40 שנה חלפו מאז פרצה מלחמת יום כיפור ונראה שהשבר עדיין עמוק, בחברה ובוודאי שבקרב הלוחמים שהיו שם. בכל שנה נדמה שמשהו אחר פורץ, יותר נכון זועק, חיילים שלא קיבלו את ההכרה שמגיעה להם, כאלה שנשכחו אל מול אלה שנכנסו לספרי ההיסטוריה. במלחמות שלהם להכרה הובילו הגנרלים את החיילים להמשך המלחמה גם על תודעת הציבור. זהו גם סיפורו של מיכאל הרשקוביץ, חייל פשוט בגדוד 100 של השריון שנלחם תחת פיקודו של אהוד ברק. הגדוד הזה, שהוקם במהלך המלחמה מערב רב של חיילים, לא זכה להכרה שמגיעה לו – לא אז, וגם לא היום, ארבעים שנה אחרי המלחמה.
במסגרת הפרויקט של mako ופז"ם לאסוף סיפורים נדירים מהמלחמה, אנו מביאים לכם את סיפורו של מיכאל ושל גדוד השריון בו לחם, גדוד אשר הורכב ברגע האחרון מאנשי מילואים שהגיעו מכל קצוות הארץ והעולם - ואשר נשלח לתוך התופת שנצרבה בלב התודעה הישראלית כדי להציל את המצב.
מכוניות נוסעות בבני ברק, האעזקה מייללת
גדוד 100 הוזכר בהיסטוריה של ישראל רק בהקשר של אהוד ברק – מדי פעם עלה לכותרות קצין כזה או אחר ששירת בגדוד וסיפר מזווית מאוד צרה את סיפור הקרב של הגדוד, אבל נראה בכל השנים שחלפו, הסיפור המלא של הגדוד לא באמת סופר. מיכאל הרשקוביץ מצמצם את עיניו בזיכרון חד, חי וכואב כשאני יושב מולו כדי לשחזר את אותם הימים. "עד היום לא היה מי שבאמת סיפר את מה שעבר על הגדוד, את החילוץ הקשה של הצנחנים מהחווה הסינית שהשאיר את כולנו שרוטים בראש", הוא אומר. שנים ארוכות הם היו מאחורי הקלעים, נמנעים מלהיכנס למלחמות ולדרוש את מקומם בספרי היסטוריה, מעבר להקשר של אהוד ברק.
הרשקוביץ, איתו אני יושב כדי לתקן את העוול ההיסטורי, הוא מאלה שבכלל לא היו צריכים להיות במלחמת יום כיפור, בקלות היה יכול לעבור את המלחמה בעורף הבטוח. שנה לפני המלחמה נפצע מקליע בבטנו, נתנו לו פרופיל 24 ושחררו אותו אחר כבוד מצה"ל. אבל למיכאל לא הייתה לו שום כוונה לוותר. "מבחינתי, ואני אדם שמרד בכל מוסכמות החברה, יום כיפור היה עוד מטרד מעצבן ולא יותר. כמו כולם התחלתי להבין שמשהו קורה כשמכוניות נסעו בבני ברק. היה לי ברור שאם תפרוץ מלחמה אני לא אוותר עליה וזה למרות הפציעה שלי והשחרור מהצבא".
"בבוקר אבא שלי העיר אותי והודיע שפרצה מלחמה. זה היה בדיוק כשהאזעקה התחילה ליילל. ירדנו למקלט וברדיו המומחים הגדולים כבר אמרו מה יהיה, המחמירים שבהם אמרו שהמלחמה תימשך שבוע עד שננצח. השאר נתנו לה רק שלושה ימים". הרשקוביץ לא התכוון לפספס את המלחמה, למרות פציעתו. "ארזתי תרמיל גב, לבשתי את סרבל השריון כשבכיס השמאלי שמתי את פנקס השבי, וכמובן שלא שכחתי לדחוף גם עשר חפיסות ברודווי 100 לחמצן של הגוף. אחרי קפה בשש בבוקר יחד עם אבא שלי, והרבה מחאה של ההורים, התחלתי לתפוס טרמפים לדרום".
