"אנחנו יושבים בחניון טנקים של מוצב 116, 12 אנשי צוות של שלושה טנקים וזהו. פתאום אנחנו מקבלים הודעה בקשר, ביקור רם מעלה בדרך אליכם. המשמעות זה לעלות על סרבלים חדשים ונקיים, לצחצח נעליים ולעמוד מול הטנקים עם חגור ונשק. אני מסדר את המחלקה ונמצא ליד השער לקבל את הכבוד ולהעביר אותם לידי יואב יקיר המ"מ שלי.
כאשר הם מגיעים אני אומר למ"פ שלי אבי רוניס, איזה תרגולות אתה רוצה שאני אעשה. הוא אומר עזוב וכנסו כולם למועדון לפגוש איזה פרופסור. בשקט הוא אומר לי תבחר מתנדב שלא יפיל אותנו. בחרתי באנדרי סקל, עולה חדש מהונגריה, ואמרתי לו תכין את עצמך כמו שצריך. לחדר נכנס פרופסור צבי יעבץ, הוא מאוניברסיטת תל אביב, לא קצין בצבא, ופשוט לא יודע איזה שאלות הוא צריך לשאול.
ואז הוא שואל את אנדרי תגיד מה אתה עושה כאן? אנדרי מסתכל עליי כי זה פעם ראשונה ששואלים אותו שאלה כזו. אז הוא מדקלם אנחנו כאן לבלום את הסורים עד שיגיעו המילואים וכולנו נרגענו. ואז הפרופסור שואל כמה טנקים אתם פה? אנדרי עונה שלושה. הוא שואל וכמה שם יש? ואנדרי בלי לחשוב עונה 194. יעבץ אומר שלושה מול 194, יחד עם קו שני 500 טנקים סורים, ו?. אבל אנדרי עונה לו שהוא מכיר את כל המפקדים שלהם ויודע איך לעצור אותם. אז יעבץ אומר לאנדרי, כמה פגזים יש לך בטנק? אנדרי עונה 72 פגזים. יעבץ אולי לא קצין אבל יודע לעשות חשבון ומבין שאין מספיק פגזים, אומר 72 כפול 3 הגענו ל-216. הוא אומר לאנדרי יודע מה נגיד שאתה פוגע כל פגז ראשון, לך יש 216 פגזים בצד השני יש 500 טנקים, נשארת עם 284 טנקים שנוסעים, מה אתה עושה? סגל חטיבה 188 כולל המח"ט בן שוהם והמג"ד יאיר נפשי החלו לרעוד, אף פעם לא שאלו אותנו דבר כזה ולכן לא הכנו את החיילים לשאלות כאלה. אבל אז אנדרי אומר, פרופסור גם אותם נעצור. הפרופסור קם אמר, אני סומך עליכם שבת שלום ולהתראות".
הסיפור הזה שהתרחש במחלקת טנקים של חטיבה 188 התנהל רק שלושה שבועות לפני מלחמת יום כיפור וללא ספק משקף את הלך הרוח, התנהלות בצבא וזחיחות הפיקוד הבכיר. מי שמספר הוא ניר עתיר, אז מפקד טנק צעיר ולימים סא"ל, שמעביר את הדברים למפקדי חטיבת השריון במילואים מספר 4. אני פוגש את ניר בבסיס צאלים ויחד עם סגל המפקדים של חטיבה 4 שומע ממנו על חוויות המלחמה שלו מיום כיפור. הסיפור של עתיר הוא לא פחות ממדהים ומלמד על גבורה עילאית בקרב וללא ספק ממחיש את המשפט הידוע "מעטים מול רבים". אבל גם לרצון ולגבורה יש גבול. לכן זכרו את סיפור הפתיחה שיקבל משמעות מצמררת בהמשך.
מוכנים לקרב, לא למלחמה
ניר עתיר מקיבוץ אפיקים מעיד על עצמו כ"אחד שבגיל 18 היה חוצפן שיצר את העולם". הוא מתגייס לשריון "ובאיזשהו שלב יצאתי לקורס קצינים כאשר השתחררתי כסגן אלוף אבל אני לא יודע איך זה קרה", הוא מספר בחיוך. עתיר משובץ בחטיבה 188 במחלקה של המ"מ יואב יקיר ז"ל.
