בלילה, באחד המוצבים בעוטף עזה, הם מחליטים שלא ידברו יותר על מה שקרה עד שתיגמר המלחמה. עברו רק כמה שעות מאז שאיבדו חבר ומפקד בהיתקלות עם מחבלים בגבול הרצועה, וצוערי גדוד גפן של בה"ד 1 מחליטים שעכשיו זה עוד לא הזמן להתחיל לעכל.
"אמרתי להם 'בואו ניקח דקה של אבל', ואז שתקנו במשך דקה", משחזר סגן דניאל, סגן מפקד אחת הפלוגות בגדוד. "'מהרגע הזה', המשכתי, 'אף אחד לא מדבר על זה יותר. כשהכל ייגמר, ניתן לזה לשקוע'".
בבוקר אותו יום, ה־21 ביולי, חדרה לשטח ישראל חוליה של יותר מעשרה מחבלים חמושים מרצועת עזה דרך מנהרה. החוליה התקדמה לעבר יישובי עוטף עזה, כשהם לבושים במדי ב' של צה"ל, נושאים עליהם רובי קלצ'ניקוב ועוטים על גופם ציוד צבאי – מקסדות ומצנפות ועד לגומיות בשולי המכנסיים. במרחק של 250 מטרים מגדר המערכת, לתוך שטח ישראל, הם זיהו שיירה של רכבי סיור צבאיים שנעה לעברם. את השיירה הוביל רכבו של מפקד גדוד גפן, גדוד ההשלמה החילית של צוערי החי"ר והיחידות המיוחדות בבית־הספר לקצינים, סא"ל דולב קידר. איתו ברכב היה הקשר שלו, צוער יובל הימן. כמה שניות מאוחר יותר, הרכב בו נסעו השניים ספג פגיעה ישירה של טיל נ"ט שנורה על ידי המחבלים. הם נהרגים, יחד עם סמל נדב גולדמכר ורס"ב בייניסיאן קסהון שנסעו איתם בשיירה של הרכבים. בכך הופך סא"ל קידר לקצין הבכיר ביותר שנהרג מתחילתו של מבצע "צוק איתן".
"אחרי התקרית המ"פ לקח את כולנו לשיחה", משחזר צוער אורי, לוחם בגדוד, במקור מחטיבת גבעתי. "הוא רק אמר שהמג"ד נהרג, אבל על הימן הוא התעקש להרחיב. מסתבר שאחרי שהנ"ט פגע ברכב, הימן יצא ממנו ופירק עוד שתיים וחצי מחסניות על המחבלים, רגע לפני שנהרג", הוא מגלה. "זו הייתה הגדולה שלו. גם תחת אש כבדה הוא ידע לתפעל את האירוע", מספר אורי בגאווה על חברו.
"זיהיתי עשרות גופות של מחבלים, אבל אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את התחושה של לזהות גופה של חייל שלך", משתף סגן דניאל. "הימן שכב שם, עם האצבע על ההדק והנצרה על בודדת. הוא לא עזב את ההדק לרגע, לא שחרר. הוא נלחם עד הרגע האחרון ואני פשוט חטפתי שוק. אחד החיילים שלי עזר לי להתאושש", הוא נזכר. "אחר כך ניסיתי לפתוח את הדלת באוטו של המג"ד, אבל היא הייתה נעולה. מהחלון ראיתי שהטלפון שלו התחיל לצלצל. זו הייתה אשתו. זה היה בסביבות השעה 12, כמעט שש שעות אחרי שהוא נהרג".
מ"מ לעתיד צריך להילחם
"במקור, בכלל לא רצו לשלוח את הגדוד לעזה, אבל מהרגע הראשון דולב חתר לזה שנגיע לפה", מגלה סגן דניאל. "הוא האמין בזה שאין מצב שמ"מ לעתיד לא יהיה במלחמה בזמן שכל החיילים שלו לעתיד נמצאים בפנים. הוא לא רצה שאחרי הקורס יגיע חייל אל אחד הצוערים, שיהיה כבר המפקד שלו, ויגיד: 'אני הייתי בסג'עיה ובבית להיא, מה יש לך ללמד אותי בכלל?' באופן כללי, דולב היה מפקד שכל הזמן חתר למגע. בסופו של דבר, זו גם הסיבה שבגללה הוא נהרג".
ואכן, בעקבות עקשנותו של המג"ד, לוחמי גדוד גפן מגיעים לרצועה כשהם בעיצומו של קורס הקצינים: סיכת המ"מ כבר נמצאת על המדים, ההשלמה החילית החלה לפני פחות משבועיים, אבל עד שיקבלו את דרגות הקצונה יש להם עוד שלושה חודשים. הצוערים נמצאים על קו התפר המפריד בין חיילי חובה לקצינים. וכך, בין לבין, הם נשלחים לתת את חלקם במאמץ המלחמתי של מבצע צוק איתן.
