ההתמקדות בהתרעה שלא הגיעה משחררת את הפיקוד הבכיר מאחריות

החלטת הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר להטיל אחריות אישית על מי ש"ישבו על הכיסא" ב-7 באוקטובר עוררה שוב את דיון הציבורי סביב הכישלון המודיעיני והמבצעי שנחשף במתקפת הפתע הרצחנית של חמאס.

המוקד שוב מוסט לתחום המודיעין ולשאלה מדוע לא הייתה התרעה. אין ספק שמדובר בכשל משמעותי, רק שזה הפך כבר מזמן לעננת עשן המסתירה את הכישלון המהותי, העמוק והמטריד יותר, והוא ההסתמכות המוחלטת של צה"ל על ההתרעה, במקום בניית מערך הגנה צבאי יסודי ומתאים לאיום, שכולם הכירו בו וראו אותו בעיניים, בטח המפקדים בשטח, בהם מפקדי החטיבות והגדודים.

השיח בישראל מוצף בפרטים מעורפלים על "סימנים מעידים", "דיווחים מודיעיניים" ו"ישיבות הערכת מצב". הנרטיב שנוצר מטיל את רוב האחריות על המודיעין ש"פספס" ועל "קונספציה" שהכחישה את מוכנות חמאס. בכלל, נושא המודיעין הרבה יותר "סקסי" מבחינה תקשורתית מאשר תחקירים על קציני מבצעים ואג"ם.

ההתמקדות הזו מחמיצה את הנקודה הצבאית הבסיסית ביותר והיא שצבא לא יכול להרשות לעצמו לבנות את כל מערך ההגנה שלו על הנחה אחת, כמו למשל ש-100% התרעה תגיע תמיד, בזמן ובצורה מושלמת.

צה"ל הכיר היטב את "איום הייחוס" גם אם תוכנית "חומת יריחו" נתקעה איפשהו במגירות של אמ"ן. כל חייל זוטר עד מפקד בכיר הכירו את כמות הרקטות והמחבלים של חמאס. הכירו את האמל"ח והיכולות וגם ראו בפעולות טרור שונות את הנכונות שלהם ללכת עד לקצה, כשירו טילי נ"ט על אוטובוסים ורקטות ללב ערים. כולם ידעו על הרצון של חמאס לפרוץ את הגבול ולבצע טבח בישראלים.

למרות זאת, במקום להיערך לאפשרות הסבירה שחמאס יצליח להפתיע, כי ההיסטוריה מוכיחה שגם צבאות מודרניים מופתעים, המערך המבצעי סביב עזה נבנה בהנחה שכל פעילות חריגה תזוהה מראש, יהיה זמן לאישורים ורק אז יופעלו כוחות לתגובה. צה"ל נטש עקרונות צבאיים בסיסיים והכשל המרכזי לא היה רק מודיעיני.

אי התאמת הכוחות לאיום

האיום המוכר מצד חמאס והג'יהאד האיסלאמי דרש פריסת כוחות הגנה מאומנים ומוכנים לקרב בלימה של עשרות רבות של מחבלים. בפועל, הגזרה הופקרה במידה רבה להגנה דלילה של תצפיתניות ולוחמי קו בודדים, שהכוח העיקרי שלהם היה אמור להיות תגובה אווירית ואיסוף, שהם עצמם היו אמורים להכווין. כלומר כשל מובנה, כי אם הם נפגעים אין מי שיכווין את העוצמה האווירית, כפי שאכן קרה.

הסתמכות יתר על אמצעים טכנולוגיים

המכשולים הטכנולוגיים והמודיעיניים שימשו כתחליף להגנה אנושית ופיזית במקום כתוספת מעצימה ומכפיל כוח. ברגע שהאמצעים הטכנולוגיים נפגעו ונכשלו, לא היה שום קו הגנה צבאי משמעותי שיכול היה לבלום את המחבלים עד להגעת כוחות תגבור, שגם הם הגיעו באיחור ובכאוס וזה כשל אופרטיבי לא פחות חמור מהמודיעיני.

היעדר תוכניות גיבוי

צה"ל כמו כל צבא היה חייב לבנות תוכניות פעולה ל"תרחיש הגרוע ביותר". כלומר, מה קורה כשההתרעה לא מגיעה והאויב מצליח להפתיע. צה"ל עבד על עצמו בכל מיני תרגילים בכאילו, כשלמעשה לא הייתה תוכנית סדורה, שהכוחות תרגלו ומוכנה להפעלה מיידית כדי להתמודד עם פריצה רחבת היקף ומפתיעה, ללא התרעה מקדימה.

פעולות הרמטכ"ל וגם כתבות תחקיר חשובות כמובן, כדי לחשוף את האמת ולאלץ את הצבא לבצע תיקון. אבל הציבור בישראל ראוי לתשובות שמתמקדות במהות. איך צבא שקיבל משאבים עצומים בנה דוקטרינת הגנה כל כך רעועה. איך צבא כזה לא ידע לנייד במהירות כוחות גדולים אחרי ההפתעה.

ההתמקדות הבלתי פוסקת בפרטי ההתרעה שלא הגיעה, משחררת את הפיקוד הצבאי הבכיר מאחריות על ההחלטות המבצעיות והתפיסתיות, שהביאו לכך שגם לו ההתרעה הייתה מגיעה באיחור קל, הנזק היה קטסטרופלי.

השאלה החשובה היא לא "מדוע לא ידענו?". השאלה החשובה באמת היא מדוע הכוחות שפרסו בהגנה כשלו, למרות שהפתעה היא תמיד אפשרות. מדוע המערך הצבאי קרס באופן מוחלט ולא הצליח לתגבר ולהתגבר בזמן סביר.