מאז המלחמה עתיר עובר בין בסיסי צה"ל, בתי ספר ובעצם כל מי שמוכן להקשיב. הוא עושה זאת כי חשוב לו להעביר לדור הצעיר את מה שקרה בימים ההם, עד כמה שזה תלוי בו לא יהיה מי שיחזור על טעויות העבר. ולא פחות חשוב – כדי להכניס את חטיבה 188 למקום הראוי לה בספרי ההיסטוריה.
"אני השתתפתי בכל התרגילים שהיו לפני וחשוב לי להגיד שכל מה שאני אומר, אני אומר כניר עתיר. אני לא פוסל אף עדות ולא מבקר אף אחד גם שזה נשמע ככה פשוט מציג את מה שאני ראיתי בעיניים שלי", הוא מדגיש. לקציני חטיבה 4 הוא מספר כמה חקר את הנושא אחרי המלחמה ומוסיף: "הצבא ידע מה קורה בצד השני כולם ידעו מה קורה. מי שלא ידע הם האזרחים ולכן מי שהופתע זה עם ישראל".
הצבא אולי ידע, אבל ללוחמי חטיבה 188, שהיו בחזית הרמה, לא היה מושג שתפרוץ מלחמה. "ישבנו שם בפריסה מחלקתית וכמו כולם ידענו רק על יום קרב. המ"פ אבי רוניס זכרונו לברכה אמר למחלקה תהיו מוכנים ליום קרב או ניסיון חטיפה של שטח. אמר תזכרו איפה העמדות שלכם ומה הטווחים כי אנחנו הולכים ליום קרב. לכן היינו בפריסה מחלקתית, מפוצלים בין כל מוצבי החי"ר כדי לתמוך בהם ביום קרב". הוא מזכיר את זה שהיו בכוננות גבוה ואת הבית הם ראו חודשיים קודם לכן. "זה היה הכי הרבה זמן שלא החלפתי גרביים".
>> הסיפורים, העדויות, המכתבים: פרויקט 40 שנה למלחמת יום כיפור
כאשר פרצה המלחמה, סמוך לשעה שתיים בצהריים, הסתערו על רמת הגולן שלוש דיביזיות סוריות שכל אחת מהן הורכבה משלוש חטיבות חי"ר וחטיבה משוריינת אחת. בנוסף היה גדוד שריון בכל אחת מחטיבות החי"ר. מאחורי הדיביזיות האלה היו עוד שתי דיביזיות שריון, בכל אחת מהן שלוש חטיבות טנקים וחטיבה נוספת של ארטילריה. בסך הכול היו בצד הסורי 1,400 טנקים כ-60 אלף חיילים וכמעט אלף קני תותח. מול העוצמה הזו הציב צה"ל שתי חטיבות שריון עם 177 טנקים ועוד כמה אלפים בודדים של חיילים סדירים יחד עם 44 תותחים, שכל תפקידם היה להחזיק 72 שעות עד להגעת המילואים.
על פי תכנית המלחמה הסורית דיביזיה 5, בפיקודו של גנרל עלי אסלאן, הסתערה על לוחמי חטיבה 188, אליה שייך עתיר, כאשר מאוחר יותר הצטרפה אליה הדיביזיה המשוריינת הראשונה של גנרל תופיק ג'האני. בסך הכול פרצו בגזרה הדרומית 600 טנקים, אגב לא כולל מחצית מדיביזיה 9 שגם נלחמה בגזרה, מולם היו לחטיבה 188 רק 77 טנקים (גדוד אחד נשלח לגזרה של חטיבה 7 עם פרוץ הקרבות). השאלות של פרופסור יעבץ החלו לקרום עור וגידים. לכל אלה תוסיפו אלפי חיילי קומנדו וחי"ר סורים חמושים בטילי נ"ט שהציבו מארבים לטנקים שהיו בדרכם לעמדות שבחזית הרמה.
יום הקרב הופך למלחמת קיום
המלחמה פרצה ביום שבת. "ביום שני הייתה צריכה להיות לנו ביקורת מטכ"לית", מספר עתיר, "לכן כל הטנקים היו כמו חדשים, הצריח בפנים היה כמו בית מרקחת לבן. הכול מגורז כמו שצריך אבל היו לנו עוד כמה דברים לעשות שלא הספקנו. באותו היום לא היו לנו אמצעי ראיית לילה כי הכול היה נעול בארון, הרי יצאנו ליום קרב אז לא צריך".
