מחר שוב יצעד ברחובות תל אביב מצעד הגאווה. אלפי הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, סטרייטים ומה שביניהם יניפו דגלים צבעוניים, יחשפו חזה ויתנו מקום של כבוד לקוביות בבטן. הם יעשו את זה בלי להסתיר ובלי להתבייש – בכל זאת, כבר עבר די זמן – אבל רבים מהם עדיין יצטרכו להסביר. לאמא, לדודה, לעצמם. כי למרות שהומוסקסואליות היא כבר דרך חיים שפחות ופחות מסתירים אותה, שאלת המקור שלה, ההסבר לכל זה, נותרה כשהייתה – עמומה, מבלבלת וחידתית.
העולם המחקרי מתעסק בתעלומה הזאת כבר הרבה מאוד זמן. זיגמונד פרויד היה שם, ואחריו קמו עוד רבים שהיו בטוחים שמצאו את התשובה. חלק תלו את ההסבר בנטיה מולדת, חלק טענו שמדובר בזיקה נרכשת, כולם לא הצליחו לשכנע עד הסוף. ובאמת, כמו בכל השאלות המעניינות, מה שחשוב הוא כנראה את מי שואלים, כי התשובות שמתקבלות כל כך שונות, שנדמה שהן נלקחו מתקופות שונות בהיסטוריה. אז גזירה משמיים או החלטה בת שינוי? ניסינו בכל זאת לסכם את הגישות העדכניות ביותר המנסות להסביר מה גורם לאדם להפוך להומו או ללסבית. מוזמנים להתחיל להתווכח כבר מעכשיו.
הגישה הגנטית (או: תנו להם להתחפש לבנות בפורים)
היום זה כבר הפך לטרנד: כולם רוצים למצוא גן שאחראי לתכונות אנושיות שעד היום המקור שלהן היה עלום לחלוטין. וכמו שמנסים החוקרים לאתר את החלקיק המדעי בדי.אן.איי שלנו שאחראי על בוגדנות, דיכאון או השמנה – הם גם לא מוותרים על הניסיון לשרטט את ההרכב הגנטי הייחודי לאדם עם נטיות מיניות לא סטרייטיות. לפי פרופ' אריאל דרבסי, ראש החוג לביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מדובר במאמץ בכיוון הנכון.
"מרכיבים גנטיים שונים יכולים להשפיע על ההסתברות שאדם יהיה הומוסקסואל, כשבמקביל צריכים להתקיים גם תנאים סביבתיים מסוימים", הוא קובע בלי להסס. "זה דומה לגובה של אדם: הרי הגובה שלנו הוא תוצאה של הגנטיקה שלנו וגם של גורמים סביבתיים כמו תזונה ופעילות גופנית. אם התזונה של אדם מסוים הייתה רעועה בילדות, יש סיכוי סביר שהוא לא יגיע לגובה המקסימלי שהוא יכול היה להגיע אילו התזונה שלו הייתה טובה דייה. אותו הדבר בהומוסקסואליות, אלא שבמקרה הזה לא מדברים על גן בודד אלא על מכלול של גנים. כמו שקרה עם המחקר על יצר ההרפתקנות (Thrill Seeker), למשל - גם כאן גילו החוקרים שבני אדם עם תכונה כזו הם כאלה שקיימים אצלם מכלול של גנים מסוימים שאפשרו אותה. איך הגנטיקה הזאת עובדת ומהם הגנים הללו? זה עדיין לא ידוע. כמו כן, עדיין לא גילו מהם התנאים הסביבתיים שמשפיעים על התהליך מבחוץ".
הסבר גנטי נוסף לנטייה מינית כזו או אחרת, מספר דרבסי, היא מיקום הילד במשפחה. "מצאו אצל בנים, שככל שהם צעירים יותר ביחס לאחים שלהם ההסתברות להומוסקסואליות אצלם עולה. זה נבדק ואומת אמפירית".
מה יכול להיות ההסבר לזה?
