''תורידו את הכלבים לארצה, זה ודאי", אומר סרן א', מפקד פלגת מגן של יחידת עוקץ, ללוחמים בקשר. "תנו להם לשתות, לנוח. זה נגמר". למשמע הפקודה, לוחמי צוות קיצון של הפלגה עוצרים את עבודתם, והרגשות שהודחקו כדי שלא ישפיעו על עבודתם מתפרצים לפתע כאנחת רווחה עמוקה. לוחמי הצוות, שמתמחים באיתור גופות, פרוסים באותם רגעים ברדיוס של 500 מטר מזירת האירוע, ומתקבצים למקום בו נמצאו גופותיהם של איל יפרח, גל־עד שער ונפתלי פרנקל. השקיעה הפרוסה על הוואדי הירוק עומדת בניגוד חריף לריח הריקבון שעולה מהשטח המתוחם. "יש בסיטואציה הזו עוצמה שמכה בך כשאתה מגיע לזירה", משתף סרן א'. "זה אבסורד. הריח והמראות הנוראיים לא תואמים לכל הרקע הציורי והפסטורלי שנשקף שם. לראות שלושה ילדים נשלפים מהבור ומוכנסים לשקיות, אין בזה שום דבר טוב".
סרן א' מקבל דיווח מקצין אית"ן (איתור נעדרים) שנמצאה גופה אחת, הוא מכנס את הצוות ומגיע לאזור המדובר. הצוות מתפזר מסביב כדי לסרוק אחר שתי הגופות הנוספות. "בשלב הזה הכלבים עובדים הכי חזק, עם הרגל על הגז עד הסוף", מתאר סרן א'. "יש גופה אחת וצריך למצוא עוד שתיים. הכלבים קוראים את הסיטואציה ומבינים כל התנהגות הכי קטנה. שללנו את כל השטחים מסביב ועם הזמן גם התברר ששתי הגופות האחרות נקברו ליד הגופה שנמצאה".
המשימה העיקרית של לוחמי צוות קיצון הייתה סריקות בשטחים נרחבים באזור חלחול יחד עם כלבי איתור הגופות. למרות זאת, לכל פעילות עדיין היה שותף גם כלב הצלה, שתפקידו לאתר ניצולים, למען הסיכוי הקלוש שהשלושה עוד בין החיים. "הייתה מחשבה שאולי נמצא אותם בחיים אבל זו לא הייתה באמת הפתעה לאף אחד", נזכר סמ"ר מ', לוחם בצוות. "אמנם זה נגמר בגופות אבל לפחות אתה מבין שזה נגמר. אחרי זה לקחנו איזה רגע לעכל את מה שקרה. לא הייתה תחושת פספוס, אלא סיפוק גדול שסייענו במציאה. זה לא משנה מי בסוף מוצא, כי אנחנו יודעים שגם בזכותנו הם כאן".
"לא תופס שזה נגמר"
יום אחרי מציאת שלושת החטופים, כלבי איתור הגופות של יחידת עוקץ נחים מנוחת ישרים בבסיס היחידה שבמתקן אדם. לעומתם, כלבי ההצלה, שתפקידם לאתר נעדרים, יוצאים עם הלוחמים באור ראשון לאימון כשירות באתר מבנה הרס בנס ציונה. "אלו הכלבים שפעלו פחות במבצע ולכן הם צריכים להתאמן עכשיו", מסביר סרן א'. למראית עין, דבר לא נראה שונה אצל אותם לוחמים המשלחים את כלביהם לעבר המבנה המרוסק. עם זאת, אחרי שיחה קצרה, ניתן להבחין שהשבועות האחרונים בהם כמעט ולא ראו דבר מלבד האדמה אותה סרקו, הטביעו את חותמם. "אני עוד לא תופס שזה נגמר במאה אחוז", מודה סגן נ', מפקד הצוות. "קמתי בבוקר עם תחושה של ואקום. אתמול בערב זה הרגיש כמו בסיום מרתון, כשאתה לוקח נשימה עמוקה כזאת, כמו שחוזרים לנשום בסוף ריצה. אתה מבין שזה נגמר, אבל כל דבר שקרה בשלושת השבועות האחרונים, כל ממצא וכל שלילה, אני חוויתי. אני קורא את הכתבות בעיתונים, אבל מבחינתי אני עוד שם. זה עדיין קורה. ייקח כמה ימים עד שזה ייקלט לגמרי".
