מלחמת יום כיפור פרצה ב-6 לאוקטובר 1973, בעשרה לשתיים בדיוק. עד סיום המלחמה ביצע חיל האוויר יותר מ-11,000 גיחות קרב, טייסים תקפו בסוריה, נחתו, המריאו למצרים, נחתו ותקפו שוב בסוריה – לא פעם בפחות מ-24 שעות. אין ספק שלחיל היו הישגים מדהימים, הסורים והמצרים איבדו יחדיו 450 מטוסים לערך, חלק ניכר מהם בקרבות אוויר בהם הטייסים הישראלים הצטיינו כל כך. אבל המלחמה הזו הייתה שונה. בניגוד למלחמת ששת הימים בה ידו של חיל האוויר הישראלי היתה על העליונה, במלחמה כואבת זו, למרות ההישגים, החיל ספג מכה ממנה ספק אם התאושש עד היום, ארבעים שנה אחרי.
חיל האוויר הישראלי איבד במלחמת יום כיפור 109 מטוסים, רובם (102) מטוסי קרב, מתוך סך של 383 מטוסים. החיל איבד 53 מטוסי סקייהוק, 32 מטוסי פנטומים, 6 מטוסי סער (מיסטר משודרג) ובנוסף 11 מיראז'ים. בנוסף אבדו שלושה מסוקים ושני מטוסים קלים. המחיר בחיי אדם היה כבד; 53 טייסים נהרגו, 44 נפלו בשבי ו-53 חולצו אחרי שמטוסם הופל.
לכתבה הזו ניגשתי כדי להבין איך נוכח האבדות הכל כך כבדות הצליח חיל האוויר להמשיך להילחם ולהכריע את האויב, ועד כמה המכה הייתה קשה. במסגרת הכנת הכתבה נפגשתי עם שני טייסי חיל האוויר לשעבר שהגיעו לעמדות מפתח בכל מה קשור לחקר חיל האוויר: אסף אגמון, ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, ואפרים סגולי, ראש המרכז לחקר הכוח האווירי והעימות האסימטרי במכון. חשבתי שיחד איתם אכתוב לכם כתבה היסטורית על גבורת טייסינו שניצחו והכריעו תחת שרביטם של מפקדים מהוללים. אבל הם הפתיעו אותי ולא פעם גם השאירו אותי פעור פה.
לשניים יש לא מעט מסקנות שנוגעות להפעלת חיל האוויר במלחמה ההיא, אבל יותר חשוב, מסקנות שרלוונטיות גם היום ולא מיושמות. מלבד הקורא, גם לקברניטי המדינה והצבא כדאי להקשיב לאגמון וסגולי, לא מדובר "רק" בחוקרים שיושבים מאחורי שולחן במכון מחקר, השניים טייסים ותיקים שהיו מפקדים בכירים בחיל והשתחררו בדרגת תא"ל, ואת המלחמה ההיא, הם חוו על בשרם.
"חיל האוויר לא הופתע. ידענו שתהיה מלחמה אבל העסק לא עבד"
זמן קצר לפני המלחמה התחתן סגולי ויצא לירח דבש בחו"ל. "כשנחתנו בבן גוריון אבא של אישתי, ששרת גם בחיל האוויר, פגש אותנו ואמר, 'מחר מלחמה'. בחיל ידענו שתהיה מלחמה, לא הופתענו מזה. עשינו טיסות ריענון ובעשר בבוקר יום שבת מפקד הבסיס, רן פקר, עשה סבב בין הטייסות ואמר היום הולכים ברזל בברזל בסורים, זה ביטוי של חיל האוויר – היום מלחמה. כולנו מאוד מרוגשים מהעניין כי סוף סוף יש מלחמה שלנו, נמאס לנו מהסיפורים של ששת הימים וסוף סוף תהיה לנו סיכה משלנו. הדבר הבא שקורה זה סירנה ואנחנו עפים מהבסיס. מתחילים לשמוע כל מני דברים אבל ברור לנו שאוטוטו אנחנו מכניסים להם".
