים שלי חיו גם ככה באווירה מאוד ביטחונית: לפני שנכנסים לאוטו תמיד בודקים שלא הטמינו שום דבר, וההסעה מבית־הספר מאובטחת על ידי מאבטחים ישראלים", הוא מסביר. “אשתי הייתה היחידה שיכלה לדעת כי היא עברה תחקיר ביטחוני". 

היא ידעה הכול?
“מותר לה לדעת הכול, אבל האנשים מספרים לשותפים לחיים לפי מה שהם מעריכים ומכירים את נשותיהם. אני הערכתי שאשתי מאוד דיסקרטית, אז סיפרתי לה הכול", הוא מפרט. “אפשר להגיד שבמוסד אני לא הייתי טייס, הייתי יותר בכיוון של לוחם בגולני, אז היו לי דברים מעניינים לספר, אבל היו כאלה עם חוויות יותר מסעירות ומעניינות ממני". להיות לוחם בגולני כולל גם סיכון חיים. “סיטואציות של סיכון חיים היו מעט, אבל מצבים שמסכנים אותי בישיבה בכלא היו הרבה". 

לספר מחדש 

כמו במקרה של צפריר, גם בן דוד התחיל להרגיש עם הזמן את המחיר האישי של החיים בצללים. הניתוק בין חיי המשפחה לחייו המקצועיים החל להשפיע גם על מערכת היחסים עם ילדיו. “אני זוכר שיום אחד באתי הביתה והבת שלי שאלה מתי אמא מגיעה, כי היא צריכה עזרה בשיעורי הבית", הוא נזכר. “שאלתי במה היא צריכה עזרה והיא ענתה ‘בספרות'. הייתה שתיקה. כמובן שהיא ידעה שאני דוקטור לספרות עברית, אבל איכשהו לא התחבר לה שאני כהורה יכול לעזור בשיעורי בית. זה היה מבחינתי אור אדום. הבנתי שהמשפחה משלמת מחיר בגלל הבחירה שלי".

ביום בו בתו הבכורה שירי התגייסה לצה"ל, החליט מישקה בן דוד לעזוב את עולם המודיעין. הוא עמד בשערי הבקו"ם עם אשתו ושני בניו הצעירים, והביט בבתו עולה להסעה לשרשרת החיול, שבסופה תתגייס לחיל החינוך. לשכת הגיוס ידועה כמקום המעורר רגשות חזקים בקרב המתגייסים והוריהם, אך נראה כי במקרה של בן דוד המעמד המרגש הביא לחשבון נפש נוקב. “כשראיתי שהאוטובוס מתרחק קיבלתי צביטה חזקה מאוד בבטן", הוא מספר. “הבנתי שהילדה הזאת הפכה לחיילת, ואין לי איך להחזיר את השנים האלה שלא הייתי איתה. אי־אפשר לבנות ערוצי שיח טובים וטבעיים עם בני המשפחה כשאתה בתפקיד הזה", הוא אומר. “הבנתי שאני לא יכול לתקן את החסרים שנוצרו ב־12 השנים בהן שירתתי במוסד, אבל אמרתי שאני לא עושה את זה גם לשני הבנים הצעירים שלי. באותו יום הלכתי ללשכת כוח אדם וביקשתי להתחיל בהליכי שחרור".

למרות העבודה בלב העשייה הביטחונית, בן דוד לא שכח את אהבתו לכתיבה ולספרות. שלוש שנים אחרי שעזב את עבודתו במוסד הוא פרסם  את ספר הריגול הראשון שלו, ששאב השראה מתקופת שירותו ובו נחשף לראשונה. “חלק מהאנשים הקרובים אליי גילו את טיב העבודה שלי דרך הספרים", מספר בן דוד. “אני חושב שגם הילדים שלי גילו יותר על המציאות שבה חייתי כי הם נתקלו בתיאורים שהם מכירים מהחיים, כמו הנסיעות. זאת הייתה דרך שלי לשתף אותם".        

>> ראיון מיוחד עם מפקד יחידת המסתערבים של מג"ב