כמעט עשרים יום קודם לכן, הוקפצו לוחמי היחידה וכלביהם לאיו"ש וחברו לכוחות שהשתתפו במבצע. עם צבירת הידיעות המודיעיניות על החיפושים בשטח, עבודתם של הכלבים הפכה מהותית יותר. ככל שהזמן עבר והחקירה התארכה, ניכר כי ההשקעה הרבה במשימה לא תמיד עלתה בקנה אחד עם הממצאים בשטח ולא תמיד הצליחו הכוחות להניב תוצאות. "קצין אית"ן שניהל את האירוע אמר משפט שמאוד חיזק אותי בזמן העבודה: 'בתור האנשים בשטח, אנחנו צריכים לשלול אזור אחד כדי שנוכל לשלול את האזור הבא'", מספר סגן נ'. "זה משפט שהדהד לי בראש כל הזמן. אתה שם חותמת שכאן בדקת כמו שצריך ואתה בוודאות אומר שלא צריך לחזור לשם. אתה סורק שטח כדי למצוא אותם, אבל אם החזרת תשובה ודאית שאין שם כלום אתה מצמצם שטחי חיפוש. זו בעצם שיטת העבודה".
לסרוק ב־12 דקות
הכלבים בצוות קיצון הם בעלי הכשרה ייחודית שייעודה לאתר ניצולים, אנשים חיים או גופות וחלקי גופות. לכלבים יש יכולת לחלוש על שטחים נרחבים יותר בזמן קצר בהרבה מבני־אדם, להיכנס למקומות שלוחם לא יכול להגיע אליהם ולזהות חללים או ניצולים ממרחק באמצעות חוש הריח. "קרה במהלך המבצע שמצאו כתם אדום, תחבושות וריח של נבלה או פגר, אז היה צריך לבדוק ולשלול כל נקודה באזור", מתאר סרן א'. "הלוחם צריך להחליט מה הממצאים בשטח, ואם אין כלום הוא צריך לסמוך על הכלב. הכלב חוסך המון זמן ויודע לזהות תוך כמה דקות שטחים שלאדם לוקח כמה שעות טובות לסרוק ביסודיות".
במהלך שלושת השבועות של המבצע היה קשה שלא להיתקל לפחות פעם אחת בלוחם עוקץ, אם זה בפעילות או בשטח הכינוס. את הלוחם בדרך כלל תפגוש כשהוא לבד או עם כלבו. "העבודה שלי כלוחם עוקץ היא לרוב לבד, אני חובר לצוותים אורגניים וזה דורש ממני גם יכולות חברתיות, כדי שאוכל לבצע את המשימה גם עם כוח שלא בהכרח מתאים לי", מספר סמל א', לוחם מפלגת תקיפה שעבר בין כוחות מחטיבת הנח"ל, צנחנים ויחידת דובדבן במהלך המבצע. את השבועיים האחרונים הוא מעביר עם אחת הפלגות בדובדבן, כשהוא נע בין הצוותים מפעילות לפעילות. "אני צריך לנסות להתחבר ולעזור, מתי שצריך להעמיס ציוד או בזמן ארוחות ותדרוכים, להיות איתם בכל דבר, כדי שירגישו ויבינו שאני חלק מהם. הרבה כוחות מכירים אותי וגורמים לי להרגיש חלק, הם חברים שלי", מתאר סמל א'. "אני כבר רגיל ששולחים אותי לכל מיני מקומות, ולדעתי זה יתרון גדול. יוצא לי להכיר המון כוחות ואנשים, ואני כל הזמן לומד ומתחדש".
שעה לפני חצות. אחד הצוותים של דובדבן יוצא לתרגולת לקראת פעילות באזור הכינוס בו הם יושבים בפיקוד מרכז. הצוות ידמה פשיטה על אחד המבנים ואת שלבי המעצר אותו יבצע מאוחר יותר הלילה. עם הווסט, הקסדה והנשק, סמל א' נטמע בקלות בין הלוחמים, רק הכלב שמלווה אותו לכל מקום מעיד על השוני ביניהם. לאורך התרגולות, כמו גם בפעילות המבצעית, סמל א' נע בראש הכוח. בשקט, ללא משיכת תשומת לב, הלוחם והכלב נצמדים למפקד המשימה ומבצעים את ההוראות הנדרשות. "זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שאנחנו עובדים עם עוקץ. בעצם לא קיימת פעילות שלנו בלי לפחות כלב אחד מהיחידה", מספר סגן ע', סמפל"ג (סגן מפקד פלגה) ביחידת דובדבן, והמפקד שעומד בראש החפ"ק בפעילות. "אני כבר יודע עם איזה כלב ולוחם אני רוצה לצאת לפעילות. יש כלבים שלא מסתדרים עם הכוח ויש כאלה שכן, וכך גם עם הלוחם שאיתו".
