לא ניצחנו, רק דחינו: הצורך בהכרעה בעזה - ומה יביא אותה

למה עדיין לא ניצחנו? עוד אזעקה, עוד טילים, עוד ילדים מתעוררים באמצע הלילה בריצה מבוהלת לממ”ד. אנו מגדלים כבר דור שלם של ילדים עם הטראומה הזו - רעמים שמזכירים להם אזעקות, דלת נטרקת שמקפיצה אותם. זה לא “עוד סבב”, זו מציאות חונקת.

זה קורה כי לא ניצחנו. מה שעשינו עד היום הוא דחייה. לכל היותר קנינו הפסקה. לא לקחנו לחמאס אדמה, לא שללנו ממנו ריבונות, לא הפכנו אותו לחסר אונים. השארנו אותו עומד, ואויב שעומד תמיד יחזור.

ההזיה: שיקום האויב

יותר מזה, אנחנו גם דואגים לשקם אותו. כן, זה נשמע מטורף, אבל זו האמת. מדינת אויב שנלחמה בנו, חטפה ורצחה, מקבלת מאיתנו שיקום. בכסף שלנו, בכספי בעלות הברית, במלט ובדלק שאנחנו מאפשרים להכניס. אנחנו מציידים את אותו אויב בחומרי הגלם להקים מחדש את המנהרות, המפקדות והטילים.

זו לא רק טעות ביטחונית, זו תפיסת עולם מעוותת. עזה נתפסת כלגיטימית, כאילו זה בסדר שיש מדינת אויב צמודה שמכריזה בגלוי על רצונה להשמיד אותנו ואנחנו עוד נשלם עבורה את החשבון.

שיעור מההיסטוריה

ההיסטוריה כבר נתנה לנו תשובה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם “ניצחון” מדינות ההסכמה. גרמניה הפסידה, חתמה על חוזה ורסאי. אבל בפועל? לא חייל בריטי או צרפתי אחר דרך על אדמתה. היא נותרה ריבון. שני גנרלים; פוש הצרפתי ופרשינג האמריקאי הזהירו: “זה לא ניצחון, זו הפסקה”.

תוך פחות משני עשורים גרמניה הנאצית חזרה חזקה, נחושה ואכזרית יותר. העולם שילם מחיר כבד פי כמה. המסקנה ברורה: אויב שלא נכבשת ממנו אדמה ולא נשללה ממנו ריבונות - יחזור. 

כך אנחנו נוהגים מול עזה. בכל מבצע אנחנו מנחיתים מכות, משמידים תשתיות, אבל משאירים את חמאס בעל בית. הוא ממשיך לגבות מיסים, לשמור על בתי משפט, להפעיל “שוטרים”. אנחנו מרסקים והוא משתקם. אנחנו מדברים על “הרתעה” והוא עם חיוך, מתכנן את המערכה הבאה.

נכון, יש שחיקה. עייפות מצטברת של שנים, מבצעים חוזרים ומייגעים ואובדן יקר. אבל צריך לומר את האמת: במקביל, הצבא היום הוא מכונה משומנת יותר מאי פעם. הלוחמים מנוסים, היחידות יודעות לעבוד יחד באופן כמעט אינסטינקטיבי, המודיעין מדויק יותר והטכנולוגיה חדה מתמיד.

הידיעה שהמערכה הזו איננה עוד 'סבב', אלא ההכרעה - כיבוש הרצועה והפלת חמאס - הופכת את כל הקושי לדלק. זה מה שנותן כוחות להמשיך. כי אם נבצע את זה עד הסוף, זה יהיה המסמר האחרון בארון של חמאס.

המסמר האחרון - לא רק צבאי

הכרעה אמיתית איננה רק טנקים שחוצים את הגבול או יחידות שמנקות מנהרות. היא בראש ובראשונה תודעה. במשך שנים חיינו באשליית 'ניהול סכסוך'. כאילו אפשר להחזיק את עזה מבעבעת, לבלום אותה במבצעים, לשקם אותה בין לבין ולהמשיך הלאה. אבל האשליה הזו נשברה. העם מבין שכאן לא מדובר בעוד סבב, אלא ברגע היסטורי שבו יש לסגור את הפרק.

כיבוש עזה והפלת שלטון חמאס יהיו המסמר האחרון לא רק בארון אויבינו, אלא גם בארון המדיניות המעוותת שנשענה על "הרתעה" ו"שיקום". זהו רגע שמחזיר לנו לא רק את הביטחון הפיזי, אלא גם את האמון בדרכנו: שישראל אינה מוותרת על זכותה לחיות בביטחון מלא, בלי רקטות, בלי מנהרות, בלי אויב על הגדר.

מהי הכרעה אמיתית?

ניצחון לא נמדד במספר המטרות שהופצצו או בהצהרות במסיבות עיתונאים. ניצחון אמיתי פירושו שלילת התנאים שמאפשרים לאויב להתקיים:

אם לא לקחת לו שטח - הוא יקום מחדש.

אם לא הפלת את שלטונו - הוא יחזור לשלוט.

אם לא פרקת אותו עד היסוד - הוא יתעצם שוב.

לסגור את הפרק

המשמעות, לפחות בעיניי כותב שורות אלו, היא ברורה: צריך לכבוש את עזה, כולה. להפיל את שלטון חמאס, לפרק את כל מנגנוני הכוח שלו, לפרז את הרצועה ולהוציא מכאן את הגרעין התומך בו.

זו לא שאלה של ימין או שמאל, של 'הסדרה' או 'ניהול סכסוך' זו שאלה של הישרדות. ביטחון לא נבנה מהפסקות אש. ביטחון לא נבנה משיקום של אויב. ביטחון נבנה מהכרעה אמיתית, מהמסמר האחרון.

הכתוב הינו טור דעה.