האם יש משהו בזהות להט"בית או בחוויית החיים הגאה המחייבים אותנו להזדהות פוליטית עם השמאל? אין ספק שהיסטורית, קהילת הלהט"ב בישראל חבה חוב עצום לשמאל. אם זה היה תלוי בליכודניקים ובעלי בריתם החרדים, כנראה שכולנו היינו עוד עמוק בארון. היו אלו שולמית אלוני, יעל דיין, מרשה פרידמן וחבריהן ממפלגת מרצ, חד"ש והעבודה שפרצו את דלת הארון. אבל האם החוב ההיסטורי הזה אומר שגם בשנת 2021 להט"בים צריכים להשתייך לשמאל?

זה כמובן תלוי איך מגדירים "שמאל". בכל הנוגע לשאלות מסורתיות של ימין ושמאל, כמו ענייני מיסוי, הגירה או בטחון, אין סיבה ברורה מדוע להט"בים חייבים לאמץ עמדות שמאליות דווקא. חישבו למשל על הוויכוח בין התומכים הימנים של השוק החופשי לבין החסידים השמאליים של מדינת הרווחה. במשך הרבה מאוד שנים, מדינת הרווחה הזניחה את קהילת הלהט"ב ואפילו רדפה אותה, והיה זה דווקא השוק החופשי, שבתמורה לכמה לירות פתח מקומות ייעודיים להומואים ולסביות.

אין זה מקרה כי מהומות סטונוול, שהציתו ב-1969 את המהפכה הלהט"בית, קרויות דווקא על שמו של בית עסק פרטי (פאב "סטונוול"), שנרדף בידי רשויות המדינה. מצבם של להט"בים במדינות קומוניסטיות כמו קובה, או קומוניסטיות לשעבר כמו רוסיה, על פי רוב גרוע הרבה יותר מבמעוזי הקפיטליזם כמו ניו יורק ולונדון. 

צפו בפגישה המלאה בין יובל נח הררי לאורנה בנאי ונדב בורנשטיין 

אבל במצב הנוכחי בישראל, החלוקה המסורתית בין ימין לשמאל איבדה הרבה מהרלוונטיות שלה. כרגע, הוויכוח העיקרי בישראל הוא לא בין ימין ושמאל, אלא על עצם המשמעות של דמוקרטיה. מחנה אחד טוען שדמוקרטיה היא פשוט שלטון הרוב, או אפילו הדיקטטורה של הרוב. כל מה שחשוב בדמוקרטיה זה הבחירות, ומי שזוכה במרבית הקולות יכול לעשות ככל העולה על רוחו. 

"צדק" הוא כל דבר שהרוב רוצה - אין מקום לבית דין גבוה לצדק (בג"צ), שישים מגבלות כלשהן על רצון הרוב. "אמת" היא כל דבר שהרוב מאמין בו - אין מקום לאקדמיה חופשית או לתקשורת עצמאית שיערערו על דעת הרוב. "יופי" הוא כל דבר שהרוב אוהב - אין מקום לאמנות חתרנית.

על פי גישה זו, הרוב הוא "העם", המיעוט אינו חלק אמיתי מהעם, ומי שחושב אחרת מהרוב הוא בוגד. מחנה זה מיוצג בעולם על ידי מנהיגים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, נשיא טורקיה רג'יפ ארדואן ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו. במחוזותינו הוא מיוצג על ידי בנימין נתניהו, איילת שקד, מירי רגב, אמיר אוחנה וחבריהם.

מחנה שני טוען שדמוקרטיה היא שלטון המבטיח שוויון וחירות לכלל האזרחים. בחירות הן רק אמצעי להשגת המטרה הזו. המנצחים בבחירות בהחלט זכאים להקים ממשלה כרצונם ולקדם את המדיניות המועדפת עליהם במגוון עצום של תחומים, אבל הרוב לא זכאי לפגוע בשוויון או בחירויות הבסיסיות של המיעוט. לדוגמא, גם אם 51% מהאזרחים רוצים את זה, אסור להם לשלול את זכות ההצבעה משאר 49% האזרחים. וגם אם 99% מהאזרחים תומכים בכך, אסור להם לשלוח את האחוז הנותר למחנות השמדה ולחסל אותם.