לימים סיפר יצחק ניגרקר, הטען קשר בטנק של עתיר, "בערך בחמישה לשתיים התעוררתי לקול התפוצצויות מסביבי. ראיתי פטריות עשן שחורות עולות מהמורדות המזרחיים של תל פארס, ומסביב הרעשה ארטילרית רצחנית. נכנסתי לביתן המגורים, שם כולם התפללו, וצעקתי, חבר'ה, יום קרב. התרגולת ליום קרב הייתה שעולים על ציר המערכת, פורצים את גדר המערכת, עולים לעמדות שלנו מול המוצבים של הסורים, משמידים את הטנקים הסוריים וחוזרים לחניון הטנקים".
_
"מהדרום עד הצפון נפלה עלינו ארטילריה כבדה מאוד", מספר עתיר. "רצנו לטנקים כמו מטורפים. הם ירו על הרמפות שלנו כשהם ידעו בדיוק לאן נרוץ". כחצי שעה לאחר שהארטילריה נופלת על ראשי הלוחמים פתחו הסורים בהסתערות. המחלקה של עתיר בפיקודו של יואב יקיר נמצאת במוצב 116 שהוא הדרומי ביותר. "כבר בעשרים דקות הראשונות שישה גדודים נכנסים אתנו לקרב כשאנחנו מפוזרים כמחלקות בין המוצבים. אחרי שעה הם כבר עברו את תעלות הנ"ט, כולם בלחימה ואין עוד כוחות שאמורים להגיע אלינו. על כל טנק שלנו יש שבעה טנקים סורים לפחות".
הלחץ הסורי על הגזרה הדרומית של 188 כבד במיוחד. ככול הנראה הסורים זיהו שבדרום יש רק שני גדודים מול עשרה שלהם בעוד שבגזרה הצפונית הם מזהים שיש שלושה גדודי שריון מול שמונה שלהם. הלחץ על החבר'ה של עתיר מורגש היטב. בשפה ציורית ניתן לתאר שהם ראו ים של טנקים שמסתערים לכיוונם כמו הגלים.
"מרוב שהסורים היו קרובים לא הצלחנו להנמיך את הקנה של הטנקים. שמוליק אסקרוב הסמג"ד נתן פקודה למ"פ ז' צא מהעמדות שלך, כנס למדרון קדמי ותשמיד. המ"פ אמר אני לא יכול להיכנס למדרון קדמי (בגלל הסיכון) אבל אסקרוב אמר לו אתה חייב לעשות את זה כדי להשמיד טנקים, אין לך הנמכת קנה. הוא ביקש שוב לא לעשות את זה אבל אסקרוב התעקש. פלוגה ז' יצאה ובתוך חצי שעה הושמדה".
ממש בזמן הזה מתנהל מאבק בין מח"ט 188, אל"מ יצחק בן שוהם, למח"ט 7, אל"מ יאנוש בן גל. המאבק היה על גדוד של 188 שנלקח לטובת חטיבה 7 בזמן שחטיבתו של בן שוהם הייתה כבר בשלב שלפני קריסה. טנקים נפגעו אחד אחרי השני ובן שוהם היה צריך כל כלי. בן שוהם הפסיד ותועד בקשר כשאמר את המשפט המצמרר "חבל חבל חבל". בינתיים עתיר וחבריו נלחמים על חייהם מול הסורים באזור מוצב 116, מתקרבים עוד שלב לחישוב של פרופסור יעבץ. עתיר וחבריו עדיין לא יודעים אבל גם המ"פ שלהם, אבי רוניס, נהרג בזמן הזה.
אין פגזים, מסתערים על טנקים עם מקלעים
"אנחנו בלחימה ופתאום מזהים עשרים כבדים וחצאי כבדים (טנקים ונגמ"שים). הטנק של יואב ושלי היה מגמה קדימה לכיוון החזית בזמן שהטנק גור (השלישי) מגמה לאחור צופה טילים. בקשר יואב אומר לי, 3 ב' כאן 3 בחזית 1,500 20 כבדים. אתה יורה מימין למרכז אני משמאל למרכז חזור וודא השמדה אש סוף. אנחנו פותחים באש וכל העשרים בלהבות. היינו הראשונים שמדווחים שמפניות, שמפניות. תוך כדי הקרב הזה אנחנו שומעים בקשר שמבקשים מיואב לכנוס לאחור ולנוע לכיוון מוצב 116 עצמו. זה בגלל ש-116 הותקף על ידי כוח סורי, משהו לא ייאמן, פשוט התחילה גלישה של טנקים, חי"ר וטנקי גישור, משהו ענק. אין לנו עמדות ואנחנו מתחילים להילחם בשטח הפתוח.