גדוד חדש נוצר בצה"ל
כדי להגיע למלחמה, מיכאל נוסע בטרמפים דרומה. "חיכינו לטרמפ באזור חאן יונס ואז הגיעו לשם המון פלאחים שהתחילו לצעוק איטבח אל יהוד ואללה הוא אכבר. ביקשתי מהחייל שהיה איתי מחסניות, אבל התברר שהן היו ריקות. בסופו של דבר הם עזבו אחרי שאיימנו עליהם בנשק ריק". מיכאל המשיך דרומה – רק כדי שיחזירו אותו חזרה לתל אביב. שם נאלץ להילחם כדי להעלות את הפרופיל, ואחרי שעשה זאת ירד שוב דרומה לבסיס ג'וליס.
הבעיה הגדולה שבג'וליס היו מאות טנקיסטים, אבל טנקים לא היו. לקח מספר ימים עד שלמקום נשלח אהוד ברק, שקיבל הוראה להקים גדוד מטנקים שהגיעו לתיקון מהחזית. "הגיע סא"ל שנראה צעיר ואמר ששמו אהוד. הודיע לנו שפקדו עליו להקים יחידה ולמחרת נרד לסיני. הצלחתי להשתלט על טנק וחילקנו בנינו את התפקידים כשאני מפקד הטנק".
אהוד ברק, שחזר מלימודים באוניברסיטת סטנפורד, הצליח לארגון גדוד. הוא הפך למג"ד שריון חסר ניסיון משום שהייתה זו הפעם הראשונה שבה פיקד על גדוד שריון. למרות המצב הוא הצליח להקים גדוד שכלל שתי פלוגות טנקים מסוג מג"ח ופלוגת חרמ"ש. כולם אנשי מילואים שלא הכירו אחד את השני והגיעו מכל קצוות הארץ והעולם.
ואז הם מקבלים את הפקודה לעלות על הטנקים. לא היו מובילים, וכך במשך יום שלם הם נוסעים על שרשראות הטנקים, חוצים ישובים ישראלים וערבים, ומגיעים למחנה טסה שבסיני. שם, הם רואים את המלחמה בפעם הראשונה.
מותקפים מהאוויר
אם חשבו אנשי גדוד 100 שייכנסו ישר לקרבות תמרון, כמו בששת הימים, וישברו את האויב – הם טעו. הם מצאו עצמם יושבים בבסיס מבולגן בלי פקודות ולא יודעים מה קורה סביבם.
"ואז אמרו לנו שבגלל התראות מודיעיניות על חוליות קומנדו מצריות צריך להחליף מדי כמה שעות את מיקום החניון הגדודי, וקיבלנו פקודה להתקדם כמה קילומטרים מצפון לטסה. מיגים מצריים טסו מעלינו ואנחנו ירינו עם מקלעים לכיוונם בשמחה. חגיגת פירוטכניקה מרשימה אבל כזו שהתוצאות שלה היו אפס הפלות. שמחנו כשהמטוסים שלנו זינבו בהם לכיוון התעלה והיו קריאות התלהבות בקשר כשהפילו שני מיגים. אבל ההתלהבות התחלפה בשתיקה כשהפילו מטוס שלנו עם אחד מעשרות הטילים שנורו לעברם. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי בעין מטוס ישראלי שהושמד. לשמחתנו הטייס הצליח לקפוץ מהמטוס הבוער ולצנוח בשטחנו. התחיל מרוץ מטורף להגיע אליו. המפגש עם הטייס היה מרגש במיוחד. הבחור הצעיר נראה כמו תיכוניסט שעמד בפני סיום לימודים וחליפת הטיס שלבש נראתה גדולה עליו בכמה מספרים".
הרשקוביץ מספר שהטייס ניסה לשדר עסקים כרגיל, "אבל ראו עליו את הלם נטישת המטוס. הוא סיפר לנו שזאת הפעילות המבצעית הראשונה שלו בחזית המצרית, לא האמין בחלומותיו הגרועים ביותר שיפילו אותו במשימה הראשונה בחזית המצרית".
הטייס עזב אותם אחרי זמן קצר אבל הבלגן נשאר. למרות שמדובר ביום השביעי למלחמה עדיין נאלצו לאלתר ולמצוא כלי נשק. "התמקמנו על גבי הטנק והתמכרנו למגע קרני השמש המלטפות. אלי קרא כהרגלו בספר קודש כלשהו ונסים כתב גלויות לכל מי שהכיר, חיים היה שקוע, קרא עיתון ישן שגנב מג'יפ האוגדונרים, ואני עישנתי כהרגלי, וגם ניצלתי גלויה להעברת מידע לאלה חברתי".