אגמון היה במלחמה טייס צעיר בטייסת הבינ"ל (היום ענקי המדבר). "גם אנחנו היינו בבסיס בכוננות וידענו שהולכת לפרוץ מלחמה. בבוקר שבת הגענו לתדריכים, לאחר מכן התחילה הסירנה ואז ההמראות. כבר בימים הראשונים היינו צריכים להביא תספוקת גם של תחמושת, כולל טילי אוויר-אוויר למטוסים שלנו שהיו ברפידים ובשארם. די תפס אותנו בהפתעה שהם לא היו מוכנים וזה היה די בעייתי לטוס עם המטוסים שלנו למקומות האלה. אין יותר מדי מה לעשות חוץ מאשר לטוס נמוך. אני זוכר טיסה אחת שאנחנו עמוסים בחומר נפץ ומודיעים לנו שמטוסים בדרך ליירט אותנו, לא נעים, אבל אין מה לעשות חוץ מלהנמיך. כבר שנחתנו בבסיסים ראינו את הפגיעות ושמענו על ההרוגים, הדברים היו די מפתיעים".
אמנם לקח זמן, אבל הם מבינים שזה לא מלחמת ששת הימים, כפי שמספר סגולי, "איפשהו ביום השישי-שביעי אתה מתחיל להבין שזה שונה, הסיפורים, כמות הנפילות, אתה מפנה כמות אדירה של פצועים. היה מקרה שעמדנו קבוצה של טייסים ברפידים ואנחנו רואים רביעיה, בהתחלה חשבנו מיראז'ים שלנו, מושכת מעל הבסיס, אנחנו מסתכלים ופתאום רואים אשכול פצצות משתחרר, הבנו שמפציצים את הבסיס ועוד אחרי זה הם חזרו לצליפה. אנחנו שואלים את עצמנו מה קורה, ואתה מבין שהעסק לא הולך כמו שאתה חושב".
אגמון מוסיף, "היה ברור שמיד אנחנו מסיימים איתם וגומרים אותם אבל מיום ליום מתברר שזה לא בדיוק ככה. נהפוך - היו גם כמה ימים של שמועות שבערך כולם נהרגו, שמועות סנסציוניות כאלה. מפקד הטייסת אסף את כולם וביקש להפסיק עם השמועות ולהמשיך לעבוד". סגולי מוסיף, "הייתה יחידת בקרה בשארם שהותקפה והשמועה שהגיעה אלינו שהמצרים כבשו אותם וכל החיילות נאנסו, אלה השמועות שרצו".
סגולי שירת במלחמה כטייס צעיר בטייסת החרב המתהפכת. טייסי החרב הריחו את דם הלוחמים ובמהלך הלחימה עיקר העבודה שלהם היה פינוי נפגעים, מקווי החזית הם פינו כמעט אלף פצועים וחילצו 25 טייסים נוטשים.
"אני זוכר גם מרמת הגולן וסיני חילוץ אנשים כשהם מפויחים בצבע שחור ואדום, גוף שחור ופה אדום. אצלנו בטייסות המסוקים אנחנו ממשיכים לעבוד גם כשהמלחמה הסתיימה, ממשיכים לטוס כשגם השתתפנו בהטסת מפקדים לשיחות (הפסקת אש עם המצרים, ש.ל.) בק"מ ה-101, תחושה מאוד מרגשת של שותפות היסטורית. לקח הרבה זמן עד שזה דעך". גם אגמון מספר שחלק ניכר מהעבודה של הטייסת היה בסוף המלחמה, השתתפות ברכבת החופש מאפריקה – "טיסות לסיני ושארם".
חיל לא רלוונטי: "הפיקוד לא באמת התאושש עד סוף המלחמה"
המלחמה נפתחה כשחיל האוויר המצרי תקף באמצעות 128 מטוסים את מפקדות צה"ל בסיני, בסיסי חיל האוויר, סוללות נ"מ ועוד. רובם המכריע מצליח לחזור ורק 18 מטוסים מצרים מופלים. בחזית הרמה תוקף חיל האוויר הסורי באמצעות 62 מטוסים, מתוכם רק אחד מופל.