כפי שיעבץ צפה הם פגעו פגז ראשון בכל טנק. "הדלקנו טנקים סורים בסיטונאות. גם אם פספסנו טנק זה פגע בטנק אחר מרוב שהיו שם כל כך הרבה טנקים". בשלב הזה המשחק של יעבץ התחיל ללחוץ עלינו ואנחנו קצרים בתחמושת. יואב ביקש "מלא מחדש", כלומר חייב החלפה כדי למלא פגזים בטנק. "אבל לא מרשים לנו לנסוע למלא מחדש. אומרים לנו, שלילי אתם חייבים להישאר בשטח". מה שלא סיפרו להם זה ששלושת הטנקים שלהם נשארו מכותרים בשטח. "לא אמרו לנו שבזמן התנועה שלנו לכיוון 116 הסורים המשיכו להיכנס, חטיבה 132 הסורית שנעה לכיוון תל סאקי, ואנחנו נשארנו לבד מאחור. לימים נפשי המג"ד סיפר לנו, פתאום אני שומע בקשר את המ"מ המוביל שלי (יקיר) שקורא לי בקשר ואמר; קודקוד כאן שדר 3 (יקיר) בחזית לי 12 כבדים אדומים ונותרתי עם שש סוכריות (פגזים) בלבד, מה לעשות".
נפשי אמר לעתיר אחרי המלחמה שידע שאפילו אם יפגע כל פגז ראשון הוא ישמיד שישה והשישה הנותרים ישמידו אותו. נפשי אמר ליקיר, "אני סומך עליך, תעשה את המיטב רות סוף". יותר מזה לא היה יכול להגיד או לעשות.
כאשר ירד הלילה של יום המלחמה הראשון המחלקה של יואב יקיר עדיין שלמה. מהחשיכה הם שומעים את הסורים מתקרבים. בקשר של פיקוד צפון ישנה הקלטה שם נשמע יקיר המ"מ אומר, "כאן שדר 3 (יקיר) אני שומע מלמולים וקולות של מנועים תרים לי תאורה, למה לא מרים עבור". ואז שוב ,"כאן שדר 3 בקשתי תאורה". תוך כדי הקרב הלילי שניצת נשמעת בקשר ההודעה, "שדר 3 כאן קציצה אין לי תאורה עבור". יקיר עונה לו, "רות זה חבל אבל תודה ותחסוך. להבא נבקש רק במקרה הצורך. יש שם בפתח שלושה כבדים דולקים".
ואז מגיעה הפקודה של האלוף: "20 (המח"ט בן שוהם) כאן 92 (אלוף פקוד צפון) יש לנו דיווח שהם עולים על 116 עבור". בן שוהם מפרט לאלוף את הפריסה שלו ומפרט על פריצות נוספים של הסורים. אז בן שוהם שומע את האלוף אומר בקשר, "המוצב מודיע שעולים עליו, עבור". בן שוהם עונה, "אבל אין לי זה כרגע מה שיש לי במקום הזה. את היחידה של זקיק לא קיבלתי וזה לוקח זמן עבור". היחידה של זקיק עליה דיבר בן שוהם זו היחידה עליה רב שעות קודם לכם עם מח"ט 7 בן גל. "זה היה המצב שלנו ברגע הזה", אמר עתיר. "דילמה כי קבלו פקודה שהמוצב לא ייפול אבל אין עם מה לעצור אותם".
בינתיים, בזמן שהקצינים מנהלים דין ודברים בקשר עתיר מזהה שלושה טנקים סורים חוצים את תעלת הנ"ט לכיוון המוצב. הם נמצאים רק 300 מטר ממנו. "אני נותן לטען קשר שלי, יצחק ניגרקר, פקודת אש וכמובן מבקש ירי של פגזי ח"ש (פגז חודר שריון). ואז ניגרקר אומר לי, אין לנו נשאר רק פגזי זרחן. אחרי אישור אני יורה שלושה פגזי זרחן על הטנקים. עכשיו צריך להבין שזרחן לא עושה כלום לטנק אבל הם הרגישו את המכה, כנראה נבהלו וקפצו מהטנק".