האופוריה לא נמשכה זמן רב. אחרי שהתארגנו, נסעו במשך ימים והתבטלו מרחק קצר מקרבות החזית, הגיע התור של גדוד מאה להרגיש מה זה מלחמה. היה זה ב-14 לחודש, היום השמיני למלחמה. בלילה הם ספגו אש ארטילרית שנפלה עליהם בצורה מדויקת. היו אלה לוחמי קומנדו מצרים שהסתננו מעבר לקווים והכווינו בצורה מדויקת את פגזי התותחנים שבעורף. בשעה שמונה בבוקר המג"ד אהוד ברק נותן את הפקודה לה חיכו כל כך והם יצאו לכיוון המצרים כדי להיכנס לקרב.
הקרב הראשון של גדוד 100
"עישנתי את הסיגריה השלישית כשפתאום כמו בסרט מלחמה הוליוודי תמרות אבק התנשאו קילומטרים מאתנו כשזה מתקדם אלינו. לא חיכינו לאישור רשמי על כך שמתקפה מצרית התחילה. התנעתי את הטנק וצודדנו את הצריח לכיוון המישור, ניסים הטעין פגז בקנה ואלי ניסה לצוד מטרה בין ענני האבק שלפנינו. רטט בלתי מוסבר עובר בכל הגוף, תחושה של התעלות, כאילו אני באחת המשימות הנעלות ביותר עלי אדמות. פגז שנחת ליד הטנק העיר אותי מההזיות והחזיר אותי למציאות הזויה לא פחות. מאות טנקים מצריים עם כוחות משוריינים הסתערו עלינו בחמת זעם. ההסתערות לוותה בירי אבל מיהרנו להתאושש והשתתפנו בחגיגת הצליפה, הכתישה וההרג. שיטת העבודה שלנו הייתה פשוטה מאוד, חיים כיוון את הצריח לכיוון אחת המטרות המסתערות, אלי ירה ופגע כמעט תמיד בפעם הראשונה. ניסים היה מוכן מידית עם פגז לטעינה, ואני בין שאיפה לנשיפת עשן הסיגריה, התרעתי על שיפור עמדה או החלפת עמדה בהתאם למצב בשטח".
בין לבין הטנקים של הרשקוביץ וחבירו לגדוד מתחמקים ממאות טילי נ"ט שנורו על ידי המצרים. הקרב נמשך עד הצהריים, "וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק הברווז והצייד הם עשו אחורה פנה. ברשת התקבלה הוראה להפסיק אש ולהישאר במקומנו, תוך איסור מוחלט לרדוף אחריהם". הצוותים נכנסו להמתנה וזיוודו את הטנקים מחדש לקרב הבא.
"התרגולת הרגילה הייתה שחיים מעשן סיגריה במיאוס בולט וביחד אנחנו מטפלים בקפה, בלוף ובסרדינים. אלי וניסים היו מרוכזים בשיחת נפש עם אלוהים. בארוחה דיברנו על השמועה שהחיילים המצרים סוממו על ידי מפקדיהם, שחששו שיברחו כמו בששת הימים. השמועה הופצה כנראה על ידי לוחמינו ונראתה הגיונית במיוחד אחרי הקרב הראשון שלנו. לא האמנתי באמת אבל לא יכולנו לצפות כמה מהר תופרך ונלמד שהקרב הראשון היה אירוע חד פעמי מבחינת המצרים".
מחלצים את הצנחנים בחווה הסינית
היומיים הבאים עוברים על גדוד מאה במשימות שלא יוצאות לפועל ובתזוזות ממקום למקום ללא מטרה. בין לבין הם אפילו זוכים לראות הופעה של יפה ירקוני. ה-17 לחודש התחיל רגוע מבחינת הגדוד והלוחמים לא ידעו מה מחכה להם.
"הייתה אווירת קודש בטנק שנקטעה בקולות ירי וההתפוצצויות מכיוון החווה הסינית. הצנחנים נתקלו בכוחות מצריים וניהלו שם קרבות קשים. עם שחר קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגענו לסיני. הפלוגה הסתערה קדימה כעזרה לצנחנים שבחווה, וחילוץ הכוחות הלוחמים. סוף סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו, אמרתי לצוות, ואיחלתי בהצלחה. אמרתי להם שמי שרוצה סיגריה מוזמן לקחת עכשיו, כולם נענו להצעתי".