בניגוד למה שידעו מרבית אנשי היבשה, מהדברים של אגמון וסגולי ניתן ללמוד שבחיל האוויר ידעו שתהיה מלחמה והתכוננו לזה. חיל האוויר היה אמור לבצע תקיפה מקדימה אשר בוטלה על ידי הדרג המדיני, תנאי פתיחה פחות טובים, אבל לא משהו שאמור להוציא מאיזון את החיל הכי ורסטילי של צה"ל. השניים טוענים שהחיל יצא מאיזון ולא חזר אליו, מבחינת הפיקוד הבכיר, עד סוף המלחמה ובנוסף, "אנחנו טוענים שהלקחים של מלחמת יום הכיפורים לא תוחקרו עד הסוף ולא יושמו עד היום", אומר אגמון. "השאלה הגדולה בהקשר הזה של המלחמה זה מה רלוונטי נכון להיום", מוסיף סגולי.
"ישנו ציטוט של מוטי הוד, שהיה עוד מפקד חיל האוויר, שאמר שאם תפרוץ מלחמה אנחנו נחסל את המצרים בחצי מהזמן שלקח לנו בששת הימים", אומר אגמון והוסיף, "האווירה הייתה, וזה הגיע גם אלי כטייס צעיר בטייסת, שאם הם יעזו לעשות משהו אנחנו נכה אותם בצורה חריפה ומהירה ואין פה מצב שהם מאיימים עלינו. בהכנה לכנס 40 שנה למלחמה של מכון פישר שאלנו אנשים שהיו בכירים מאתנו במלחמה, 'מה לא ידעתם?', והתשובה הייתה 'התעלמנו מהמציאות'. חיל האוויר היה מסונוור מהטכנולוגיה, היכולות המדהימות של הפנטום, שהיה מטוס נהדר וקפיצת מדרגה בלתי רגילה, ואנחנו אומרים שחלק מהשגיאות האלה חזרו על עצמם גם במלחמת לבנון הראשונה, השנייה ועופרת יצוקה".
סגולי מוסיף, "ההפתעה הייתה בזה שלחיל הייתה תפיסה איך תראה המלחמה, לא משנה מה יקרה, לי יתנו לעשות את המתקפה המקדימה שתכלול את כל האופרציות והטכנולוגיות. היום אנחנו יכולים להגיד שהיו לחיל האוויר את כל הסימנים וכל הרמזים שהמלחמה לא תתפתח כמו שהוא רוצה. אז המלחמה לא נפתחה כמו שרצינו והייתה הפתעה גדולה, לא מהמלחמה אלא מהאיך. דבר שני, התכניות של המתקפה המקדימה היו מאוד רלוונטיות גם כשהאויב יזם. ועדיין בגלל השוק הזה והמשבר שנוצר לא הצליחו להוציא את התכנית לפועל. בימים הראשונים מחפשים מה לעשות ולדעתי חיל האוויר כארגון לא התאושש עד סוף המלחמה. הטייסות התאוששו, הפיקוד הבכיר לא".
אגמון מספר על נתק של ממש שנוצר בין הטייסות לבין הפיקוד הבכיר. לדבריו זה הגיע למצב שבו מפקדי טייסות לא סמכו על המטה ואפילו הביאו לעצמם את המודיעין. "הרי מה היה הכישלון של דוגמן 5 בסוריה? (תקיפה מערכי טילים בסוריה שנכשלה, ש.ל.) פשוט לא הספיקו לעשות צילום אווירי, לא היה מודיעין עדכני על מיקום הסוללות. יצאו כל הטייסים הגיבורים אמיצי הלב, ואני אומר את זה בכל הכבוד וההערכה, סיכנו את החיים שלהם ולא פגעו באף סוללה. נהרגו לנו טייסים הושמדו לנו מטוסים ולא הביאו שום תוצאה". לדברי אגמון נוצרה תחושה איומה בקרב אותם אמיצי הלב ומוסיף, "נוצר שבר גדול בין הטייסות לאנשי המטה. אני חושב שזה עלה למעלה והם הרגישו את זה, ובחלק מהמקומות זה שופר, אבל היו טייסות שבמפורש אמרו מה שהמטה אומר זה בסדר, אבל אני מתכנן את הכול מהתחלה כי אני לא סומך עליהם".