עתיר עוצר את רצף הדיבור ומעלה שאלה לא פשוטה בפני המפקדים של חטיבה 4. "אתם במלחמה רואים צוות אויב קופץ מהטנק ובורח, מה אתה עושים, יורים או לא?". "יורים, בטח יורים", ענה אחד הקצינים. חברו שישב לצדו אמר "לא יורים". שאלה מוסרית לא פשוטה. מצד אחד מדובר בצוות טנק לא חמוש שבורח. מנגד ברור שהצוות הזה יקבל טנק חדש ויחזור למלחמה. עתיר מספר שהוא ירה באש מקלעים וחיסל את אנשי הצוות הסורים שקפצו מהטנק. "אבל זה לא עזר לנו כי הסורים, אלה שאמרו לנו שהם לא יודעים להילחם, שלחו צוותים חדשים ואותם הטנקים שבהם פגעתי המשיכו קדימה".
זהו, הגיע שלב הפתרון למשוואה של פרופסור יעבץ – למחלקה שלוש אין יותר פגזים. עכשיו מגיע התור של מעשי הגבורה. "נשארתי בלי תחמושת אבל צמצמתי קדימה כי אני יורה רק במקלעים. גם לטנק השלישי אין יותר פגזים ומעטים נשארו רק בטנק של יואב יקיר. בגלל שאין תאורה ירינו על הצלליות של הטנקים הסורים". בשלב הזה נשמע יואב יקיר בהקלטה נוספת עולה מול מוצב 116, "קציצה (116) כאן שדר 3 האם אתה מזהה את הפגיעות עבור". 116 ענה, "יפה מאוד עבודה פנטסטית". עתיר מספר, "אבל דילמה נוספת האם להישאר או לעזוב. אין פגזים אז איך נתייחס לפקודת האלוף". הם נשארים להילחם.
בשלב הזה יקיר עולה בקשר מול עתיר ואמר לו לשים לב מה קורה בסמוך אליו. "הוא אומר לי לפקודת אש אתה מזנק עם הכלי שלך לאחור אני יורה בטנק הראשון ואתה בשני. אני אומר לו, יואב אין לי סוכריות עבור. יקיר עונה לי בשקט ובברור, אני יודע תפתח בקלה (מקלעים) קלה סוף. עכשיו צריך להבין כל אנשי הצוות שומעים את הפקודה הזו והם מבינים מה הוא מבקש מאתנו. אף אחד מהם לא פתח את הפה וביקש לסגת לאחור. ישבנו בשקט וחיכינו לפקודת אש. כשזו הגיעה זינקנו לאחור והוא פגע בטנק הראשון. לאחר מכן פתחנו במקלעים על הטנק השני. כיוונתי למכלי הדלק הנתיקים שלו והם נדלקו. שאר הטנקים הסורים נסוגו לאחור".
חושך מצרים והם לא רואים כלום. מחלקה שתיים יצאה לפקודת המ"פ לכיוון מחלקה שלוש של המ"מ יואב יקיר ועתיר. בדרך מחלקה שתיים נתקלת בפלוגת טנקים צה"לית, "כשהם מדוממים ועם מדפים פתוחים", מספר עתיר. "יושב שם סמג"ד 82 (דני פסח) ומ"מ שתיים, נתי לוי אומר לו, מה אתם עושים פה?. הסמג"ד אומר לו כנראה אנחנו צריכים להיכנס פנימה לתת תחמושת למחלקה שתקועה שם (הכוונה למחלקה של עתיר). אז נתי אומר לו אני נוסע לשם ומכיר את השטח בואו אחרי. עוד כמה דקות יהיו פה טנקים סורים". משום מה סמג"ד 82 לא הסכים לזוז משם ונתי "שכבר איבד טנק אמר לו תהיה בריא ונסע משם".