בשלב הזה הגדוד קיבל פקודה להסתער על החווה הסינית כדי לחלץ את הצנחנים. הם עושים זאת תחת אש כבדה, בעיקר של טילי נ"ט, שקטלה רבים מהם. "שאלתי את חיים אם הם באמת רוצים שנרד לשם חשופים והוא ענה בתדהמה שזאת כנראה הכוונה. כשראינו את טנקי הפלוגה מסתערים לכיוון המישור לא היססנו. השמעתי ייללת קרב ובאותם רגעים דימיתי עצמי לאחד מאבירי הצלב עטויי השריון שהסתערו על אויביהם. פתאום מיכאל אמר שיוצא עשן מכיוון תא הנהג אבל זה היה עשן מהסיגריה הנצחית, שעורר את חששם של חיים וניסים שחשבו שפרצה שרפה".
כבר במהלך ההסתערות הם מצליחים להדליק טנקים מצריים. "פתאום נפגעו שני טנקים בסמוך לנו והחלו לבעור. ניסינו לוודא שצוותי הטנקים הצליחו לחלץ את עצמם, אולם כל מה שראינו זה את נחילי המצרים שהסתערו רגלית לכיוון הטנקים הפגועים, תוך ירי רצוף מכלי הנשק הקלים שבידיהם וירי טילי נ"ט, למניעת חילוצם". למרות שירו אש כבדה על המצרים הם המשיכו להסתער, "באותו רגע נזכרתי בסיפור המצרים המסוממים וחשבתי לעצמי, אם כך הם נלחמים כשהם מסוממים, מה היה קורה אילו לא היו מסוממים".
הרשקוביץ ממשיך בתיאור הקרב המצמרר. "צעקתי בקשר לחיים ולניסים שיזרקו עליהם רימונים בזמן שאסתער עליהם ואדרוס אותם תחת שרשראות הטנק. מה שבאמת עשינו. המצרים נסוגו לכיוון התעלות שהתחפרו בהן ואנחנו חזרנו למשימתנו המקורית, חילוץ הצנחנים מהשטח".
הטנק של הרשקוביץ מגיע לקבוצת הצנחנים הראשונה ויחד עם הפצועים הם נסוגים בחסות מגן הפלדה. המצרים פותחים על הטנק של הרשקוביץ באש כבדה וזה משיב בירי פגזים ומקלעים. הם מפנים את הקבוצה הראשונה וחוזרים לגוב האריות לחלץ אחת נוספת.
"המצרים המשיכו לירות עלינו בחמת זעם והבחנו בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו, הפעם אנשי הצוות הצליחו להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם. תוך כדי ירי כבד של המצרים הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים השנייה שהתחפרה כמאתיים מטר מאתנו. פתאום הטנק הזדעזע ונעצר. לא הבנו מה קרה וחיים ביקש שאעביר להילוך אחורי ואסע רברס. מעביר הילוך ושוב ספג הטנק חבטה עזה. מבעד לפריסקופים יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרסו לפני הטנק. אבל מה שהטריד אותי היה תנועה חשודה עשרות מטרים מאתנו, במחפורת המצרית. החיילים שם הרימו את הראש ובחנו את הטנק".
השריונרים הופכים לחי"רניקים
הצוות של הרשקוביץ נוטש את הטנק הפגוע." דבר ראשון דחפתי לסרבל כמה חפיסות סיגריה וכעשרה רימוני יד. חמוש ברימונים נוספים על אלה ששכנו כבר בבטחה במעמקי כיסי הסרבל, עוזי וסיגריות כמובן, השתחלתי בפתח הצר שבין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק. לשמחתנו כולנו היינו שלמים ובריאים. קסדתו של אלי הייתה שמוטה על פניו, ניסים לפת את העוזי ושלח מבטים מבוהלים לכיוון הכוחות המצריים, ופניו של חיים האפירו למרות האבק שכיסה אותם. אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים לפני שהמצרים יתעוררו וישובו להסתער עלינו. צעקתי לצנחנים להצטרף אלינו".
