צ'רלי שלוש
רצה ללכוד את המחבל בחיים. שילם בחייו. צ'רלי שלוש ז"ל | צילום: משטרת ישראל

לירות במחבלים או לנסות ללכוד אותם – זאת ללא ספק אחת השאלות הכי בוערות בימים האחרונים. לא מעט שואלים את עצמם האם השוטרים, שחמושים ברובי סער ואקדחים, לא יכולים לעצור את המחבלים ולא להרוג אותם, במיוחד כשהם בורחים ולא מהווים סיכון מידי. מנגד קצינים המייעצים לארגון אלמגור, הפיצו הודעה ובה הם קוראים לחיסול מידי של המחבלים. "לא מדובר בנקם", הדגישו באלמגור, "אנו מזהירים את הציבור שאין להתייחס לפציעת המחבל כסיום אירוע עד לנטרולו המוחלט". אנשי אלמגור, ואיתם שלל תומכים, מזכירים בהקשר הזה את סיפורו של לוחם הימ"מ צ'רלי (שלום) שלוש ז"ל. לוחם מצטיין של היחידה שהעדיף לא להרוג את המחבל בו נתקל, ושילם על כך בחייו.

כמעט כל חייל שמגייס לצה"ל, וכל שוטר במשטרת ישראל, שומעים בשלב ההכשרה שלהם את הסיפור הזה. שלוש, יליד מושב חוסן שבגליל המערבי, התגייס ב-1982 לגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. לימים גדוד 101. את השרות הצבאי שלו הוא עושה בתקופה הסוערת של מלחמת לבנון הראשונה ולמרות הקושי של השרות הצבאי הוא לא חשב לוותר. לימים נזכרו בני משפחתו ששלוש אמר, "לא יעלה על הדעת שאני לא נשאר עם החבר'ה ועושה כמו כולם". אחרי הצבא הוא חזר למושב, הפך לחקלאי כשסייע לאביו. אבל היה לו ברור שהוא רוצה להמשיך ולשרת את המדינה, שהוא יעשה את זה בשפיץ של החזית.

תיעוד התקרית בעפולה
האירוע בעפולה העלה שאלות קשות. האם צריך לירות בכל מצב? | צילום: שלמה מזרחי ואמית שיטרית

ב- 10.7.1986 שלוש התגייס לימ"מ, די מהר הוא מתבלט כאחד מהלוחמים המצטיינים ביחידה וגם האהודים. מלבד ההכשרה שלו כלוחם הוא גם עובר הכשרה של חבלן ביחידה. הוא משתתף בלא מעט פעולות של הימ"מ, תמיד בקו הראשון, רובן מסווגות עד היום. הפעולה היחידה שמותר לדבר עליה הייתה אירוע ההשתלטות על אוטובוס עם נוסעים שנחטפו על ידי מחבלים באזור צומת ערוער, מה שמוכר לנו כאוטובוס האימהות.

ב-7 במרץ 1988 חטפו מחבלים מהפת"ח רכב צבאי ולאחר מכן הצליחו להשתלט על אוטובוס של עובדי קמ"ג, רובן נשים. לוחמי הימ"מ בפיקוד אליק רון, בהם גם שלוש, התפרסו סביב האוטובוס ובהינתן פקודה פרצו פנימה. הם מחסלים שלושה מחבלים ומצילים את בני הערובה. למעט שתי נשים שנרצחו קודם לכן. שלוש שבלט מאוד ביחידה שמר על צניעות, כפי שמספרים כולם, והמשיך לבלוט כלוחם מקצועי. היה ברור שהוא יהיה קצין בימ"מ, ואכן בתחילת שנת 90 הוא יצא לקורס הקצינים.

המחבל המשיך לדקור גם אחרי שנפל

באוקטובר 1990, שלוש שהיה בבית, שמע צעקות מהרחוב והיה לו ברור שמשהו מאוד חריג קורה שם. למרות שבאותו הזמן אשתו הייתה בשלבי היריון מתקדם, ולמרות שכלל לא היה בתפקיד, הוא יצא מהבית.

די מהר הוא מבין שהוא נכנס לאירוע קשה מאוד. אזרחים המומים שהבחינו בשלוש עם אקדח הכווינו אותו לאירוע, ושלוש הבחין במחבל מנסה להימלט אחרי שרצח עם סכין את החיילת איריס אזולאי בת 19, ולאחר מכן את אלי אלטרץ בן 43. הוא לא חושב פעמיים, פותח במרדף וצועק לו לעצור, אולם המחבל ממשיך במנוסה שלו. תוך כדי ריצה של שניהם שלוש יורה מספר כדורים לכיוון הרגליים של המחבל, וזה נופל לארץ.