"עד המבצע הספקנו ללמוד קצת על חבלה, וגם זה בקושי", מספר צוער שיין, במקור מחטיבת כפיר. "רק עכשיו נכנסנו לגדוד ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בתרג"דים 'על רטוב' לפני כניסה לעזה. זה הזוי להיכנס לצוות קרב ולבנות אורגניות כשאתה לא בטוח מה השמות של מי שמימינך ומשמאלך".
במצבי חירום הופך בית־הספר לקצינים לחטיבה לוחמת, הכוללת את גדוד "גפן" וגדודי מילואים. "אורגניות של כוח לוחם לא באה ביומיים־שלושה", מספר סגן דניאל. "הצוערים בקושי ידעו איך קוראים לי וכבר החתמתי אותם על ציוד לחימה, יומיים אחרי שהתחיל המבצע. בערב שישי פתאום מצאנו את עצמנו בדרך לאימון בצאלים, ובשבת בבוקר, בתרגיל לש"ב באחד המבנים הנטושים בשדרות. זה מאוד אינטנסיבי. אני מאמין שאם הם היו רק חיילים, הם לא היו עומדים בזה, אבל הלוחמים שכאן חושבים בראש של מפקדים. הם מבינים כמה זה חשוב", הוא טוען. "הכוח הזה הוא אחד הכוחות הכי חזקים בצה"ל. מצד אחד שלי נמצא שייט ומצד שני מטכ"ליסט. לצדם נמצאים המ"כים הכי טובים של כל אחד מהגדודים בצה"ל – מגדס"ר גבעתי, דרך גדוד שחם של הנח"ל ועד לגדוד לביא של כפיר. אין ספק, אלה החיילים הכי טובים שיש".
לפני שנהרג, הספיק סא"ל קידר לקיים שתי שיחות בלבד עם לוחמי הגדוד. "ערב לפני התקרית, בשעה שמונה, הוא הגיע לדבר איתנו", נזכר רס"ר (מיל') יזהר, המשרת בגדוד כפרמדיק במילואים. "הוא הציג את עצמו, סיפר שהוא ממודיעין, בן 38. צחקנו על זה שיש כאן לא מעט פקודים בגילו וגם מבוגרים ממנו בפלוגות המילואים. הוא היה נראה בן־אדם עם כריזמה ועם יכולת, אחד כזה שגורם לך לרצות ללכת אחריו באופן כמעט אוטומטי", נזכר זוהר. "אני הייתי מאוד מודאג. שאלתי אותו מה הצבא עושה עם המנהרות. למחרת, עשרה מחבלים יצאו מתוך המנהרה בניר־עם. אני הגעתי לשם בשביל לקבוע את מותו".
מפקד עם עיניים טובות
לו היו הדברים מתרחשים מעט אחרת, גורלו של הצוער יעקב יכול היה להיות אחר לחלוטין. הוא מסדר את אפוד הלחימה שלו, מכניס לתוך כיסיו העמוקים מחסנית מלאה בכדורים ורימון רסס נוסף, לקראת האפשרות של כניסה קרקעית לעומק הרצועה. "הימן ואני היינו הקשרים של המג"ד. עשינו חילופים בינינו כל הזמן", הוא מספר. "בלילה לפני שהוא נהרג ירדתי ממשמרת והוא יצא לסיור. הייתי אמור להחליף אותו בבוקר. החילוף הזה כבר לא קרה", הוא מספר. "בדיעבד אני מבין איזה צירופי מקרים היו שם. באותו לילה הייתי אמור גם לעלות על הג'יפ של המג"ד, כי היו אמורים להיות בו חמישה מושבים. בסוף הגיע ג'יפ עם ארבעה מקומות ישיבה. אז נשארתי במוצב".
כשהגיע הבוקר, התעורר יעקב לקולותיה של אזעקה מחרישת אוזניים שנשמעה ברחבי המוצב ונסע יחד עם חבריו לזירת ההיתקלות. "אף אחד לא רצה לדבר על זה, אפילו בקשר לא אמרו שום דבר, אבל די מהר הבנתי מה קרה", הוא נזכר. "אני בא מבית מסורתי, אבל אין ספק שהאירוע הזה שינה לי משהו ביחס לבורא עולם", קובע יעקב. "זה שינה את ההערכה שלי לחיים. בכל שנייה הכול יכול להסתיים. אנשים באים אליי כל הזמן וזורקים: 'זה היית יכול להיות אתה', אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו בזמן לחימה".
