אני לא מופיעה מול גברים. זה לא צנוע, אני ביישנית

השבוע אנחנו חוגגים את שיאו של חודש הגאווה 2021. הזדמנות טובה להתחיל באמירה דרמטית: בל אגם היא לא רק אחת הדמויות החשובות ביותר שצמחו בקהילת הלהט"ב בעשור האחרון, היא אחת מהאנשים שהכי ישפיעו על ישראל בעשור הקרוב. היא מגלמת בסיפור שלה, את השינוי העצום במיצוב נשים טרנסג'נדריות. ולא רק. היא אקטיביסטית פוליטית, שכל ביקור שלה בדיוני ועדות הכנסת מרים את הבניין, וגם בדרנית, אישה מזרחית, שעיקר פרנסתה בערבים לנשים בלבד, שכוללים מסיבת רווקות, טקסי חינה ואפילו טקסים דתיים ממש. בערבים האלה היא פוגשת על בסיס קבוע נשים מכל הארץ, כולל חרדיות, ומנהלת איתן דיאלוג. תקשיבו טוב. לפני חודשיים היא הובילה בבני ברק, טקס טבילה במקווה של כלה צעירה שאמה היא רבנית ידועה. אם זה לא מהפך, אז מה כן? וגם כשזה לא בבני ברק, תסמכו על בל שהיא תפתיע אתכם בכל סיבוב.

בל אגם, למה את מופיעה רק בפני נשים?
"אתה תחשוב שזאת תשובה קצת מצחיקה, אבל אני לא מופיעה בפני גברים מטעמי צניעות".

זאת כותרת קצת משעשעת.
"אותך. יש לי הסכם עם עצמי ועם אלוהים שלי, שעשיתי אותו מזמן. ההופעות שלי כוללות ריקודי בטן, אותי בבטן חשופה וחזיית ריקודי בטן וכל הדברים האלה. ואני לא רוצה להיות בעמדה הזאת, שאני נמצאת במסיבה, שיש מעגל סביבי, ובמעגל הזה יש גברים ששתו, ואני חצי לא לבושה ורוקדת להם. זה מרגיש לי לא צנוע, ויותר חשוב זה מרגיש לי לא נוח. זה לא האמנות והמופע שאני רוצה למכור".

אפשר לפתור את זה עם שומר ראש, וגם את הרי לא באמת מפחדת מאף אחד.
"נכון. אבל לא בא לי להיות בסיטואציה שגבר יסתכל עלי ככה. שיתחיל להתרגש. אפילו אם זה בקטע חיובי. זה מרגיש לי חשוף מדי. עם נשים אני מרשה לעצמי להתפרע ולרקוד, וזה לגמרי אחרת. העליתי איזה פוסט בעניין הזה, ורקדניות בטן יצאו נגדי. טענו שבעצם אני מסבירה שרקדניות בטן הן לא צנועות. או שיותר גרוע, אני אומרת שאני טובה מהן. וחשוב לי להסביר. אני לא חושבת שהן לא צנועות. ההפך. רק שאני, כאדם שאני, לא מרגישה נוח בסיטואציה הזאת עם גברים. אני מאוד מאוד ביישנית".

כל זמרת שפגשתי בחיים אמרה לי את זה.
"תצחק כמה שאתה רוצה, אני מאוד מאוד ביישנית. אם גבר יסתכל עליי ויעשה לי עיניים כשאני רוקדת ככה, אני קופאת במקום. אין לי בעיה בבר או במסיבה, כשזאת המטרה. אני לא מתחסדת. רוצה שיסתכלו. תסתכלו! רוצה שיעשו עיניים, שיתחילו איתי. אבל יש את ההפרדה. מה שמתאים למקום אחד לא מתאים לשני. בתל אביב אני בל אגם, פורצת דרך למען הקהילה הטרנסית. אבל בעסק שלי, הקהל הוא הפריפריה. הקהל שלי הוא קהל מאוד שמרני".

בל אגם (צילום: ערן לוי) — צילום: ערן לוי

אז את פשוט מתאימה את עצמך אליהם?
"לא, אתה לא מבין. אני מנחה היום את האירועים הכי קדושים ביהדות. להנחות טקס חינה, להנחות חפלת מקווה, שהקהל טובל במקווה, ולהיות עם הכלה אחר כך בבית - אלה אירועים קדושים. אני הצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע לאירועים האלה. כשאני יושבת היום באירוע, רוקדת או מופיעה, יש איתי דתיות וחרדיות ורבניות של הפרשות חלה. כנראה בגלל שהחלטתי שאני שומרת את הצניעות הזו. הצניעות עשתה לי טוב, ופתחה לי עולם".

