"לפני יומיים סיים צה"ל בפעולת בזק טיהור של חצי האי סיני ורצועת עזה בתקופה של פחות משבוע ימים. זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים". כך אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון, בנאום שנשא בכנסת ב-7 בנובמבר 1956, עם תום מבצע קדש. האם אכן היה מבצע קדש אחד "המבצעים המופלאים בתולדות העמים"? הדעות על כך חלוקות.
1. הרקע למבצע
2. יריית הפתיחה - הקרב על המיתלה
3. ממבצע למלחמה
4. הנסיגה המצרית מהתעלה וכיבוש רצועת עזה
5. אריק שרון יוצא בשנית לכיבוש המיתלה
6. סיום ותוצאות המלחמה
את מבצע קדש יזמו בריטניה וצרפת, כתגובה לתוקפנותו של שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, שהכריז ב-26 ליולי 1956 על הלאמת חברת "תעלת סואץ" שבבעלותן, צעד שגרם להן נזק כלכלי גדול. ישראל, שהייתה באותן השנים בקשר טוב עם שתי המדינות, ביחוד עם צרפת, הסכימה להצטרף ליוזמה בעיקר בשל רצונה להגיב על תקיפות חוזרות ונשנות של חוליות "פדאיון" שהגיעו מרצועת עזה וכן על המהלך המצרי של סגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, זה אשר גרם לשיתוקו של נמל אילת.
בנוסף, חששה ישראל ממהלך מצרי בסיני, שנאצר ריכז בשטחו כוחות רבים. ב-22 ביולי 1956, כמה ימים לפני הכרזת נאצר על הלאמת התעלה, נפגשו נציגי שלוש המדינות בפרבר סוור הסמוך לפריז וסיכמו את פרטי המבצע. את ישראל ייצגו באותה ועידה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, שר הביטחון משה דיין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל אלוף מאיר עמית ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. בין שאר ההחלטות באותה ועידה, הצליחה ישראל להוציא התחייבות מצרפת כי האחרונה תסייע בהקמת הכור הגרעיני, העתיד להיבנות בדימונה.
הקרב על המיתלה
על פי הסיכום בוועידת סוור, הייתה אמורה ישראל לבצע פעולת "הסחה" צבאית, שבעקבותיה יגישו בריטניה וצרפת דרישת אולטימאטום לשני הצדדים (מצרים וישראל) להפסקת אש כללית ולנסיגה מאזור התעלה. בעקבות דרישה זו, יוכלו צרפת ובריטניה להחזיר לעצמן את השליטה על תעלת סואץ והשיט בה. הצפי היה כי מצרים תסרב לאולטימאטום, ותספק בכך לישראל ושותפותיה תרוץ מצוין לכבוש את סיני.
פעולת ה"הסחה", שבאמצעותה פתח צה"ל את מבצע קדש, הייתה הצנחת גדוד 890 של הצנחנים (בפיקודו של רפאל איתן) במעבר המיתלה בסיני. על פי התוכנית היה אמור הגדוד לאבטח את המעבר ואילו שאר החטיבה, בשילוב כוחות משוריינים, תחבור אליו והכוח כולו יתקדם לעבר התעלה. כוחות חי"ר ושריון נוספים היו עתידים לכבוש את שאר חלקי סיני, להשתלט על מיצרי טיראן, לייצב קו במרחק 15 ק"מ מהתעלה וכן לכבוש את רצועת עזה. כוחות של בריטניה וצרפת היו אמורים להשתלט על התעלה עצמה ולפתוח אותה לשיט.
ב-29 באוקטובר החל המבצע. גדוד 890 של הצנחנים צנח בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה, 70 קילומטרים מתעלת סואץ. הייתה זו הצניחה הקרבית הראשונה והגדולה ביותר עד היום בתולדות צה"ל. התכנון היה להצניח את הגדוד בצד המערבי של המעבר, אולם מודיעין קודם גילה בו מחנה אוהלים והיה חשש כי שוכן בו כוח צבאי. מאוחר יותר התגלה כי מדובר היה בפועלי כביש, אולם בתגובה לצניחת צה"ל העבירו המצרים כוח גדול לאזור, מה שעתיד לעלות לצה"ל באבידות קשות. הצנחנים התמקמו במיתלה והמתינו לחטיבה 202, שחברה אליהם בליל ה-30 באוקטובר. כך הסתיים "תרגיל ההסחה", הבריטים והצרפתים דרשו ממצרים לפתוח את התעלה, והללו סירבו.
ממבצע למלחמה
כעת היה המבצע למלחמה של ממש. עוד באותו יום, ה-30 באוקטובר, הזיז צה"ל כוחות וכבש את מתחם קציימה וכעת החלו ההכנות לכיבוש מתחם ההגנה המצרי העיקרי שחנה באום-כתף. בשעות אחר הצהריים הורה דיין לחטיבה 10 לפרוץ את כביש ניצנה אבו-עגילה ולכבוש את אום-כתף. הוראה זו של דיין ניתנה בניגוד להוראה קודמת שלו, לחטיבה 7, לכבוש את המתחם ביום שלמחרת (31 באוקטובר) ולעשות זאת בזהירות מרבית. דיין שינה את פקודתו משום שחשש כי ציר התנועה הראשי, ציר "סלק", שחוק ואינו עביר לרכבי אספקה וכי יש לפתוח במהירות ציר נוסף להעברת אספקה לכוחות שכבר היו מעבר למתחם אום-כתף.