"אני אתן הסבר קצת פשטני: מבחינה אבולוציונית, מה שחשוב הוא שתעביר את הגנים שלך הלאה, לצאצאים. לאבולוציה לא משנה אם אתה עצמך מעביר את הגנים האלה, או שאחיך מעביר אותם, כיוון שאתם נושאים באותם גנים. לכן, אם אתה תהיה הומוסקסואל שלא מעמיד צאצאים, אז עדיין האחים שלך יעשו זאת עבור המשפחה. כיוון שבתקופה הפוליגמית (שבה גברים נשאו לאישה מספר רב של נשים – א.ר) היה חוסר בנשים והיו גברים שנשארו ללא בת זוג, הגיוני היה שגן של הומוסקסואליות ישרוד – ובמקרה כזה, ראשית חשוב שהאח הבכור יעמיד את הצאצאים. ברגע שזה נעשה הדחף האבולוציוני קטן".
כיום, המחקרים עליהם נשענים הגנטיקאים בתחום הם כאלה בהם נבדקו תאומים זהים – כלומר, בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין – ולצידם, תאומים לא זהים, שהמטען הגנטי שלהם זהה רק בכחמישים אחוז. החוקרים מצאו קורלציה בנטייה ההומוסקסואלית אצל תאומים זהים, וחוסר התאמה יחסי אצל תאומים שאינם זהים. רוצים דוגמה? בבקשה. ב-2008 נערך בפינלנד מחקר עם מדגם עצום של תאומים ושל אחים שאינם תאומים. המשתתפים התבקשו להגיב על תמונות שראו, ולמלא שאלון שכולל בין היתר שאלות על נכונות לקיים מגע מיני כלשהו עם אדם מאותו המין שלהם. הממצאים גילו התאמה אדירה בין התשובות אצל התאומים, והתאמה פחותה בהרבה בין התשובות אצל אחים שאינם תאומים. כלומר, אם לוקחים 50 הומואים שיש להם אח תאום ואח שאינו תאום – מגלים שהסיכוי שהאח התאום יהיה גם הוא הומו גבוה בהרבה מהסיכוי שהאח שאינו תאום יהיה הומו. כלומר, הגנים הזהים כאן שיחקו תפקיד – ולאדם עצמו לא הייתה באמת אפשרות להשפיע על נטייתו.
"כמו שאדם לא בוחר את הגנים שלו ולא את הסדר שבו הוא נולד במשפחה הוא גם לא בוחר נטייה מינית – זו הפואנטה מכל פינה אפשרית", אומר פרופ' דרבסי. "מבחינה מדעית, איך שלא תסתכל על זה הומוסקסואליות זו לא תכונה שאדם בוחר או שהיא תוצאה של בחירות שלו בעבר. זה אומר שאם ילד יתחפש בפורים לבת זה לא מה שיהפוך אותו להומוסקסואל. יותר מזה – יכול להיות שדווקא בגלל שיש לו נטייה גנטית הוא ירצה להתחפש לבת מלכתחילה".
הגישה של מדעי המוח (או: ההורמונים בהיריון משפיעים על התינוק)
אנשי חקר המוח טוענים שהכל בראש, ולא מתכוונים לזה דווקא באותו האופן כמו האמא השמרנית שלכם. לשיטתם, הם הצליחו להוכיח כי מבנה המוח של הומואים שונה מזה של סטרייטים – ומההבדל הזה בעצם הכל מתחיל.
רוב המצדדים בגישה זו נשענים על ממצאי מחקרים שפרסם חוקר אמריקאי-בריטי בשם סיימון לווי (Simon Levay), שטען כי הצליח למצוא שוני אמיתי במבנה המוח של הומואים וסטרייטים שנבדקו לאחר מותם. לווי איתר רכיב מסוים שנקרא INAH3, איבר המחבר בין שני חלקיו של המוח, ומצא שאצל הומואים הוא קטן בחצי מאשר אצל סטרייטים, ולמעשה בגודל של מוח נשי. המחקר הזה פורסם כמובן בהרחבה בתקשורת ועשה הרבה גלים, אך גם הקים על לווי ביקורת חריפה שנוגעת לגודל המדגם שלו (מספר קטן מדי של נבדקים) וגם לעובדה שהנבדקים עליהם ביסס את המחקר היו אנשים מתים, כאשר רוב הנבדקים ההומואים נפטרו מאיידס – וירוס הפוגע במוח ולכן משנה את מבנהו.