נתי לוי נכנס לכיוון מוצב 116 כדי לחלץ את אנשי החי"ר ולסייע למחלקה של עתיר. הוא מצליח לחבור למחלקה שלוש ונשלח על ידי יואב יקיר למוצב עצמו כדי לחלץ קודם כל את החי"ר. אבל הטנק של נתי עלה על מוקש ומחולץ על ידי הטנק השני של המחלקה. בשלב הזה יואב יקיר מקבל ממוצב 116 את השדר הבא: "שדר3 כאן קציצה". יקיר עונה "רות עבור", ומקבל את הידיעה – "כאן קציצה שים לב יש לידי אינפרה" (אמצעי ראיית לילה של הטנקים הסורים). התשובה של יקיר, שנאמרה ברוגע כאילו הוא בלב תל אביב, הייתה "כאן 3 זה לא טוב תודה". לדברי עתיר, "אלה היו המילים האחרונות שלו. כמו שהוא גמר את המשפט עלה מולנו כוח סורי שראה אותנו קודם ופתח באש ראשון. הוא משמיד את הטנק של מחלקה שתיים, זה שחילץ את הצוות של נתי לוי, ולאחר מכן את הטנק של המ"מ של עתיר, יואב יקיר שנהרג". נתי לוי שורד את הפגיעה ועובר טנק, השישי שלו במלחמה. נשארו רק זוג טנקים, של עתיר ואחד נוסף. עתיר מדווח לחטיבה שיואב נפגע ומבקש הנחיות. "פקדו עליי לנוע לאחור לכיוון תל סאקי".
לדברי יצחק ניגרקר, "יואב יקיר זיהה שיירה של משוריינים סוריים נעים על ציר הרוחב, כ60-70 מטר מאיתנו, כשבראשם משחית טנקים 100 SU. הוא התחיל לירות עליהם ממקלע המפקד שלו. החלטה לא הגיונית, מכיוון שכדורי המקלע לא יכולים להסב להם נזק רב. לדעתי, יואב, שגדל בקיבוץ וחונך לאהבת הארץ, לא הצליח להבליג על החדירה הסורית לרמת הגולן והתגובה שלו הייתה אמוציונאלית לחלוטין. הסורים זיהו את המיקום שלו לפי הכדורים הנותבים שהוא ירה, ופתחו באש מקלעים לכיוונו. יואב היה עם חצי גוף בחוץ, והכדור פגע בו בחזה והרג אותו במקום".
בונקר האימים בתל סאקי
בסך הכל הצליחה מחלקה שלוש, שמנתה רק שלושה טנקים, להשמיד למעלה מ-50 טנקים סורים טרם נפגע יקיר ועתיר מקבל את פקודת הנסיגה. זאת עדיין שעת לילה מאוחרת ובדרך עתיר מזהה "כוח סורי שפשוט נראה כאילו הם בחופש. אורות ודיבורים כל מה שרוצים, הם כבר כבשו וניצחו את המלחמה. פתאום מגיעים להם שני טנקים. התחלנו להסתער באש מקלעים. נתתי פקודה לטנק השני, עליו היה נתי לוי, שיחתוך לשטח לכיוון תל סאקי. לוי קורא לי בקשר שהוא פרס זחל ופקדתי להמשיך עלות לתל סאקי. תוך כדי ירי אני מעמיס את הצוות של הטנק של לוי ובסך הכול יש עליי שלושה צוותי טנק יחד עם מי שהיה בטנק של יקיר".
הם מגיעים לתל סאקי, שם יש עוד ארבעה טנקים, אחד מהם מושבת עם מפקד טנק הרוג בפנים. אלה היו טנקים של פלוגת צמ"פ, חיילים טריים של השריון שלא ירו עד המלחמה אף פגז מבצעי. עתיר מעמיס על הטנק שלו כעשרים פגזים מהטנק המושבת. עכשיו הוא מוכן להמשך הקרב אבל הם לא יודעים מה מחכה להם. עתיר ממשיך ומספר: "בתל סאקי היו יחד איתנו שישה טנקים כשרים ללחימה. אבל עשינו טעות ודיברנו בקשר. דיווחנו לאחור. הסורים עשו הצלבות ובאחת בלילה היינו מטווחים באש כבדה ומדויקת. זה פשוט היה זוועה. דני פסח (שבינתיים גם הגיע לתל סאקי. פסח נהרג בהמשך המלחמה. ש.ל.) נתן לנו פקודה לרדת למטה".