את סא"ל קידר הוא הכיר אמנם רק ימים ספורים, אולם יעקב מספר שהוא הותיר עליו רושם עז. "מהרגע הראשון התחברתי אליו", הוא משתף. "הוא היה נתון להמון לחץ, היו משנים לו משימות בשניות והוא עמד בזה כמו שצריך. היו לו עיניים טובות והוא היה כל הזמן מאוד מאופק".
"הוא ידע בדיוק איך לעשות את העבודה שלו. הוא בא לבה"ד 1 כדי לשנות, להרים את הסטנדרט. מהפיצ'פקעס הכי קטנים עד הדברים הכי משמעותיים", מוסיף סגן דניאל. "כבר כשהוא הגיע, הוא הוריד פקודה שמ"פים לא נוהגים, כדי שיהיה להם גם קצת זמן לישון. הוא לקח סיכונים ושם דגש על ערכים, בייחוד על הנושא של החייל כלוחם בפני עצמו ולא רק כחלק מצוות או מהיחידה".
כמעט בכל שיחה עם כל צוער בגדוד נוכח, גם אם בלתי־נראה, סג"ם הימן, הקשר של סא"ל קידר. "הוא היה בן־אדם מדהים", מספר אורי, שהיה יחד עם הימן בצוות. "על הרגע הראשון שראיתי אותו כבר הבנתי שזה בן־אדם שאי־אפשר לריב איתו. הייתה בו תמימות כזו", הוא מספר. "עכשיו אנחנו לא חושבים על זה שהוא נפל. אין זמן להתמקד בזה", ממשיך אורי. "יש לנו סדר יום לשמור עליו. גם אם לא היינו נכנסים כמה ימים אחר כך לעזה, היה לנו מוצב לנהל. חייבים להמשיך".
"קרו לנו בפנים מלא נסים"
את הבשורה על התקרית בה נהרג המג"ד, קיבלו לוחמי פלוגה ד' של הגדוד בפאתי שכונת פחונים בצפון הרצועה. "הודיעו לנו יומיים אחרי שזה קרה, אבל לא רצו להוריד לנו את המוטיבציה", מספר צוער ענוג מחטיבת הנח"ל. "אין לך דרך לעכל כזו בשורה, בייחוד כשמיד אחרי זה אומרים לך שבעוד כמה שעות אתה יוצא למשימת פשיטה. אבל פתאום נופל לך האסימון: אתה מבין עד כמה אתה אנושי וכמה זה לא מובן מאליו שאתה עדיין בחיים".
מאז החל המבצע, לוחמי הגדוד נכנסו לעזה מספר פעמים לפרקי זמן קצרים, בעיקר לשם ביצוע משימות ממוקדות, כמו תצפיות והשמדת חוליות נ"ט. "קרו לנו בפנים מלא נסים", טוען צוער סהר מחטיבת גולני. "באחד הימים היינו בתוך טנק כשפתאום נפלה לידנו פצצת מרגמה. למזלנו, היא לא התפוצצה בגלל האדמה החולית".
באופן צפוי למדי, הכניסה של הלוחמים לרצועה בפעם הראשונה בחייהם טמנה בחובה התמודדות עם חוסר ודאות מתמשך. "יום אחד, באחת הפשיטות שביצענו, אני קולט פתאום פנס אינפרא אדום שמכוון לעברנו", נזכר סהר. "בעזה זה יכול להיות הכול – מטען, צלף או תצפיתן שמתחבא בסבך. כשקיבלתי אישור מהמפק"ץ, יריתי לעבר האור והוא נעלם. בדרך חזרה מהפשיטה היה עדיין חושך. ניסיתי לבדוק מה זה היה, אבל לא הצלחתי לראות כלום בתוך הסבך. עד עכשיו אין לי מושג מה קרה. אני רוצה להאמין שלפחות פצעתי מישהו שניסה לפגוע בנו".
הקושי עם השהות בעזה גורם לצוערים לחפש דרך להתמודד עם הסיטואציה. "מתוך חוסר הוודאות, הרבה חבר'ה אצלנו פשוט התחילו לכתוב. אתה צריך לפרוק באיזושהי דרך", מודה עונג. "בארבעת הימים שבהם היינו בפנים כתבתי חמישה מכתבים לחברה שלי. במגננים ובפאתי הערים אתה שומר שעה ונח שעה, ככה במשך ארבעה ימים. זה מאוד שוחק", הוא משתף. "בזמן הפנוי אתה כותב, אוכל וישן. בין לבין יש הרבה צחוקים, בעיקר בדיחות שחורות. כל חטיף אנרגיה שאתה מכניס לפה הופך לסעודה האחרונה".