אירית כינור, מוסמכת בגנטיקה של האדם, נשענת על מחקרים שנעשו בעכברים כדי להוכיח שמבנה המוח של ההומו שונה מזה של הסטרייט: "המחקרים הראו שכאשר מזריקים לעכבר בתקופה העוברית שלו הורמון שנקרא טסטוסטרון, אז למרות שהעובר היה נקבה ההתנהגות שלו הופכת להיות התנהגות של עכבר זכרי, ולהפך – כאשר דיכאו את הפעילות של הטסטוסטרון בעכברים זכרים הם התנהגו התנהגות נקבית. המסקנה המתבקשת לגבי בני אדם היא שכאשר עוברים ברחם נחשפים לרמת הורמונים מסוימת בתקופה העוברית זה משפיע על אזור במוח שנקרא היפותלמוס, האחראי על ההתנהגות המינית של האדם".
ממה נובע השיבוש ברמות ההורמונים?
"תשובה אחת יכולה להיות שזה פגם גנטי שקיים במשפחות מסוימות וגורם להפרשה לא תקינה של הורמונים. אפשרות אחרת היא שהאמא בזמן ההיריון נחשפת לרמות הורמונים מוגברות, למשל דרך המזון, וזה משפיע על ההתפתחות המוחית של העובר".
כינור נשמעת משוכנעת, אך פרופ' דפי יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית בבי"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב שוללת את המחקרים על גודל המוח מכל וכל. "המחקרים הללו לא רציניים", היא אומרת. "היום אין תמיכה מחקרית לטענה שיש הבדלים במוח בין סטרייטים להומואים. יכול להיות שהבדלים כאלה קיימים, אבל בינתיים אין אף מחקר רציני שגילה את זה".
הגישה של מדעי החברה (או: לילה אחד עם אישה לא הופך אותך ללסבית)
אי אפשר לשאול את השאלה "מהו הגורם להומוסקסואליות" בלי להקים עלייך את אנשי מדעי החברה. אלה מביניהם, העוסקים במגדר ובמיניות מדי יום, קובעים שפשוט לא ניתן לחקור את השאלה הזו בלי ליפול לשיפוטיות שאינה במקום – ומוספים שגם בעולם האקדמי כבר הבינו שלא יצליחו לצאת מפה עם תשובה חד משמעית.
"ההסתכלות הרווחת היום בנושא הזה, בקרב כמעט כל מי שמתעסק בו, היא שזו שאלה בתחום האיזוטריה האקדמית. איזוטריה שאמנם מקבלת הרבה תהודה כשהיא יוצאת החוצה, אבל אפילו כבר לא נחשבת בון טון בתור מחקר ביולוגי להתעסק בו", אומרת ד"ר מירב אמיר, חוקרת מגדר ומיניות באוניברסיטה העברית בירושלים. "היום אנחנו חיים בחברה שיש בה חלוקה בין אנשים שנמשכים לבני מינם לבין אנשים שנמשכים לבני המין השני, אבל למעשה אנחנו מתעלמים מזה שרוב האנשים חיים איפשהו באמצע, ולאורך החיים חווים חוויות שלא מתאימות באופן אקסקלוסיבי לשום קטגוריה. מה? ברגע שהייתה לך חוויה מינית עם אישה אז את לסבית? רבים משטיחים את הדיון לדיון בינארי שלא תואם את המציאות, וגם נוטים לתלות את הכל על המגדר של זה שאנחנו נמשכים אליו – בזמן שהמגדר הוא רק אחד מהמרכיבים שפועל בתוך הדבר המורכב הזה של משיכה מינית. הטעם המיני של בני אדם הוא הרבה יותר מגוון מאשר החלוקה החדה של משיכה לבני מיני או למין הנגדי".