הוא בטוח שהמחבל מנוטרל, ואז החל להתקרב לעברו בכדי לעצור אותו למסור אותו למשטרה. כאשר עמד מעליו, ככול הנראה לבדוק את הגוף שלו ולחפש כלי נשק נוספים, המחבל מצליח להפתיע את שלוש ולדקור אותו דקירה קטלנית בלבו. צ'רלי שלוש ז"ל, שהיה לוחם מיומן, מצא את מותו באירוע הזה והוא רק בן 26. לאחר האירוע אמר מי שהיה אז שר המשטרה, רוני מילוא, "כאשר שוטר או חייל רואים מחבל עם סכין הם צריכים להפעיל את הנשק שלהם ולירות על מנת להרוג".

האם הלקח נלמד?

האירוע הקשה הוביל לשינוי משמעותי בנהלי פתיחה באש של המשטרה ושל הצבא. כל שוטר חדש, כל לוחם בצה"ל, עוברים מור"ק על הסיפור של שלוש, כאשר המסר ברור. אם יש אמצעי ויש כוונה, צריך לירות על מנת להרוג. כמובן שצריך להפעיל שיקול דעת, אבל ישנו גיבוי באופן מוחלט במידה והתקבלה החלטה לחסל את המחבל.

שבועיים אחרי מותו נולדה בתו שירלי, ובשנת 1991 רס"ר צ'רלי שלוש ז"ל קיבל את עיטור האומץ של משטרת ישראל. לכולם היה ברור שהפעולה עליה שילם בחייו מנעה מהמחבל לרצוח אזרחים נוספים.

זה המקום לציין ששלוש לא היה לבד, ותזכורת לסיבה שבגינה מחסלים מחבלים קיבלנו גם במהלך האינתיפאדה השנייה. על הלקח הזה שילם בחיים שוטר הסיור רס"ל סלים ברכאת, בן 33 מירכא. הוא התגייס למשטרה ב-1993 ושירת ביחידת הסיור של מרחב ירקון. כאשר ברכאת היה בפעילות נגד לגנבי רכב, ליד מסעדת "סיפוד מרקט", הוא קיבל דיווח על פיגוע ירי במקום והגיב מיד.

המחבל, איברהים מוחמד חסונה, תושב מחנה הפליטים ג'בליה, התמקם בתחילה על הגשר מול מסעדות הסי פוד מרקט, משם פתח באש באמצעות רובה M-16 שהיה ברשותו. לאחר מכן התקדם לכיוון המסעדה, אז נתקבל בו ברכאת. שוטר הסיור לא היסס והסתער על המחבל. הוא הצליח לפגוע בו והמשיך להתקדם לכיוונו, ככול לעצור אותו ואולי אף לטפל בו. לעולם לא נדע. כאשר הוא התקרב למחבל הוא שלף סכין קומנדו והחל לדקור את ברכאת שנאבק בו. למרות הפציעות מהסכין ברכאת ירה במחבל וחיסל אותו, ואז התמוטט ואיבד את חייו. לקח קשה ותזכורת, אולי תשובה, לשאלות ששוב צצו בימים והשבועות האחרונים. 

"אסור לקחת את החוק לידיים": סיפורה של בלה פרוינד

בלה פרוינד
גוננה על המחבל. בלה פרוינד | צילום: Tzahy Lerner / ויקיפדיה

ב-12 במאי 1992, בלה פרוינד, תושבת ירושלים, עברה ליד שוק מחנה יהודה וראתה כיצד המון אדם דולק אחרי המחבל עדהאן אלאפנדי, אשר דקר שני ילדים יהודים. יריות נורו והמחבל נפל, וההמון החל להכות אותו בזעם. פרוינד עשתה את דרכה בין האנשים, הגיעה למחבל וגוננה עליו בגופה, זאת בזמן שהאנשים מקללים אותה, מכים אותה ומכנים אותה "אוהבת ערבים". לבסוף שוטרים הגיעו לזירה ועצרו את המחבל.

"אכן, הערבי דקר ילדים. למרות זאת, כיהודים - בני העם הנבחר, עלינו לקחת נשימה עמוקה בטרם ניטול את החוק לידינו", אמרה מאוחר יותר פרוינד בראיון לניו יורק טיימס. שנים רבות לאחר מכן, דצמבר 2013, פרוינד התפרסמה שוב לאחר שיצאה בפומבי נגד שחרור מחבלים - זאת לאחר שהמחבל שאת חייו הצילה, עדנאן אלאפנדי, שוחרר לחופשי.