לקחי המלחמה נכונים גם 40 שנה אחריי
הטעות העיקרית במלחמת יום כיפור, לדברי אגמון, זה שהחיל לא שאף לחזור לתכנית מכת המנע ולמקום שבו הוא מאומן ויודע מה לעשות. כאשר נפתחה המלחמה המריאו עשרות מטוסי קרב לאוויר כדי למנוע ממטוסי אויב להיכנס לשמי המדינה. רובם היו עדיין עם פצצות מתחת לכנף והם פשוט זרקו לים. "לא חזרנו למה שהתכוננו אליו. הייתה לדעתי טעות של מפקד חיל האוויר שהיה איש מאוד כריזמטי וחזק. הוא הבין שאנחנו נופתע ולא נעשה מכה מקדימה ושלח את כולם להגנת שמי המדינה, מטוסים המריאו, זרקו את הפצצות לים וחלק, מי שהספיקו, פרקו את הפצצות על הקרקע. לא עזר שום דבר ולא הצליחו לשכנע אותו לחזור לתכנית ולעשות הערכת מצב מחדש בכדי לבדוק מה עושים. היו כאלה, למשל רמ"ח מבצעים (גיורא פורמן, ש.ל.), שאמר לו בוא נשאיר חלק מהמטוסים חמושים על הקרקע והוא פשוט לא הסכים, שלח את כולם להגנה אווירית".
אם היה תהליך חשיבתי יותר פתוח, ייתכן שהיה למפקד חיל האוויר יותר זמן להערכת סיכונים ומציאת תשובות, שאולי היו מביאות למצב יותר אופטימלי. אגמון חושב שקיימת תופעה, גם כיום, שבמקרה של הפתעה "הולכים לפתרון האחרון שהצליח". זה למשל מה שגרם לחיל האוויר ללכת במלחמה על תקיפת שדות תעופה, כפי שהיה בששת הימים, למרות שהתנאים היו שונים והתוצאות היו רחוקות מהמצופה כפי שהיה ברור לכולם. "אנחנו מתאמנים על פקודות ידועות ודברים ידועים ולמעשה מה שצריך לתרגל, במיוחד את המפקדים הבכירים, זה לעמוד בהפתעה. היה פה מפקד חיל האוויר לשעבר גנרל מוזלי שאמר, מאז שהוקם חיל האוויר האמריקאי הוא מעולם לא נלחם במלחמה שהוא התכונן אליה. סביר להניח שמה שקרה לאמריקאים יקרה גם לנו. בתרגילים אנחנו עושים מתאר שמוכר לנו ומנצחים אבל האויב כמו שלמדנו זז ומפתיע והחוכמה זה לדעת להתגבר. היכולת להתמודד עם הפתעה וכישלון זה משהו שצריך להתאמן אליו".
לדברי סגולי ברור שההפתעה תמיד תהיה רלוונטית וצריך לדעת לתרגל איך יוצאים מזה ומהכישלון. "אנחנו יודעים איך לטפל בעופרת יצוקה מספר שלוש או לבנון מספר ארבע. אבל קשה לדמיין מציאות כמו של יום כיפור שהשמיים נופלים, אנחנו מתרגלים תמיד את הניצחון. היה לפני מספר שנים תרגיל גדול בארה"ב ושמו שם מפקד כוח שדימה קצין איראני. הוא היה יצירתי ובנה כוח של סירות קומנדו שהסתערו על הספינות וממש דפק להם את התרגיל. אמרו זה לא יכול להיות וחזרו להתחלה, האם הם או אנחנו מעבר לתרגיל הזה אני לא יודע אבל זה מה שצריך לעשות".
אגמון מוסיף שאחד מהלקחים של המלחמה שלא יישמו גם היום זה תחקור החלקים המוצלחים. "מה שלא השכלנו למנף מלקחי יום כיפור, זה את איך התאוששנו מההפתעה ואיך עשינו את הדברים הנכונים של ניצחון במלחמה. לכולם נשאר בראש הכישלון, המודיעין, הקונספציה, התפקוד הלא נכון של הרמטכ"ל בשלושת הימים הראשונים, ועל זה כל הסיפור של ועדת אגרנט. דדו מהיום השלישי הוביל את הצבא בצורה מפוארת ממצב קשה לניצחון, ולא מנסים ללמוד מזה ולהפיק את התועלות ומאוד יכול להיות שאנחנו צריכים את התובנות האלה. אותו דבר במלחמת לבנון השנייה שלא הסתכלו על מה שהצליח בגלל האווירה הכללית. צבא צריך לדעת להתמקד בלקחים המקצועיים שקשורים למה אנחנו לוקחים ממה שהיה למלחמה הבאה כדי שנהיה יותר טובים".