ובאמת, מבחינתם של אנשי מדעי החברה, הבעיה הראשונה בניסיון לאתר את "הגורם המשפיע" על הומוסקסואליות היא בקושי להגדיר מלכתחילה מהו הומוסקסואל. "איך מחליטים על מי להשית את המחקרים האלה?", שואל ד"ר יובל יונאי, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. "הרי ההומואים, כמו הסטרייטים, עושים דברים שונים ביחסי המין שלהם – אצל זוגות מסוימים יש חלוקה ברורה של חודר ונחדר, אחרים מחליפים תפקידים, חלקם לא מקיימים בכלל יחסים אנאליים וההומוסקסואליות שלהם היא בעיקר משיכה רומנטית או משיכה למבנה גוף מסוים. יש תופעה של אנשים שחיו שנים רבות כסטרייטים, ובגיל די מבוגר, 40 או 50, פתאום חשו משיכה לגבר, התגרשו ופיתחו יחסים עם גברים. זה לא כאלו שהיו בארון, אלא כאלו שאף פעם לא חשבו שהם הומואים. אז מה? הגנטיקה שלהם השתנתה? כמובן שלא. משהו בפעילות ההורמונאלית השתנה? כמובן שלא".
"גם הגנטיקה וגם חקר המוח רחוקים מלתת תשובות מספקות אפילו במונחים שלהם עצמם", מוספיה ד"ר עמליה זיו, מרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון ואחת החוקרות הבולטות בתחום. "גם אם גילו שיש הבדל בגודל המוח, השאלה האמיתית היא מה זה בדיוק מלמד אותנו? לי לא ברור מה אפשר להסיק מזה ומה זה אומר עלינו, הלסביות. במדעי החיים יש נטייה לעשות היקשים מאוד מופרזים ולא זהירים".
לדעת רבים מהחוקרים בתחום, החיפוש של אנשי מדעי הטבע אחר הסבר מדויק לתופעה בעייתי מעיקרו, פשוט כי הוא מתייחס להומוסקסואליות כהתנהגות חריגה שצריך לחקור – גישה שזולגת אל תוך תוצאות המחקרים עצמם. "המחקר על הומוסקסואליות החל במאה ה-19, כשגילו 'מחלת נפש חדשה' וחשבו שצריך לחקור אותה כמו כל מחלה אחרת כדי להגיע לריפוי", אומר ד"ר עמית קמה, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזראעל ומחבר הספר "העיתון והארון" העוסק בייצוג הקהילה בתקשורת. "זו נקודת מוצא פתולוגית, שרואה בהומוסקסואליות כמחלה, וזה בעייתי. למה לא נעשו מחקרים על לסביות, למשל? כיוון שנקודת המוצא התרבותית היא שהומואים זה רע וזה פוגע בסדר החברתי ונשים לסביות זה לא פוגע. הבעיה היא שאם חוקר יוצא מנקודת מוצא כזו, אז סביר להניח שהמחקר שלו יהיה מוטה מלכתחילה".
מבחינתו של קמה, העיסוק בחיפוש אחר "אשם" לתלות בו את ההסבר להומוסקסואליות הוא לא רק חסר טעם אלא גם מסוכן. "אם החוקרים יגלו איזשהו גן שגורם להומוסקסואליות, מחר הורים ירצו לעשות הפלה רק בגלל הגן הזה, ולכן אני חושב שכל העיסוק בזה מיותר", הוא אומר. "זכותי היום להיות הומוסקסואל ללא שום קשר אם נולדתי ככה או אם או עשו אותי ככה. זה לא עניינה של המדינה וזה לא עניין של אף אחד. אנשים צריכים להבין: אני אחר ממך, נקודה. אני לא צריך את החסד שלך, שתגדיר אותי כך או אחרת. פשוט תן לי לחיות ואל תחליט בשבילי".