חטיבה 10 החלה במשימתה ותפסה בהצלחה משלטים מצריים בדרך לאום-כתף, אולם כעת היה עליה לתקוף מתחם חטיבתי מבוצר היטב, כאשר יחס הכוחות עומד על 3:1 כנגדה. סיור בוקר שנשלח כדי לבדוק את התנגדות המצרים, נתקל באש קשה וחזר על עקבותיו, אולם אחר הצהריים נפגש דיין בשטח עם קציני החטיבה ודחק בהם לצאת לקרב במהירות. החטיבה הסתערה, אך לא הצליחה לכבוש את המתחם המצרי. בלילה צורפה אליה חטיבת השריון 37. מפקד חטיבה זו, שמואל גלינקא, לא המתין להגעת הטנקים שלו לשטח הכינוס ויצא בשלוש לפנות בוקר להסתערות נוספת על בסיס כוח של זחל"מים. הכוחות, שלא הכירו היטב את השטח, נסעו באורות מלאים, ספגו אש עזה ונכנסו לתוך שדה מוקשים. בקושי רב הצליחו להיחלץ לאחור והמח"ט גלינקא נפצע ונפטר מאוחר יותר מפצעיו.
תיעוד - כך חוסלו המצרים בסיני:
הנסיגה המצרית מהתעלה וכיבוש רצועת עזה
למרות כישלון כיבוש אום-כתף, נחל צה"ל הצלחה יחסית בשאר הקרבות. המתחם המצרי הקדמי בקציימה נכבש והצנחנים ביססו עמדה במצבת פרקר שבמעבר המיתלה. למחרת הקרב באום-כתף החליטו המצרים לסגת לאזור התעלה וכך נכבש המתחם בבוקר ה-2 בנובמבר, ללא קרב למעשה.
מעודד מחוסר התגובה המצרי, החל צה"ל כבר ב-31 באוקטובר לקדם כוחות בגזרות השונות. חטיבה 7 התקדמה בציר המרכזי המוביל לתעלת סואץ, תוך שהיא כובשת את מתחם אבו עגילה ואת הצומת השולט על הדרכים מאיסמעיליה, דרך ביר גפגפה לניצנה ואל-עריש. פעולה זו יצרה כיתור של הכוחות המצריים וחסמה תגבורת שעלולה הייתה להגיע מעומק סיני.
בצפון סיני נעה אוגדה 77, בפיקודו של חיים לסקוב, פתחה את ציר התנועה הצפוני, כבשה את אל-עריש וחנתה ב-2 בנובמבר במרחק 15 ק"מ מהתעלה. באותו הבוקר פקד שמחוני, שיצא בעצמו לשטחי הכינוס, על חטיבה 11 לכבוש את רצועת עזה. השעון המדיני כבר החל לתקתק לנגד עיני צה"ל והכוח יצא לדרכו ללא ריכוך ארטילרי ואווירי, אולם המצרים גילו התנגדות מועטה ותוך יום אחד של לחימה נכבשה הרצועה כולה.
במהלך הקרב אירע מקרה קשה של ירי כוחותינו על כוחותינו. פלוגת טנקים מחטיבה 37, שתפסה רכבי שלל מצרים, נעה איתם לעבר מתחם אום-כתף. מפקד הצג"מ של גדוד 82, אברהם אדן, הבחין בכוח וסבר בטעות כי זהו כוח מצרי. הגדוד הציב מארב פלוגתי, שירה ופגע ב-7 טנקים ישראלים. מפקד הפיקוד שמחוני לקח אחריות על המקרה.
לאחר כיבוש הרצועה נכנסו כוחות מקומיים, שכללו חברי קיבוצים ואנשי משמר הגבול, לתוך הרצועה על מנת לעזור בהחזקתה. אנשי הכוחות בזזו רכוש מתושבי הרצועה ולאחר סיום הלחימה נפגש בן גוריון עם חברי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את הציוד החקלאי שנבזז.
בימים שבין ה-2 ל-5 בנובמבר השתלט צה"ל גם על דרום סיני. חטיבה 9 כבשה את מתחם תותחי החוף בראס נצרני ואת שארם א-שייח' וחברה לגדוד הצנחנים 88 שהוצנח בא-טור ולגדוד 890. כוחות של חיל הים השתלטו במקביל על האיים טיראן וסנפיר.
אריק שרון יוצא לכיבוש המיתלה בשנית
בתוך המולת הקרבות בעזה ובכל רחבי סיני, נותרה חטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של אריק שרון באזור מצבת פרקר חסרת מעש. שרון לא ידע ככל הנראה שמשימתו הייתה משימת הסחת דעת ורצה לכבוש את מעבר המיתלה ולתפוס את צדו השני. בפיקוד הדרום לא ראו צורך בביצוע משימה זו ולכן נענה שרון בשלילה.