את חייבת להסביר לי את הסיפור הזה עם המקווה. את מתכוונת למקווה אמיתי? עם בלניות והכל?
"כן. והן מחבקות אותי ואוהבות אותי, ואני כבר מכירה את כולן. לפני חודש רבנית מבני ברק חיתנה את הבת שלה, והיא עשתה חפלת מקווה בבית, רק של נשים. הרבנית התקשרה אלי ואמרה לי: 'איך שהציעו לבת שלי נישואים בשידוך, אמרתי לה שרק בל אגם תנחה את המסיבת מקווה שלה'. באותו יום הלכתי ופגשתי אותה. באירוע מאחורי הקלעים היא דפקה לי בדלת של החדר הלבשה, ואמרה לי 'לפני שאת מתחילה את ההופעה אני רוצה לברך אותך, שיהיה לך זיווג טוב וחיים טובים'. אין משהו יותר טוב מאשר לשמח אנשים".

הקהל הוא התרופה שלי

אתם כבר מבינים. בל היא אחת שמאתגרת כל הזמן לא רק את יחס החברה אליה, אלא גם את היחס שלה ושל הקהילה אל החברה. אל תתנו לבלונד שלה ולתלבושות הצבעוניות להטעות אתכם, היא אחת החכמות והמתוחכמות ביותר. היא חדה, מהירה, ממוקדת ובשליטה (שזה לא תמיד כל כך טוב, אבל עוד נגיע לזה). הכי חשוב, בל אגם היא אישה מצחיקה שכיף להיות במחיצתה. היא עובדת עכשיו על ערב סטנד אפ, כשהוא יהיה מוכן אתם תעשו במכנסיים. היא גם עובדת על הפיכת המסיבות לאירועים גדולים יותר. היא ברגע מעולה שלה.

אבל גם למי שחיה מהרמה להרמה יש רגעים נמוכים יותר. איך שהתחילה הקורונה, העסק שלה עצר מיידית. "באופן טבעי, כולם מכירים אותי רק ברגעים הכי טובים שלי. העבודה שלי דורשת ממני להיות תמיד באנרגיה מאוד שמחה. אבל זאת הייתה שנה מאוד מטלטלת. נבהלתי כשהכל עצר כי הקהל, רק היום אני מבינה עד כמה, הוא התרופה שלי. כשאני הולכת להופעה אני הולכת לטיפול. כשהקהל לא היה, צפו לי המון המון פחדים".

איזה?
"פחדים כלכליים, הפחד שישכחו אותי, הפחד שכשכל זה ייגמר אני לא אהיה רלוונטית. שכל מה שבניתי בכל השנים האלה נהרס לי".

את אחת ששמה בצד, לא? זה לא שהייתה סכנה כלכלית מיידית.
"נכון, אני עובדת מאוד קשה בשביל המחר. אני גם קיבלתי מענקים יפים מהמדינה. אין לי תלונות. אבל חומריות זה לא הכל. הקורונה הגיעה וחיסלה לי לתקופה את העסק. הייתי בזוגיות ונפרדתי מבן הזוג שלי. ועוד לא הספקתי להתחיל להתאבל על הפרידה, ואז קרה הדבר הכי נורא. בזמן שנפרדתי מהחבר שלי, ורק התחלתי לעכל את זה, אמא שלי קיבלה אירוע מוחי".

בל, את לא מתפרקת

אני מכיר את בל כבר שש שנים. אנחנו חברים. ובדרך כלל אני מעודכן על מה שקורה בחייה. לכן לא הייתי מוכן בכלל לסיפור הזה שהיא מספרת כאן עכשיו, על הלילה שבו אמא שלה עברה אירוע מוחי.

איך זה שאני לא יודע מזה?
"כי סיפרתי רק לשניים-שלושה אנשים. עכשיו בדיעבד אני מבינה, שאני לא יודעת להיות בחולשה. אני לא יודעת לספר לאנשים על הצרות שלי. זאת בעיה שלי. אחרי הכתבה הזאת כולם יכעסו עליי. ובצדק כנראה. אני כל כך חייבת שליטה, שאני לא מסוגלת אפילו לספר לאנשים".