בנימין נתניהו, רג'יפ ארדואן וז'איר בולסונרו  (צילום: נתניהו: ABIR SULTAN/POOL/AFP | ארדואן: Mikhail Svetlov | בולסונרו: EVARISTO SA/AFP, GettyImages)
המיעוט אינו חלק אמיתי מהעם, ומי שחושב אחרת מהרוב הוא בוגד. נתניהו, ארדואן ובולסונרו | צילום: נתניהו: ABIR SULTAN/POOL/AFP | ארדואן: Mikhail Svetlov | בולסונרו: EVARISTO SA/AFP, GettyImages

בדיוק בגלל זה, מערכת המשפט צריכה להישאר עצמאית מהממשלה והכנסת, כי לפעמים השופטים צריכים לפסול חוקים לא צודקים. האקדמיה והתקשורת צריכות להישאר חופשיות להביע את דעתן, אפילו אם דעה זו אינה מקובלת על הרוב. יכול להיות שרוב האזרחים לא מאמינים שמוצא האדם מהקוף, אבל זה לא צריך למנוע מהחוג לביולוגיה ללמד את זה או מהטלוויזיה לשדר את זה. גם לאמנים צריכה להישמר הזכות ליצור דברים שהרוב ממש לא אוהב.

על פי גישה זו, המיעוט הוא חלק מהעם בדיוק כמו הרוב. העם איננו ישות אחת בעלת רצון אחד. אין דבר כזה "העם רוצה". יש רק "רוב המצביעים רוצים". רוב המצביעים אמנם זכאים לקבוע כמה מיסים נשלם, אילו מלחמות ננהל ועל אילו הסכמי שלום נחתום, אבל הצדק, האמת והיופי אינם כפופים לרצון הרוב.

בוויכוח הזה יש אמנם להט"בים כמו אמיר אוחנה, התומכים ברעיון שדמוקרטיה היא עריצות הרוב, אבל גם ההיסטוריה הלהט"בית וגם חווית החיים הגאה מצביעים על הסכנה החמורה שבגישה הזו. להיות להט"ב זה לא סתם להיות מיעוט שונה ורדוף. במשך מאות שנים, להיות להט"ב היה הערעור החמור ביותר על מה שהרוב חשב לגבי צדק, אמת ויופי. עד כדי כך שבהרבה מקומות הרוב לא היה מסוגל להכיר בעצם קיומם של להט"בים. 

אנטישמים אף פעם לא הכחישו את קיומם של יהודים, ונהגו לדבר על יהודים עד אין קץ. הומופוביה, לעומת זאת, התבטאה בכך שאסור היה בכלל להזכיר שיש הומואים או טרנסיות בעולם. גם היום מנהיגים במדינות כמו רוסיה, אוגנדה או איראן טוענים שלהט"בים זו המצאה של זרים. "אין דבר כזה לסביות איראניות", אומר המשטר בטהרן. "אם את לסבית – אז את סוכנת זרה. את בוגדת. את לא באמת איראנית".

מצעד הגאווה בתל אביב (צילום: Miriam Alster Flash90, פלאש 90)
ומה אם החוק עדיין היה אוסר על מין הומוסקסואלי? האם היינו מצייתים לו? מצעד הגאווה בתל אביב | צילום: Miriam Alster Flash90, פלאש 90

הזהות הלהט"בית נוצרת בין השאר על ידי תהליך של שחרור מהדעות וההעדפות של הרוב. יש איזשהו רגע קסום שבו אדם אומר לעצמו "האמת היא שאני הומו, גם אם רוב האנשים לא מאמינים שבכלל יש דבר כזה במציאות. אהבה בין שני גברים היא דבר יפה, גם אם רוב האנשים חושבים שזה תועבה. מגיע לי לחיות את חיי כפי שאני רוצה, גם אם רוב האנשים היו רוצים להוציא חוקים נגד זה".

איך אפשר אחרי זה לומר "אבל אני עדיין מאמין שהרוב תמיד צודק, וכי לרוב מותר לעשות כל מה שהוא רוצה למיעוט?". כניסוי מחשבתי, מעניין להרהר מה היה קורה אם שולמית אלוני וחבריה לא היו מצליחים לבטל את החוק שאסר על יחסי מין הומוסקסואלים. אחרי הכל, הם הצליחו לבטל את החוק רק בזכות תעלול פרלמנטרי. הם החביאו את ביטול החוק מאחורי חקיקה אחרת, כך שחלק מחברי הכנסת לא הבינו על מה בעצם ההצבעה. מה היה קורה אם התעלול היה נכשל, וכמו באיראן או באוגנדה גם בישראל של 2021 החוק עדיין היה אוסר על מין הומוסקסואלי? האם במקרה כזה הייתם מצייתים לרצון הרוב? או שלדעתכם יש חירויות אנושיות בסיסיות שאין לשעבד לרצון הרוב?

אני מקווה שבפרט מי שחוו את עריצות הרוב כלפי עצמם יבינו את הסכנה הטמונה בעריצות הזו, ויאבקו לשמור על האמת, על הצדק ועל עצמאותם של מוסדות כגון בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה. בישראל של היום עמדה זו נחשבת לרוע המזל "שמאלית" - ובמובן זה, קשה לי להבין להט"בים שאינם שמאלים. אבל למען עתיד מדינת ישראל בכלל והקהילה הלהט"בית בפרט, אני מקווה כי עמדה זו תהיה מקובלת גם בימין.