מאוכזב מהתשובה השלילית ולאחר שספג אש מצרית מן האוויר, ביקש שרון להוציא סיור לכיוון המעבר. בקשתו זו אושרה על ידי ראש מטה פיקוד הדרום, רחבעם זאבי. בשעות הצהריים של ה-31 באוקטובר הוציא שרון ל"סיור" כוח גדול, שכלל את כל גדוד 88 ומחלקות טנקים ומרגמות. גודלו של הסיור העיד על כוונתו של שרון לכבוש את מעבר המיתלה, בו סבר שלא צפויה לו התנגדות גדולה.
עוד לפני שנע הסיור, הגיע מודיעין על הימצאות כוחות מצריים בתוך המעבר. כשהחל הכוח להיכנס למעבר ניתכה עליו אש מרגמות, ותוך כדי תנועה בתוך המעבר ספגו הצנחנים אש מדויקת וקטלנית מעמדות שולטות. האמת המרה הייתה כי במעבר התמקמו חמש פלוגות חי"ר מצריות וכי כוחות צה"ל נעו היישר לידיהן.
בתום הקרב הקשה שהתפתח הצליחו הצנחנים להגיע לצידו השני של המעבר, אולם ספגו בדרכם אבדות קשות. בלחימה עיקשת וממושכת, תוך גילויי גבורה רבים, הצליחו הצנחנים לטהר בסופו של דבר את מעבר המיתלה ולכבוש אותו. הקרב הסתיים בבוקר ה-1 בנובמבר, עם 38 הרוגים ו-120 פצועים לחטיבת הצנחנים.
הקרב התברר בדיעבד כקרב מיותר יחסית, משום שכוחות צה"ל לא השתמשו בסופו של דבר במעבר המיתלה בדרכם לתעלה. בתום המלחמה הופנה כעס גדול מצד דיין לכיוונו של שרון. "התרעומת - תרעומת כבדה - שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטה הכללי כינו את פעולתם בשם 'סיור'", כתב דיין בספרו "מערכות סיני". "מצער אותי שהם עושים כך, וחורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה - שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותיי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי".
"נצחונות גדולים", הישגים דלים
עם סיום הלחימה, התקיים ב-6 לנובמבר מסדר ניצחון של חטיבה 9 בשארם א-שייח'. במסדר השתתפו הרמטכ"ל דיין, מפקד הפיקוד הדרום שמחוני ורבים מאלופי צה"ל. למרות האידיליה המעושה, היו בין השניים חילוקי דעות מרים במהלך הקרבות, המיוחד על אופן הפעלת חטיבת השריון 7, ככוח שריון אחיד כפי שגרס שמחוני, או ככוחות נפרדים, שתפקידם לסייע לכוחות החי"ר, כפי שחשב דיין. המחלוקת בין השניים באה לידי ביטוי גם בפקודות סותרות במהלך הקרבות ובהתעלמות מסוימת של שמחוני מהוראות של דיין, אולם כזו שהביאה למפנה חיובי בקרבות.
בתום מסדר הניצחון טס שמחוני מא-טור לכיוון רמת דוד. בשל תנאי מזג אוויר קשים וראות לקויה סטה המטוס והתרסק באזור המצודה הצלבנית עג'לון שבירדן. שמחוני, סא"ל אשר דרומי והטייס בנימין גורדון, נהרגו בהתרסקות. גופותיהם הועברו לישראל תוך ימים ספורים בלחץ של בן גוריון.
במסדר הניצחון בשארם הקריא דיין איגרת שכתב בן גוריון, ובה נכתב כי "הבאתם לסיום מוצלח את המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים". ברם, האמת הייתה כי הניצחון הצבאי הגדול חיפה על הישגים מועטים בזירה המדינית.
ב-7 בנובמבר דרשו ארה"ב ומליאת האו"ם מישראל, בריטניה וצרפת לפנות את כוחותיהן מסיני. ישראל, לה היו במלחמה 177 הרוגים, התנתה את נסיגת הכוחות בהבטחת חופש השיט במיצרי טיראן והדבר הובטח לה. בריטניה וצרפת ספגו תבוסה במלחמה, כשנכשלו במשימתן לכבוש את תעלת סואץ. האו"ם העניק את השליטה בתעלה למצרים, שלמרות התבוסה הצבאית, יצאה מן המערכה מחוזקת מבחינה מדינית. הבעלות על תעלת סואץ והשליטה בסיני נשארות בידיה ומנהיגה, גמאל עבד אל נאצר (שהפלת משטרו הייתה אחת ממטרות ישראל ביציאה למלחמה), מקבע את מעמדו כאחד השליטים החשובים בעולם הערבי ומיצרי טיראן נחסמים שוב לתנועת כלי שיט ישראלים כעשור לאחר מכן, אירוע שהביא לפתיחת המערכה הדרומית במלחמת ששת הימים.