למה אף אחד לא רוצה לחקור את התנהלות חיל האוויר במלחמה?
לדברי סגולי, העובדה שלא תחקרו את ההצלחה היא תקלה משמעותית. "אחד הדברים המדהימים זה שחיל האוויר, שחרט על דגלו את תחום התחקור, לא תחקר כארגון את מלחמת יום כיפור. תחקרו ברמה של יחידות ובסיסים אבל לא כארגון, וזה פצע מדמם עד היום. בכנס שלנו, 40 שנה אחרי המלחמה, עלה מפקד בסיס לשעבר שאמר שצריך לחקור את המלחמה. עד היום אף מפקד חיל אוויר לא הסכים לעשות את זה".
לקחים נוספים שמעלה סגולי זה הצורך לבחון את השפעת ההפתעה על התפקוד. סיפור שהוא לא פחות ממדהים, במיוחד בהקשר של חיל האוויר, ממחיש עד כמה החיל לא התאושש גם כשצה"ל הגדול כבר שינה את כיוון רוחות המלחמה לטובתו. "חיל האוויר כמו שאמרנו תכנן מתקפה מקדימה שלא יצאה לפועל. המתקפה הזו הייתה בנויה על הפתעה והצריכה להתנהל בדממת אלחוט ואפילו דממה אלקטרונית, כלומר אף מכשיר לא פועל. רק ממש לפני שעת ה-ש' פותחים מכשירים ונכנסים לתקיפה. לא אישרו לחיל את מכת המנע אבל נעשו חלקים ממנה, תקפו במצרים וסוריה, ומסתבר שהוא המשיך לתקוף בדממה אלקטרונית וזה למרות שהמלחמה כבר פרצה, אין שום הפתעה ועדיין אנחנו תוקפים כי זה מה שכתוב בפקודה עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה. תקפו שדות תעופה ושוב בדממה אלקטרונית. גיורא רום כתב, 'איזה מטומטמים אנחנו, התחילה המלחמה אנחנו תוקפים בדממה, וזה מסוכן, ואף אחד לא שואל למה - לא הטייסות, לא המטה, אף אחד".
סגולי מוסיף ואומר, "אחת ההפתעות שלי זה כששאלתי מתי התאוששנו? ונאמר לי לא התאוששנו. הצבא הירוק נוסע ומביא את הצלחת קרבות הבלימה, אבל לחיל האוויר לא היה את הקרבות האלה שהיו נקודת מפנה. חיל האוויר לא ייצר את המבצע הזה שהוציא אותו כארגון מההפתעה". לאגמון חשוב להוסיף, "חיל האוויר השתתף במאמץ המלחמתי והיה גורם מאוד דומיננטי, למשל בתקיפה הארמיה השלישית".
סגולי מסכם ומבקש להדגיש "לקח שלי, בכלל להתבוננות למערכת הצבאית, זה ללמוד לעומק מערכות עבר בהיבטים האופרטיביים והאסטרטגיים. אם לא ילמדו לעומק את מלחמת יום כיפור אז באירוע הבא לא בטוח שאנשים לא יחזרו על טעויות שמחלקן ניתן יהיה להימנע. עד היום אין קורסים בכירים מעבר לפו"ם, יש קורסים של מפקדי טייסות, אבל לא מעבר לזה. אז איך לומדים?". הלקחים לדברי אגמון, "חיל האוויר מעולה ברמה הטקטית, בזה הוא מהטובים בעולם. אבל אין לנו את התרבות של להתייחס לנושא קצין בכיר בחיל האוויר, מעל לדרג של מפקד טייסת, כמקצוע. צריך להשקיע וללמוד ולקרוא ולדעת לשים סימני שאלה במיוחד לנוכח השתנות שדה הקרב והטכנולוגיה".
מי שיפתח את ספרי ההיסטוריה יגלה שאחרי כל מבצע ומלחמה עולים אותם לקחים שלא מיושמים. "אתה יכול לכתוב, לצה"ל אין תהליכי הכשרה לקצונה הבכירה למרות שניסו לעשות את זה אחרי מלחמת לבנון השנייה, פשוט אין", אומר סגולי והוסיף. "האם יש סיכוי שאחרי המלחמה הבאה לא נשאל את אותה שאלה?" את התשובה הוא עונה בכאב: "למה שזה יקרה, אם אנשים לא לומדים".