מתי בכלל זה קרה?"
לפני חודש וחצי. הייתי אצל מיקי (בוגנים) והטלפון צלצל. אני עונה ושומעת בצד השני צרחות. אני שואלת 'מי צורח?', ואני רואה על הצג שזה הטלפון של אחי. ואני שומעת את אמא שלי צורחת, ואמא שלי היא לא אישה שצורחת. ואני שומעת את דודה שלי מרחוק, צועקת לטלפון 'בל! בל! תבואי מהר, קורה לאמא משהו!' זה לא שהודיעו לי. פשוט צעקו 'בל תבואי'. אני חשבתי שבאותו רגע מודיעים לי שאמא שלי מתה".

אוי ויי.
"ניתקתי את הטלפון, הזמנתי מונית. ובדרך אני מבינה שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת. אמא שלי בחיים? לא בחיים? אני מתחילה להריץ סרטים בראש, מה הולך לקרות עוד כמה דקות. האם החיים שלי הולכים להשתנות? וכל הזמן אני אומרת לעצמי 'בל, אל תתפרקי. אסור לך להתפרק'. כשאני מגיעה, אני רואה שתי צ'קלקות של אמבולנסים מתחת לבית. אני עולה. דודה שלי בוכה, אחי ליד אמא שלי בלחץ. יש רופאים. ואז אני מבינה שאמא שלי בחיים".

אוקיי.
"אני מסתכלת עליה, והיא מחייכת. אני מסתכלת על הרופאים, והם בדיוק מעבירים אותה למיטה של האמבולנס ומתחילים לרדת. ואחד אומר לי 'את באה איתנו באמבולנס'. באמבולנס אני ליד הנהג. לא מסתכלת אחורה. הוא נוסע במהירות מטורפת. צועק עם הרמקול לפנות את הכבישים. בפינה שהם אמורים להיכנס לבית חולים וולפסון, אני רואה שהם ממשיכים ישר. אז אני שואלת 'רגע רגע מה קורה' והוא אומר 'נוסעים לאיכילוב' ואז אני מבקשת שיסביר לי מה הולך. את האמת. והוא אומר 'את חייבת להיות חזקה ואיתנו. אמא שלך עוברת אירוע מוחי. כל דקה היא קריטית. היא כרגע בחיים והיא בסדר, אבל אני חייב להיות איתך כן, היא בתוך האירוע. אני לא יודע איך זה יגמר. אני לא יודע אם היא תצא מזה. אם היא תהיה בחיים, כל דקה היא קריטית'. הוא ממשיך לפנות את הכבישים, ואני מרגישה שאני בסרט אימה. אני שומעת שהוא אומר בטלפון לרופא באיכילוב, 'תפנו את המחלקה לטיפול נמרץ, אני מגיע לאירוע חריג'".

ברגע הזה העיניים של בל מצטעפות, וגם אני מתחיל קצת לבכות, כי מה עוד אפשר לעשות מול סיפור כזה. "עכשיו מולך אני מתפרקת ובוכה, אבל באותם רגעים, אני התנתקתי מכל הרגשות שלי". לא קל לה לספר את הסיפור. אז עצרנו, שתינו קפה, והמשכנו. "כשאנחנו מגיעים לאיכילוב, מכניסים אותה מהר לטיפול נמרץ. ובום סוגרים לי את הדלת בפנים. ואז יש רגע כזה שאני עומדת ואין סביבי אף אחד. השעה שתיים עשרה בלילה. את אחותי שגרה בירושלים, עם ילדים, אני לא רוצה להעיר. מיקי והחברים שהיו אצלו מצלצלים כל הזמן, אבל אני לא ממש עונה. אני מתיישבת על כיסא ומחכה. עוברת איזה שעה. יוצא אלי רופא ואומר לי 'תקשיבי, את צריכה לקחת החלטה עכשיו. את בסדר?'. אני אומרת לו 'אני לא יודעת מה אני, אבל בסדר'. הוא המשיך, 'אני צריך לתת לאמא שלך לכדור, ויש שתי אופציות: או שהכדור הזה יציל את המצב לגמרי ואמא שלך תחזור למצב רגיל, או שהכדור הזה יעשה אותה…".

איזה פחד.
"כן. גורל אמא שלי בידיי. אין לי אף אחד לידי. אין לי עם מי להתייעץ. זה אני מול העולם. חשבתי רגע, ואמרתי לו 'תן לה'. ואז הוא אמר: "אני אתן לה את הכדור ואחזור אלייך בעוד שעה".

