רוב בוגרי ובוגרות האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל עובדים על פרויקט הגמר שלהם בשנת הלימודים האחרונה, אבל אצל אבישי אדלר (29), בוגר האקדמיה בתקשורת חזותית וכוכב טיקטוק בהתהוות, הרעיון התבשל בתוך תוכו יותר מ-20 שנה, עוד בימים בהם התחיל להבין כמה שונה הוא מהסביבה הדתית בה גדל.
אדלר, שנולד וגדל בגבעתיים למשפחה דתית לאומית, יצא מהארון בפעם הראשונה מול חבר בגיל 17 ולאט לאט סיפר לעוד ועוד אנשים, אבל נאבק בינו לבין עצמו בקונפליקט שבין הדת ללהט"ביות. אחרי שירותו הצבאי בגולני, סיפר לו מכר על "עילוי בארגון עצת נפש", ארגון טיפולי המרה.
אדלר התפתה וטופל בארגון במשך שלוש שנים אצל ישראל וולצר, פסיכותרפיסט המרצה בימים אלו תקופת מאסר, לאחר שהורשע בפגיעה חמורה במטופליו, אחד מהם קטין. "אני לא מאחל לאף אחד לחוות טיפולי המרה", מספר אדלר בשיח עם mako ונזכר בקושי בתקופה ההיא. "הוא עבד בשיטת טיפול מבוססת תלות בו. הוא גרם לי לחשוב שהאפשרות היחידה שלי להיגאל היא דרכו. דבר כזה גורם לך לערער על היסוד שלך כלגיטימי".
העבר הכואב וההתמודדות של הומואים דתיים, מתורגם כעת לפרויקט אינטראקטיבי יפהפה בשם "צלם בהיכל", אשר מוצג בתערוכת הסיום של בצלאל עד סוף החודש. "אפשר לומר שעם הפרויקט הזה יצאתי מהארון לחלוטין, כי אחרי שפרסמתי אותו ברשתות כל החברים מבית הכנסת והסביבה הדתית גילו. למען האמת, קיבלתי מהם תגובות מדהימות", הוא מספר.
מקור המושג "צלם בהיכל" מובא בהקשר של חורבן בית המקדש. בין הדברים עליהם צמים בי"ז בתמוז, היה גם פסל עבודה זרה שהציב אפוסטמוס בתוך בית המקדש. "המון נערים דתיים גדלים עם התחושה, חברתית ותפיסתית, שהם 'הצלם בהיכל', שעצם הקיום שלנו כהומואים הוא הטומאה וחילול הקודש, שאם נסכים לקבל את עצמנו ככה - ההיכל יהיה מחולל", מסביר אדלר. "היום אני מבין שזה לא נכון. התורה מדברת על איסור ספציפי ולא אוסרת על הומוסקסואליות".
רצה השם ותאריך ההגשה גם נפל על י"ז בתמוז
"זה היה מפתיע ומאוד משמעותי. בית המקדש נחרב על שנאת חינם , על כך שאנשים לא הצליחו להכיל אחד את השני בתוך החברה. בפרויקט ביקשתי להביא אהבת חינם, להכיר לאנשים את הסיפור שלנו, שיסתכלו בפצעים שלנו ויקראו מה עובר עלינו".
"אתה הקול שאני לא יכול להשמיע"
היצירה של אדלר ממחישה את ההתמודדות היומיומית של הומואים דתיים עם אשמה, בושה והדחקה, ואת המתח שבין החלקים השונים בזהות שלהם. היא מורכבת ממגילת קלף המונחת על משטח עץ, והיא מחוברת למעגל אלקטרוני שמזהה את המיקום במגילה בו הקורא נמצא. מול המגילה מוצב שער גבוה ושמיימי, עליו מוקרן וידאו בהתאם לכתוב במגילה.
במגילה עצמה, מובא כתב אישום של ההומו הדתי נגד עצמו. חלק מהטקסט נכתב על ידי אדלר עצמו, אבל רובו מצוטט מתוך עשרות וידויים אנונימיים של בני קהילת הלהט"ב הדתית, קטעי שירה, פסקי דין, חוקים וגם דיון שנערך בכנסת ב-1971, בו דנו בחקיקה אפשרית של מאסר להומואים.
"איתי עומדים עוד מאות הומואים דתיים שחוו ועדיין חווים בושה, הסתרה, דיכאון ותהום ענקית בין הרצון שלהם להיות אנשי רוח, המחוברים לשרשרת הדורות, לבין התפיסה העצמית הקשה שהם פיתחו כלפי עצמם", כתב לצד העבודה.
"היום אני מסוגל לעמוד מול הקונפליקט בין דת להומוסקסואליות ולנשום אותו, הרבה בזכות האומץ שהיה לי לפתוח ולדבר על הנושא", אומר אדלר. "אני הומו דתי, מאמין וגאה, שבוחר בכל יום מחדש לחיות כך, למרות דברי השטנה ולמרות שהציבור בו גדלתי לא מקבל את העובדה הפשוטה שזה מי שאני".
אדלר נזכר איך במהלך העבודה על הפרויקט, הוא פנה לרשתות החברתיות כדי למצוא עמודים מעץ שישמשו כמעמד למגילה. צעיר חרדי בארון שנחשף לפוסט נרתם לסייע וליווה אותו בשכונת מאה שערים, כדי שיוכל להתמקח ביידיש על המחיר. "הוא הסביר לי שהוא עושה את זה משום שאני הקול שהוא לא יכול להשמיע".
את הפרויקט אדלר מקדיש לכל הומו דתי שבחר בחיים. "יש איזושהי מבוכה בציבור הדתי בנוגע לנושא שגורמת להרבה נערים להגיע למקום הנורא בו אתה מרגיש טמא ואשם. בשורה התחתונה, בסוף, התורה מדברת על איסור ספציפי ולא על הבן אדם עצמו, וההכחשה של החברה לדבר הזה גורמת לאנשים להרגיש שהם מראש נידונו לאשמה. אבל אנחנו נצא מהחשכה שגרמו השתיקה, ההתעלמות וההכחשה. אנחנו בוחרים בתורה, אנחנו בוחרים באדם ואנחנו בוחרים באהבה".