בין הבדיחות השחורות שאולי עוזרות להתמודד עם המתח, הכאב על נפילתם של החברים אינו מרפה, גם בתוך שדה הקרב. "זה נורא, אבל התחלתי לזכור את הימים לפי החברים שלי שנהרגו מתחילת המבצע", משתף צוער דורון, שהגיע מחטיבת גולני. "הבנתי כבר שהדרך הכי טובה להתמודד כרגע עם המצב היא פשוט לפתח אדישות. אם אני אתחיל לחשוב עכשיו על כל חבר שלי שנהרג, לא יהיה לזה סוף".
"אפשר להגיד שגדוד גפן הוא המקום הכי גרוע להיות בו כרגע", מוסיף צוער יואב, אחד הלוחמים בגדוד. "מאז שהתחיל המבצע, אין כמעט יום שמישהו כאן לא מאבד אדם שהוא מכיר. יום אחד זה נח"ל, יום אחר גולני ולמחרת מגלן. יש כאן אנשים מכל החטיבות ומכמה מחזורי גיוס".
"איך אני יכול לקבל את הסטטיסטיקה שמישהו מהחיילים שלי אולי ימות?"
רק בחלוף השנים יתברר כיצד השפיע מבצע צוק איתן על צוערי גדוד גפן, הדור הבא של מפקדי השטח של צה"ל. עם זאת, כבר היום הם מסכימים פה אחד כי מדובר במאורע מכונן, מסוג הדברים שמעצבים באופן בלתי־הפיך את השירות. "המבצע הזה שינה את התפיסה שלי לגבי פיקוד", קובע צוער אביחי, מחטיבת גולני. "לפני המבצע אתה אומר לעצמך: 'כן, אני אצא לבה"ד 1, אני אהיה קצין' ויש לך כל מיני מחשבות מאוד ברורות. ואז, פתאום, מגיעה מלחמה. אנשים שאתה מכיר נהרגים וכל המשפחה שלך מסתכלת עליך ורק מחכה לשמוע מה יש לך לומר. פתאום אתה מבין שעוד מעט זו לא תהיה רק המשפחה שלך, אלא עוד 30 משפחות שיסתכלו רק עליך ואתה אומר לעצמך: 'בואנה, זו חתיכת אחריות'. מצד אחד זה מחזק את האמונה שלך במה שאתה עושה, מצד שני אתה מתחיל לחשוב בכובד ראש על כל העניין".
"כשאני חושב היום על להיכנס עם חיילים שלי לעזה, אני רואה את זה אחרת", טוען צוער צח. "הסתברותית, זה קשה לעיכול. איך אני יכול לקבל את הסטטיסטיקה שמישהו מהם אולי ימות?"
"אחרי מבצע כזה אתה שואל את עצמך: 'למה אני רוצה להיות מ"מ?'" מוסיף אביחי. "זו לא שאלה של כמה קבע אני הולך לחתום. אני לא חושב עכשיו אם אני רוצה להיות רמטכ"ל. השאלה היא איך אני אביא את המחלקה שלי הכי טוב לידי מיצוי, איך אני אגרום לה לבצע את המשימה כמה שיותר טוב ואז אחזיר אותה הביתה בשלום".
בעוד הלחימה בעזה מותירה בקצינים לעתיד שאלות ותהיות רבות, בצוער מעין מגדוד קרקל היא הביאה להחלטה שתבוא לידי מימוש אחרי המלחמה, ולאחר שיקבל את החיילים שלו כקצין. "אמא של הימן הזמינה אותנו אליהם הביתה, אחרי שהכול ייגמר. עכשיו זה לא נכון מבחינה מבצעית להתעסק באבל", הוא אומר, "אבל כשאכנס לתפקיד אני אסע עם החיילים שלי להר הרצל, לעלות לקבר של הימן".
מתוך עזה או מהיישובים שעל הגבול, לוחמי הגדוד תמימי דעים שהמבצע הזה לא ייזכר עבורם כעוד חוליה בשרשרת של היתקלויות וסבבי לחימה. "הכול הגיע לכולנו בסיבוב של 180 מעלות", משתף צח. "לילה לפני שהוקפצנו הייתי בכלל ברגילה, בצימר. למחרת בבוקר כבר הייתי בבסיס על מדים. מיד כל ההכנות למבצע, המוות של המג"ד ושל הימן, הכניסה פנימה... אין ספק שהמלחמה הזו שינתה לי משהו מהותי בראש, אבל קשה לי להגיד מה בדיוק. אולי צריך פשוט מרחק של זמן כדי להבין".