הטנקים יוצאים מהמוצב ותופסים עמדות לכיוון הסורים. "הנהג של טנק המ"פ איבד את העשתונות והתדרדר בירידה. הצוות הצליח להיחלץ ורץ לכמה מבנים הרוסים שהיו באזור, שם הם נפלו בשבי. פתאום אנחנו מתחילים לשמוע את הסורים באים לכיוון שלנו. שומעים את הפקודות שלהם, את המשרוקיות בהם נעזרו ואת החיילים צועדים. הכל מתחמם ואני מדווח שהם בדרך אלינו. הוא אומר לי רות תביא על פתיחה באש רק לפי פקודה שלי. אחרי עוד כמה דקות אנחנו כבר רואים את הדמויות שלהם 200 מטר מאתנו. ממש שומעים את השפה הערבית".
פעם נוספת עתיר מבקש אישור לפתוח באש ומקבל שוב פקודה להמתין. "כנראה שהוא תאם את זה עם הסורים כי כמו שאמר לי המתן הסורים פתחו באש וזה מראה כמו חג העצמאות. עפו עלינו טילים, ירו עלינו RPG ועשינו תרגולת בזוקה", תרגולת נגד חי"ר. הטנקים הישראלים החלו להיפגע אחד אחרי השני. "הטנק שלי נפגע במנוע ונדלק" מספר עתיר בקור רוח וכמעט בלי רגש. "נתתי פקודה לנטוש את הטנק. אני וניגרקר עמדנו בחוץ וירינו לכיוון הסורים".
עתיר ואנשי הצוות ממשיכים בירי לכיוון הסורי – "להוריד להם את הראש". תוך כדי לחימה מגיעים לאזור הלחימה שלהם שני נגמ"שים של גדוד 50. "סימנו להם שיעברו דרכינו אבל הם לא ראו. תוך שניות הם ספגו פגיעה וכולם נהרגו חוץ מהנהגים. פתאום מגיע עוד נגמ"ש שהפעם שמע אותנו ועלה לפרוק את החיילים. חלק מהחיילים שפרקו נפגעו ונהרגו לכן החזיר אותם ונסע לאחור. הוא נתקע ואז הם חלצו את עצמם לאיזה בונקר. לא ידענו אחד מהשני ואני ממשיך בלחימה". בסופו של דבר, היום השני למלחמה, עתיר מוצא עצמו יחד עם חיילים נוספים סגור בבונקר של תל סאקי.
רבות סופר על מה שקרה בבונקר של תל סאקי. ביום ראשון בבוקר, היום השני של המלחמה, נמצאים בתל סאקי כשישה לוחמים של גדוד 50, שהיו שם מתחילת המלחמה תחת פיקודו של סגן מנחם אנסבכר, וכמעט 30 שריונרים שרידים של חטיבה 188 וחטיבה 7. "אנחנו רצנו ביום ראשון, סביבות עשר בבוקר, לתל והגענו לשם יחד כשמונה חברה. נכנסנו לבונקר ושם התחילה לחימה אחרת לגמרי. עכשיו אנחנו במלחמת הישרדות. היו שם מיטות דו קומתיות עליהן פצועים. הסורים התחילו לכבוש את האזור ולאחר מכן גלגלו רימונים פנימה. אנסבכר יצא להילחם וכמו שהם יוצאים הסורים פותחים עליהם באש ומנחם נפצע בפעם השנייה, אחרי שנפצע כמה שעות קודם לכן כשהחליף מקלען שנפגע. הניסיון של אנסבכר נכשל והסורים ממשיכים לירות לבונקר ולזרוק רימונים. בסוף הם ירו גם RPG שהתפוצץ בבום אדיר וכולנו נפצענו".
אנסבכר מתאר את המצב בספרו "רסיס ממגש הכסף:" "קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגוליית, את אליפלט ואת 'אחי הצעיר יהודה,' ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב". נראה שאין טוב מזה כדי לתאר את מה שעבר על הלוחמים שכבר היו מותשים ממלחמה שרק החלה.
על פי ניגרקר, "המורל בתוך הבונקר היה מאוד ירוד וידענו שכל רגע הסורים עלולים להגיע ולחסל את כולנו. השיחות התנהלו בלחש, גם בגלל החשש מהסורים וגם בגלל אווירת הנכאים ששררה. רוב השיחות היו בין הנח"לאים, ואנחנו, שלא ממש הכרנו אותם, לא לקחנו בהן חלק. מנחם כל הזמן דיבר בקשר עם יא יא (אלוף במיל יורם יאיר, ש.ל.), שהבטיח לו ש'עוד מעט באים לחלץ אתכם'". אבל אף אחד לא הגיע. צה"ל הגדול היה עסוק בקרבות הבלימה, קרבות הישרדות, לאורך החזית כולה.