השעה הכי ארוכה בחיים שלך.
"ברור. אני כל הזמן אומרת לעצמי 'את צריכה להיות חזקה. אסור לך להישבר'. אני גם רבה עם עצמי, וכועסת על עצמי, שאני עומדת להישבר. 'מה פתאום, את לא בוכה. את לא מתפרקת'. הלכתי וישבתי בחוץ על הדשא. התחלתי לדבר עם האנרגיות, עם אלוהים. לבקש שלא משנה מה יקרה, שיהיה לי את הכוח להתמודד עם זה. וביקשתי לא רוצה לאבד את אמא שלי. היא בת שבעים. יש לה עוד מלא שנים טובות".

ואחרי שעה...
"יוצא אליי הרופא. אומר לי בחיוך ענק 'אני לא יודע מה קרה, אבל אמא שלך חזרה לעצמה במאה אחוז. פתאום. לחץ הדם שלה בסדר, היא מתקשרת ומדברת רגיל. כל עוד זה ימשיך ככה, לאמא שלך אין שום נזק'. הסתכלתי עליו, אני חושבת שהייתי מסטולית בטבעיות... לא הבנתי מה קורה. הוא אמר 'את יכולה להיכנס אליה'. נכנסתי וראיתי את אמא שלי על המיטה עם המון מכשירים. היא מסתכלת עלי, ושואלת 'מה קורה?'".

איזו הקלה.
"כן. אמרתי לה 'אמא, הלכתי למות'. היא אומרת לי 'אני אהיה בסדר, אני בסדר'. וזהו. אמא שלי יצאה ותודה לאל, ללא שום נזק. היא חזרה, בדיוק כמו שהייתה לפני המקרה הזה".

הפחד ניצח

נחזור כמה ימים אחורה, ליום שבו בל נפרדה מבן הזוג שאיתו בילתה את רוב השנה של הקורונה. 'כשהכרנו" היא נזכרת, "שנינו בעצם לא עבדנו, ובחודשים הראשונים היינו כל הזמן ביחד".

ומה קרה?
"קודם כל אני רוצה להגיד שנפרדנו בטוב. בפעם האחרונה שנפגשנו היינו ברגע הכי יפה שלנו בחיים. ואז הוא הלך להמשיך את החיים שלו ואני את שלי, וזהו".

די עם ההצהרות. את כל הזמן בשליטה, זה קצת מוגזם. לא בא לך לפעמים לשחרר?
"כן. בא לי רגע לשחרר. להפסיק לפחד. לתת לבן אדם להיכנס לי לחיים ולזרום למקומות שלו. לא לפחד שגם אם אחר כך לא יהיה לי טוב, אני אצטער. כי תמיד במערכת יחסים זה מסתיים בהוא עשה לי ככה, הוא עשה לי ככה. והנה נפרדתי מבחור, ואני מודה לו על זה שהוא נכנס לי לחיים. אני חושבת שהוא כן פתח לי את הלב. הלב שלי היה המון שנים בשליטה. לא הסכמתי להתאהב. פחדתי שאם אני אתאהב אני אשבר אחר כך, ומה אני אעשה איך אני אחזיק את החיים? והוא פתח לי את הלב. אבל אני חושבת שהפחד ניצח אותנו".

הפחדים שלו או הפחדים שלך?
"של שנינו. כדי להיות איתי אתה צריך תעצומות אישיות מאוד גדולות. אתה צריך להיות גבר מאוד אמיץ. מאוד שלם עם עצמו והמיניות שלו, ומאוד חזק. זה לא פשוט להיות איתי. אני אמנם בת זוג מדהימה ואוהבת…".

ומבשלת!
"ומבשלת. אבל אני גם טרנסג'נדרית. ואני טרנסג'נדרית לא נחבאת אל הכלים. אני לא נשית עדינה כזאת שאתה עובר איתה בקינג ג'ורג' ולא מתייחסים לזה. אני בן אדם מפורסם. גם ככה קשה לצאת עם אנשים מפורסמים. על אחת כמה וכמה עם מפורסמת טרסג'נדרית. ההתעסקות בנו כל הזמן שהסתובבנו ברחוב, הייתה לא פשוטה".