הכלב של סמל א' הוא כלב תקיפה, ותפקידו הוא לתקוף או להתריע על סכנה. לכלב שני ייעודים עיקריים: הראשון הוא לבצע סריקה לפני הכוחות, להיכנס לבית, לאתר את המחבל ולתקוף, ובמקרה שהחשוד מתחבא, להתריע מפניו על ידי נביחות. "הכלב יכול לאתר במקומות שלאדם אין יכולת, אם זה מאחורי קיר גבס או מעל התקרה, הוא מגיע אל החשוד בעזרת הריח", מסביר סמל א'. "לפני חודש אחד הלוחמים היה בפעילות של כפיר ושלח כלב לסריקה. הכלב סימן איתור בנביחה וכל הלוחמים הפכו את החדר ולא מצאו כלום. הכניסו שוב את הכלב לסריקה והכלב נבח שוב, הם הבינו שלא הגיוני שהלוחמים לא מצאו כלום והכלב ממשיך לנבוח, עד שאחד הלוחמים הרים את השטיח בחדר וראה פיר ובו התחבא בן־אדם. בלי הכלב לא היו מגיעים אליו בחיים".
הייעוד השני הוא למקרה בו חשוד מנסה לברוח, והופך למה שמכונה "ברחן". "ברגע שכוח מגיע למעצר ורואה את החשוד, שכבר התחיל לברוח, במרחק מאה מטרים אין לחייל סיכוי לתפוס אותו. הכלב לעומת זאת יכול להגיע אליו במהירות", מפרט סמל א'. "הכוחות מכבדים אותנו מאוד ואפילו נותנים לנו להוביל פעילות לפעמים, כי הם סומכים עלינו שנעשה את העבודה".
כלבים ציונים
אחרי עשרה חודשים בצבא, לוחמי עוקץ מקבלים את הכלב שילווה אותם לאורך שירותם. מאותו הרגע, בין אם החיבור הראשוני היה טבעי ובין אם לאו, הלוחם וכלבו חולקים קשר מיוחד. בעקבות המבצע, בשלושת השבועות האחרונים למדו הלוחמים להכיר את כלבם טוב משהכירו עד כה. "לא כל אחד מוצא את עצמו בשירות במצב בו הוא לבד עם הכלב בשטח, ישן איתו, מאכיל אותו ושותה איתו. הוא לחלוטין מחובר אליך. אני איתו כבר שנה, אבל עכשיו הגענו למצב קיצון, אתה לא ישן ולא אוכל, ואתה צריך להכיר את הכלב שלך כדי שהתפקוד שלו לא ייפגע מהתנאים", מפרט סמ"ר מ'.
"הלוחמים היו מהבוקר ועד הלילה בשטח, ובזמנם הפנוי הם דאגו למנוחת הכלב", מוסיף סרן א'. "הלוחם הופך להיות לשני בסדר העדיפויות, קודם בא הכלב ואז הוא. אם יש שלוק אחד בשלוקר הכלב ישתה קודם".
כשהתנאים הקשים דורשים מהלוחם לגייס את כל כוחותיו הנפשיים, גם הכלב נמצא במצב בו הוא נדרש ליותר, אך הוא לעומתו אינו מבין את הסיטואציה בעלת החשיבות הביטחונית, שדורשת ממנו להתגייס למשימה. "הכלב לא מבין שלושה חטופים ולא מבין ציונות", אומר סגן נ'. "אבל הוא מצליח לקרוא את הנוהג (הלוחם) שלו ולזהות את הסיטואציה. הוא מבין שהנוהג שלו אוהב אותו והוא סומך עליו ולזה מכינים אותם באימונים. הלוחם מכיר את קשת ההתנהגויות של הכלב, מאפס התעניינות דרך כל התגובות האפשריות עד שהוא מתיישב ואומר מצאתי. רק ככה הוא יוכל באמת לספק את העבודה".
להזריק אדרנלין
ימי העבודה הארוכים בשילוב של לא מעט ממצאי שווא, הקשו על שימור המתח המבצעי הגבוה לו זקוקים הלוחמים והכלבים לשם ביצוע תפקידם. "אתה חייב להיזהר שלא להיכנס לרוטינה של 'זאב זאב'", מסביר מפקד הצוות. "אתה חייב לשים לב שלא תמצא את עצמך חס וחלילה מגיע לשטח וסורק בצורה כזו שאתה מניח מראש שלא תמצא כלום. בין אם במודע ובין אם לא במודע, הכלב מרגיש את זה ואתה פועל בצורה פחות טובה", הוא מבהיר. "דיברנו כל הזמן על איך שומרים על מתח מבצעי, ומבחינתי הפתרון היה להבין את האירועים שקרו באותו יום, לשאוב מידע ולחזור לצוות, להסביר להם את הסיטואציה שיכולה להתפרש כ'זאב זאב'. להראות להם תמונה כמה שיותר מלאה כדי שיבינו מה עומד מאחורי זה".