המצרים פתחו באש כבדה על הצוות והצנחנים שהגיעו אליו. "ירו עלינו בנשק קל, טילי נ"ט ופגזי מרגמה. קל היה להבחין בנחישותם לסיים את מלאכת החיסול שהחלו בה". התחיל מרדף של ממש כאשר הם רצו לכיוון תעלת השקייה תוך זריקת רימונים והמצרים דולקים אחריהם. "הגענו לתעלת ההשקיה בספרינט מהיר שלא היה מבייש גם אצן מקצועי".
בתעלת ההשקייה הצנחנים מספרים לשריונרים על מה שעבר עליהם, כמו גם העובדה שמספר המצרים הפתיע אותם. "הדבר היחיד שעניין את החיילים היה, האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו משם. שני דברים הדהימו אותי במפגש עם הצנחנים. אחוות הלוחמים שהתגלתה בדאגתם לחבריהם וביחסם אלינו, המושיעים כפי שקראו לנו, למרות שלא נראה שסייענו להם. גם נדהמתי לגלות שהם היו יחפים. תמונת המצרים שנסו יחפים במלחמת ששת הימים עלתה לנגד עיני והתקשיתי לעכל אז את הסיבות שהביאו גם את הצנחנים לסגת יחפים משדה הקרב".
למרות המצב הקשה הרשקוביץ חובר לחובש ומסייע לטפל בפצועים הרבים. "זאת הייתה הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהתנדבתי לטפל בפצועים. דם הוא מהמראות הפחות מלבבים בעיניי. אני זוכר שהיה פצוע קשה שעם פגיעת כדור בחזה כולו היה מגואל בדם. חסמתי לו את מקום הפגיעה והחובש הזריק לו מורפיום לשיכוך הכאבים. אבל אותו עניין רק דבר אחד, מה קרה לנשק שנפל לו במהלך החילוץ. הרגעתי אותו שהנשק נמצא בידי אחד המחלצים ורק אז הפצוע שאל את החובש את מהות פציעתו".
בכל הזמן הזה הם נמצאים תחת אש קטלנית של המצרים. הכדורים שורקים מעל הראש, חלק מפילים פצועים נוספים והורגים. לכל זה יש להוסיף פגזים שנופלים כמו גשם ללא הפסקה וגם טילי נ"ט אותם ירו המצרים כאילו ממקלע. "כל פגז שנפל כיסה אותנו בחול המדברי ושברי אבנים עפו לנו על הקסדה כאילו הזכירו לנו שבכל רגע עלול הדבר האמיתי לפגוע בנו". צה"ל שלח כוחות חילוץ נוספים, אולם אלה נכשלו פעם אחר פעם.
"פגשתי שני לוחמים מבוגרים שניחשתי כי היו מפקדי כוח הצנחנים. ראו שהם מותשים והם התעניינו לאיזה כוח אנחנו שייכים. כשאמרתי שהמג"ד שלנו, אהוד, קיבל את הפיקוד עלינו מיד אחרי שנחת מארצות הברית, נצצו עיניו של אחד המפקדים והוא מלמל לעצמו שהוא חושב שהוא יודע באיזה אהוד מדובר".
הרשקוביץ ניגש לאחד הטנקים שנפגעו ומגלה שמכשיר הקשר שם עובד. "כיוונתי את המכשיר לתדר הגדודי ומיד שמעתי קולות מוכרים. אהוד עלה מולי ויידעתי אותו שהטנק שלנו נפגע אבל כולנו בריאים ושלמים וממתינים עם הצנחנים לחילוץ. אהוד אמר לי שעניין החילוץ בטיפול והוא מקווה שזה יקרה במהירות האפשרית. אחריי נכנס אחד ממפקדי כוח הצנחנים שיצר גם הוא קשר, כנראה עם דרג בכיר ביותר, בבקשה לזרז את החילוץ הצפוי. המשכנו להתקדם לאורך התעלה תחת טפטוף או מטר פגזים, תלוי מה היה מצב הרוח של המצרים".