ואז התפוצץ רימון סורי נוסף שפצע שוב את כל מי ששכב בתוך הבונקר. מנחם אנסבכר צעק "מי שיכול לצאת החוצה שייצא, ויגיד לסורים שאנחנו נכנעים". ניגרקר, הטען של עתיר, החליט לצאת כשהוא בטוח שאלה רגעיו האחרונים. הוא יוצא אל הסורים והם יורים לעברו. הוא חוזר לאחור מתחבא מאחורי נגמ"ש, "מחכה שהם יירגעו". לאחר מכן " יצאתי אליהם שוב בידיים מורמות, והסורי שהתחיל בירי הצביע אל הבונקר ועשה ביד תנועת שאלה שפירושה כמה? אז הבנתי שאני לא יכול לסמן להם 30 עם הידיים, הרי לא ייקחו את כולם בשבי, לא כל שכן אם הם פצועים. המספר הסביר הראשון שעלה לי לראש היה ארבע. זה מספר שהיה לי בדם, מספר החיילים בצוות של טנק. הרמתי ארבע אצבעות ואמרתי להם, תלאתה חלאס (שלוש מתו), הצבעתי על עצמי כיחידי שנשאר. הם פשוט סימנו לי ללכת במורד התל, נעמדו מאחוריי, והתחילו לדקור אותי בגב עם הכידונים שלהם".
המלחמה של ניגרקר מסתיימת בשבי הסורי אולם פעולתו מצילה את חיי הלוחמים שבבונקר. הם חושבים, בגלל הירי שהיה אחרי שיצא, שהוא נהרג ולא מעזים לצאת אחריו. עתיר מספר: "שמענו אותו צועק לא לירות ואת הסורים יורים. הבנו שהם לא לוקחים שבויים ועדיף לנו תמות נפשי עם פלישתים. הוצאנו נצרות מהרימונים וחיכינו שהם יכנסו כדי להתפוצץ עליהם. אבל הם לא נכנסו ובשש בערב הבנו שהם כבר לא יכנסו".
בבונקר עלו דילמות האם לנסות לסגת משם ולהשאיר את הפצועים קשה לחסדי הסורים. "היה שם ויכוח של ממש בהקשר הזה". אחרי 30 שעות, היום השלישי למלחמה, בבונקר מצחין ומלא בפצועים והרוגים מצליח כוח של יורם יאיר לנצל את נסיגת הסורים ולהגיע אל המוצב. הכוח של יא יא הופתע לגלות את השורדים של תל סאקי. התברר שהם כלל לא היו מודעים לכך שהם נשארו בחיים. "הם לא האמינו שאנחנו בחיים", אמר עתיר, "כי מנחם אנסבכר אמר להם שהורגים אותנו".
סיום המלחמה
מלחמת יום כיפור מסתיימת אחרי שצה"ל מוציא את אחרון החיילים הסורים מרמת הגולן ומגיע לטווח תותחים מדמשק. אחרי המלחמה עתיר יוצא לקורס קצינים ומתקדם בסולם הדרגות עד לסא"ל. עתיר מסיים עם סיפור השבי של ניגרקר, "שהיינו בטוחים שהרגו אותו". אבל אחרי המלחמה שלחו אותו ליבנה, שם הוא גר. "חשבתי שאני הולך לבקר את ההורים שלו. אני דופק בדלת ופתאום מי פותח לי את הדלת? ניגרקר. אני מופתע אומר לו מה אתה עושה פה והוא מספר לי איך נפל בשבי".
ניגרקר סבל קשות בשבי הסורי בגלל שבמקום סרבל שריון היה לו סרבל של טייסים. "את הסרבל הזה קיבל צוות מצטיין", אומר עתיר, "ולבשנו אותו לכבוד יום כיפור. זה עלה לו ביוקר כי הסורים לא האמינו לו". מלחמת יום כיפור הסתיימה כשלחטיבה 188 נשארו פחות מעשרים טנקים, סד"כ של פלוגה. הם איבדו את מפקד החטיבה וסגנו, את קצין המבצעים ומרבית מפקדי הגדודים והטנקים. ולמרות האבדות הנוראיות, כ-80 הרוגים, הם תרמו רבות לבלימת הסורים ואף סייעו לכוחות שכבשו את החרמון בסיום המלחמה.