תסבירי.
"זה לא שאומרים דברים רעים. רק שהבן אדם לאט לאט הופך להיות חלק מיחסי ציבור של החיים שלי. כשיצאה עלינו כתבה בגיא פינס זאת היתה טלטלה. אין לי טענות אליו, כי יש לו גם את המשפחה שלו, ואת החיים שלו, ואין מה לעשות. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. אני מאוד אוהבת אותו, ואני גם יודעת שהוא מאוד אוהב אותי. אבל הפחד כל פעם ממה יקרה, אם יפורסם או לא יפורסם. הפחד הזה מאוד העיק על מערכת היחסים הזו. והיינו צריכים לשחרר אחד את השני. זה היה המעשה הנכון".

נשמע מרגש. מה גם שלהיות גבר ישראלי שאומר "שלום, אני יוצא עם אישה טרנסג'נדרית", זה לא הדבר הכי נפוץ.
"טוב, אני לעולם לא אצא עם גבר שיסתיר אותי. הוא מעולם, לרגע אחד, לא הסתיר אותי או משהו. תמיד הסתובבנו בבית קפה, ונסענו לאילת, זאת לא היה הבעיה. אני מאוד חזקה, אני טורפת את החיים ואת העולם. אבל תבין. היתה פעם אחת שהוא אמר בצחוק, אבל גם לא בצחוק 'את לא באמת צריכה אותי'. ולצערי הוא לא יודע עד כמה הוא יכול היה לתת לי, כי לא ידעתי לקחת, כי אני לא יודעת. הוא העביר אותי את אחד השיעורים הכי טובים שיש".

הילד שהייתי

באופן שאינו אופ בל, אנחנו מלאים הפעם בסיפורים אישיים. אבל אני מודה שאחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהב ומעריך אותה, זה בגלל היכולת שלה להסתכל על העולם הטרנסי והלהט"בי ולנתח אותו. בדיוק לפני כמה שבועות, היא פגשה לראשונה את ספיר ברמן, שופטת הכדורגל הטרנסית הראשונה בישראל, ומיד נהיה ביניהן קליק. "כשיצאו האייטמים הראשונים עליה הגבתי בדיוק כמו כולם. דקה לפני שהיא יצאה מהארון השגתי את הטלפון שלה ושלחתי לה הודעה, שאני ממש גאה בה, ושאני מקווה שהיא מבינה איזה שינוי מטורף היא הולכת לעשות בעולם. ושלא משנה מה יקרה, אני עומדת מאחוריה לגמרי. היא מיד ענתה לי תשובה הכי מרגשת בעולם, שאיזה כיף ששלחתי לה הודעה, ושהיא עוקבת אחריי המון".

ברמן היא כבר דור חדש, שלוקח את הצעדים שעשו דנה אינטרנשיונל ואחריה בל, נורה גרינברג, נינה הלוי, תאלין אבו חנא, רומי אברג'יל (ועוד המון נשים טרנסיות, מפורסמות יותר ופחות, לאורך הדרך), ודוחפת אותם עוד כמה מטר קדימה. במפגש ביניהן קל היה לראות כמה בל נהנית, כשסוף סוף יש מולה כוכבת חדשה שעושה את צעדיה הראשונים, כל מה שנותר הוא להדריך אותה קצת, וכמובן להנחיל לה את כל האידיאולוגיה. ובל, כדאי לזכור, מחזיקה דעות מאוד ברורות על האישה הטרנסית ומקומה בעולם.

"אני רוצה רגע להגיד משהו שחשוב לי להגיד", היא אומרת. "אם אלוהים היה מציע לי עכשיו כדור, שהייתי בולעת אותו והוא היה הופך אותי לאישה ביולוגית לכל דבר – לא הייתי נוגעת בו. בחיים לא הייתי בולעת את הכדור הזה, ואני אגיד לך למה. בעבר חשבתי כמו כולן, שאם הייתי נולדת אישה, אז כנראה שהחיים שלי היו הרבה יותר קלים, והייתי יותר מאושרת. היום אני מבינה שזה בולשיט. אני מבינה ששום אישה ביולוגית לא מאושרת יותר ממני. בסוף כל אדם שרוצה חווה אושר. וכל אדם חווה אושר אחרת".

אוקיי.
"זה מביא אותנו לשאלה הקבועה הזאת שמאוד מעצבנת אותי: 'מתי הרגשת שנולדת בגוף הלא נכון?'. אז הגיע הזמן להדגיש, אין דבר כזה גוף לא נכון. השאלה הזו חייבת להעלם. לצאת מהלקסיקון. מה זה גוף לא נכון? איך אפשר להגיד דבר כזה. זה הגוף הנכון לי. זה גוף של טרנסג'נדרית. האם אלוהים ברא גוף לא נכון? ובכלל מה זה גוף נכון? אז אני רוצה להגיד ושיהיה ברור: אני אוהבת להיות טרנסג'נדרית. נוח לי במקום הזה. אני אוהבת להיות כזו. זו אני, זה מי שאני בחיים האלה. לא הייתי מוותרת על זה תמורת שום דבר בעולם".