אוספים את השברים
אחרי שעות ארוכות הצנחנים מחולצים והצוות של הרשקוביץ יוצא בין האחרונים. "דבר ראשון בדקנו את עצמנו לראות שלא נפגענו. בלי להוציא הגה שלפתי חפיסות זיטאן מסליק הסיגריות שבתוך הסרבל וחילקתי לכל אחד מחבריי, בזמן שאנחנו עוברים ליד הפגזים והטילים שהתפוצצו לידינו ולא יכלו לנו. פתאום נשמע קול התפוצצות אדיר ממש לידינו. משאית עמוסה תחמושת התפוצצה לידנו ואיתה תותח 175 מ"מ שעמד בסמוך לה. ראינו שחיילים רבים רצו למקום להגיש עזרה אז הרמנו רגליים ונמלטנו לכיוון שיירת משאיות שחנתה משהו כמו חצי קילומטר מאתנו. הבטן קרקרה, עליתי למשאית כדי לחפש לוף, סרדינים ודיקטים. אבל רק הפשלתי את הברזנט והבנתי שזו משאית תחמושת במלוא הדרה. שוב ברחנו כמה שיותר רחוק".
הצוות נמלט לאוהל סמוך ויושבי האוהל מגלים שהם שרידים מהחווה הסינית, מה שגרם להם לפנק את השורדים. "מיד קבלנו קופסאות לוף וסרדינים, כיכרות לחם שחור, סיגריות טיים וגלויות השק"ם המפורסמות. התפנקנו על ארוחת לוף דשנה ועל קפה שחור שבושל לכבודנו מפולי קפה אמיתיים. ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי להוריי ואחי שהכול בסדר ולא יכול להיות טוב יותר, לאלה חברתי כתבתי בין השורות שהחיים כאן מסריחים תרתי משמע".
הפינוק הסתיים בשעות הערב כאשר רכב מנהלתי אסף את הצוות שניצל והחזיר אותם לגדוד. כשהם מגיעים הם שומעים על טנקים נוספים שנפגעו בחווה הסינית, על ההרוגים והפצועים. "זה ציני, אבל העובדה שלא הכרנו אף אחד מהטנקיסטים שנפגעו, הותירה אותנו די שווי נפש לנוכח הידיעה. היחיד שהכרנו, וגם זאת לא אישית, היה המ"פ סוקניק (לימים אלוף משה עברי סוקניק, ש.ל.) שנפצע בלחימת הבוקר".
הצוות מפוצל על ידי הגדוד. "ניסים וחיים קיבלו פקודה לעלות על אחד הטנקים ולהחליף אנשי צוות שנפגעו בו. מאז לא ראיתי אותם יותר. הם המשיכו את המלחמה באפריקה כנראה, ואני הוצבתי במקום אחר לגמרי. אלי ואני סופחנו לזלדה מנהלתית, והתכוננו כולנו לצליחת התעלה הגדולה שהייתה אמורה להתבצע למחרת בבוקר". בלילה שבין ה-17 ל-18 באוקטובר, גדוד 100 חצה את התעלה וסיים שם את המלחמה.
הרשקוביץ הדחיק במשך שנים ארוכות את חוויות הקרב הקשה. אולם, כחלק מהשיקום שלו, החל מיכאל לסייע לנכי צה"ל הלומי הקרב שחלק מהם נשאר בשדות הקרב המדממים, גופם חזר, כמו של מיכאל, אך נפשם נשארה שם. הוא יו"ר עמותת מצדיעים לנכי צה"ל שהוקמה ונרשמה ברשם העמותות באוגוסט 2008 על ידי מיכאל הרשקוביץ. כתוצאה מאכזבה הרבה שספג בעצמו מהטיפול והיחס מארגון נכי צה"ל כלפי הנכים החליט להקים עמותה ייחודיות שמסייעת להם בכל שלב, גם אחרי ההכרה כנכי צה"ל. "אני לא עושה כלום חוץ מזה, זה היעוד שלי בחיים". אין ספק שזה בדמו, כשדיבר על העמותה שלו ועל מה שעובר על נכי צה"ל זו הייתה הפעם הראשונה בשיחה שהרגשתי את הכעס בקולו, זעם של ממש שלא יצא ממנו אפילו כשסיפר על פקודות הזויות במלחמה ההיא, וכאלה היו לא מעט.
*** זהות הצלמים של חלק מהתמונות אינה ידועה לנו עד היום. אחת התמונות מוכרת לכם? ידוע לכם מי הצלם? ספרו לנו
יש לכם סיפורים שלא סופרו ממלחמת יום כיפור? שלחו לנו ל-pzm@mako.co.il