על מנת לשמור על המוטיבציה של הכלבים לאורך הימים שהתארכו לשבועות, כל נוהג מצא לעצמו את השיטות שיסייעו לכלב שלו להשלים את משימתו על הצד הטוב ביותר. "אחרי שהכלב סורק מספר בתים ולא מוצא שום דבר, צריך להעלות לו את המורל כדי שירגיש שהוא מצליח", מפרט סמל א'. "אז כדי להגדיל לו את המוטיבציה, היינו עושים לכלב אימון ומציבים בבית אובייקט חי שימצא בסריקה. זה הזריק לו אדרנלין ורבאק", הוא מתאר. "הכלבים לא מבינים את ההערכה הביטחונית, לכן בשלב מסוים הייתה רמת עייפות גבוהה אצלם, אבל כשהם זיהו סיטואציה בה הם נחוצים, הטירוף היה חוזר אליהם. לפעמים, היינו לוקחים חתיכה מנשק שלא בשימוש ומחביאים לכלב באיתור כדי שימצא. מבחינתו הוא מצא את מה שחיפש וזה הופך את חוויית החיפוש לחיובית בשבילו", מוסיף סמ"ר א', לוחם מפלגת חנ"ם (חומרי נפץ ומטענים).
פלגת חנ"ם הייתה גם היא שותפה לפעילות הרחבה במבצע ולוחמיה, כמו לוחמי פלגת התקיפה, היו צמודים לחוד הכוח. "היתרון של חנ"ם הוא שהכלב מסוגל להגיע לממצאים ברמה גבוהה יותר מבן־אדם", משתף סמ"ר א'. "היה אירוע במבצע בו חיפשו נשק באחד הבתים, וברגע שהכניסו את הכלב, הוא הריח קיר והתחיל לנבוח ולגרד אותו. הנוהג שלו הצביע שיש שם משהו אז שברו את הקיר ומצאו שם נשק. יש במקרה כזה המון אחריות למילה שלי אם מגיעים למצב של לשבור קיר. אני יודע שהאחריות שלי היא שלא יישאר בבית הזה נשק מוחבא מאחורי קיר".
"תבטיח לי שתשמור על הילד שלי"
עבור סמל א' זה היה מבצע ראשון בסדר גודל כזה ביחד עם כלבו. "בשבועות האחרונים יצא לי לעבוד באינטנסיביות גדולה עם הכלב, למדתי כמה הוא חזק וכמה כוח יש לו, הוא שרד פעילות רציפה במשך שלושה שבועות מחוץ לבסיס", הוא אומר בנימה גאה, בעצמו ובכלב.
קשה לומר שהכלב של סמל א' ידידותי במיוחד. המחסום שעל פיו וגודלו אינם מסייעים לו ביצירת תדמית חביבה כלפי הסובבים אותו. "בתחילת הדרך הוא לא חיבב אותי, הייתי בא לתא שלו עם קבנוסים כדי לנסות להתחבר איתו. מהר מאוד הוא הבין שאני הנוהג שלו ואין לו ברירה אלא לאהוב אותי. עכשיו הוא לעולם לא יגרגר או ינבח עליי. מאחורי הקלעים הוא גם מראה אהבה לפעמים", צוחק סמל א', נזכר במערכת היחסים המורכבת שנוצרה עם כלב התקיפה שלו, שהיום, לדבריו, הוא חברו הטוב ביותר. "ההבנה ביחידה היא שהכלב הוא אמל"ח וזה יכול להיות מבאס כשכלב נפצע או מת, כמו שקרה במהלך המבצע האחרון. אין מה לעשות, נוצר קשר שהוא מעבר לאמל"ח, וזה קשה. למרות שברור לכולנו שזה כלב במקום חייל או אפילו כוח שלם, כך שזה שווה את זה. האירוע שקרה הפעם גרם לי בעיקר לשמור על הכלב שלי יותר, להיות שקול מאוד ולראות שגם אם אני שולח אותו לבד, הוא כמה שיותר מאובטח", מתאר סמל א', ונזכר בחיוך איך המצב היה הפוך בעת שסיים מסלול, אז אמו ניגשה לכלבו ואמרה לו: "תבטיח לי שתשמור על הילד שלי".