מצחיק, בשנות השמונים, זה מה ששאלו הומואים: האם היית רוצה להיוולד מחדש כסטרייט? ואז התפלאו כשענית "לא".
"אתה יודע למה התחלתי את הפעילות הציבורית שלי שקשורה להעצמת נשים טרנסיות? כי באיזשהו אופן האנשים שהיו מלווים בעבר טרנסג'נדריות, או שהיו מודל לחיקוי לטרנסג'נדריות, היו תמיד עסוקים בכמה הולך להיות לנו קשה בחיים. בלהסביר לטרנסיות צעירות כמה החיים שלהן הולכים להיות קשים. כמובן שהאנשים האלה באו ממקום טוב. כלומר, הם היו אומרים: אנחנו פה לתמוך בכל הקושי שהולך להיות לכן, לעזור. אבל מה הבעיה? אתה משריש את הדבר הזה, את ההבנה שהחיים שלך הולכים להיות קשים. כאילו, עם התיק הזה אתה יוצא לדרך. והתיק הזה הוא לא תיק שיוצאים איתו למסע".

שוב, זה היה הדבר הראשון שהיו אומרים בעבר להומו שיצא מהארון.
"ולא רק. גם חינכו טרנסג'נדריות שככל שאתה יותר נשית, ככל שיותר "תעברי" ברחוב, ככל שתיראי יותר אישה, ככה סימן שיותר הצלחת. זה היה החינוך. גם כשאני הגעתי בתור ילדה לתל אביב, הבנתי שאם את לא נשית מספיק, את לא טובה, לא שווה. זה גורם לנשים טרנסג'נדריות שמרגישות לא מספיק נשיות, להיכנס לדיכאון. להתאבדויות והכל. טרנסג'נדרית לא אמורה להיות הכי נשית. טרנסג'נדרית לא אמורה לעבור. טרנסג'נדרית אמורה להיות טרנסג'נדרית. ברגע שאת תקבלי את זה שאת טרנסג'נדרית, הכל יהיה בסדר. גם כשאת נכנסת לבר או מסעדה, ואנשים מסתכלים ורואים טרנסג'נדרית ואומרים לעצמם שנייה זו טרנסג'נדרית, לא נכשלת, להפך, הגשמת את עצמך, כי זה מה שאת אמורה להיות".

מדהים.
"תפסיקו לחשוב שהחלום שלי, או החלום שלנו כטרנסג'נדריות זה להיות אישה לכל דבר. זה לא. ותפסיקו לחנך שלהיות טרנסג'נדרית זה להיות אישה לכל דבר. אתה יודע כמה פעמים באות אלי טרנסג'נדריות צעירות ואומרות לי 'אני לא רוצה שידעו איך קראו לי', 'גרמתי לאמא שלי לקרוע את כל תמונות הילדות שלי', 'אני מתחילה מפה. מבחינתי העבר לא קיים'. ואני שואלת, איך אפשר לבנות עתיד בלי עבר? איך אפשר. אני אומרת את זה במילים האלה. אני אומרת עד היום תודה לניסו. לילד שהייתי".

ניסו המתוק. באמת מגיעה לו תודה.
"בזכות הילד הזה, בזכות התעצומות הנפשיות שלו. בזכות האומץ שלו והכוח שלו, הוא הביא אותי להיות בל. אני חייבת לילד הזה, שכולם רוצים להפנות לו את הגב, את חיי. איך אפשר להפנות את הגב, למי שאני חייבת לו את החיים שלי? הוא חלק ממני, הילד הזה. הוא לא נעלם. הרי הנשמה הזו בפנים, היא גם ניסו, והיא גם בל, והיא גם בל אגם. גם בל אגם הפשוטה, וגם בל אגם הכוכבת. היא הכל. אני נולדתי עם הנשמה הזו. היא לא השתנה. הוויזואליה השתנה. אז מה אתם רוצים למחוק? את הנשמה שלכם? אתם רוצים להרוג חלק מכם? זה בלתי אפשרי. תחבקו את הילד שהייתם".

מצאתם טעות לשון?