אני פוגש את מאור לוי יום אחרי שידור הפרק בו הודח במפתיע לפני שלב רבע הגמר של "רק רוצים לרקוד" (שני ושלישי ב-21:00), למרות שניתן היה לשער שאפגוש רקדן קצת מדוכדך (בכל זאת, תחרות מול כל עם ישראל), אני מוצא את לוי במצב רוח מרומם עם חיוך גדול על פניו. נדמה שמי שהתחיל את דרכו בתכנית עם אודישן שזיכה אותו בתיאורים כמו "מהמם", "חמוד", "כישרוני בטירוף" ו"יבוא טוב בסטודיו", זכה בארבעה כחולים (כן, כולל דוד דביר) ובחר בסופו של דבר בסטודיו של אנה אהרונוב, מסכם את החוויה שלו בתכנית כהצלחה אחת גדולה. מחפשים מרמור וביקורת? אתם יכולים להמשיך הלאה.

"בזמן אמת התבאסתי מההדחה", הוא מודה, "הגעתי כמעט לרבע הגמר וניצחתי כמעט בכל באטל שעשינו. יאמר לזכות אנה שהיא הצליחה להגיע למצב בו היא בעצמה כמעט לא הדיחה אף אחד מחברי הנבחרת. אבל אמרתי בנאום הסיום שלי שלא נכנס לתכנית, שההדחה הזאת היא כלום לעומת החיים האמיתיים. זה היה כמה ימים אחרי המוות של אמיר (אמיר פרישר גוטמן - ב"ב), ואתה מבין שהרבה יותר חשוב לשמור על החיים, על האנשים שאתה אוהב".

מאור לוי
"מה שיוצא בתכנית זה באמת יצרי" | צילום: גלעד קבלרו

ומאחורי הקלעים - כמה מהדינמיקה ומהיצרים שאנחנו רואים על המסך באמת עוברת אל הרקדנים בסטודיו?
"שמע, אני לא עשיתי טלוויזיה לפני זה ומדובר בתכנית מטורפת. אנחנו בכלל לא הרגשנו שאנחנו בטלוויזיה. מה שקורה באולפן זה תוצר של שבוע שלם בסטודיו. שבוע שלם זה עשר שעות ביום, כולל שבת, כולל שישי. אז מה שיוצא בתכנית זה באמת יצרי. אתה עובר עשר שעות בסטודיו רק עם מנהל הלהקה שלך והכוריאוגרפים שלו. אתה צוחק בצהריים עם דוד ועדן ועידן ואסי ורותם כמובן. יום אחרי התכנית אם הפסדת, אתה מרגיש את זה טוב על הבשר שלך. אם פתאום אתה רואה שאחד החברים לא נמצא כי הוא הודח, אתה מרגיש את זה במצב רוח".

ואי אפשר בלי מילה על השופט המדובר של התכנית - דוד דביר.
"תראה, אני רוקד רק שבע שנים, אני לא עברתי דרך דוד, אני לא מכיר את דוד, אבל הוא דמות נערצת מבחינתי כי הוא הוציא דורות על גבי דורות של רקדנים. מהמקום שאני בא, של ספורט מקצועני, הביקורות שלו תמיד הייתה מקצועית ובמקום".

מאלוף ישראל בשחייה לרקדן במחזות זמר

המעבר של לוי לעולם הריקוד לא היה מובן מאליו. למעשה, עד הצבא חייו התנהלו במסלול אחר לחלוטין. "שתיים עשרה שנים מחיי הייתי שחיין מקצועי. ארבע שנים החזקתי בתואר אלוף ישראל במאתיים מטר חזה, ארבע מאות מטר מעורב, השתתפתי באליפות אירופה אחת, כולל גמר אליפות אירופה. אולי בגלל זה הביקורות של דוד זה דבר שלא נראה לי כזה נוקשה. עברתי יותר קשה מזה", הוא מסביר.

בשונה מספורטאים רבים שמשנים את מסלול חייהם בעקבות פציעה שמאלצת אותם לפרוש, המעבר של לוי מתחתוני הספידו ומי הכלור לנעלי הריקוד ואורות הבמה הגיע בעקבות תהליך אישי שעבר במשך שנים. "זה התחיל כשבשנה האחרונה שלי כשחיין למדתי במקביל במגמת תיאטרון. הרגשתי שאני מגיע לאימוני שחייה כשכבר לא בא לי, אני רוצה להתכונן להצגה, אני רוצה ללכת לשיעורי פיתוח קול, אני רוצה ללמוד טקסטים. באיזשהו שלב בכיתה י"ב כבר נשאבתי לחלוטין לעולם התיאטרון, אבל אז התגייסתי לצבא ופחות היה לי מה לעשות עם זה".

לא חשבת על מסלול של ספורטאי מצטיין? אולי לנסות להתקבל לתיאטרון צה"ל?
"התגייסתי לוינגייט כמדריך כושר קרבי, ואז מהר יחסית יצאתי לקצונה. אמרתי 'אם אני לא שחיין אז לפחות קצין אימון גופני', אבא שלי היה בעננים. לצערי נפלתי מקצונה בבה"ד 1. נורא נעלבתי מהצבא, הרגשתי שהם הפילו אותי מהקצונה על כלום, התאמתי מכל בחינה אפשרית. אבל יצא מזה רק טוב כי אז סוף סוף התחלתי לרקוד ברצינות. כשאני כבר בן עשרים. התחלתי בסטודיו ׳מחולה׳ בירושלים. בהחלתה יצאתי יום בשבוע לרקוד בלהקה. מהר מאוד גילו את הפוטנציאל וניסו לקדם אותי. בשלב הזה הבנתי שספורט זה נחמד, גם הצבא היה נחמד אבל ממש התאהבתי בריקוד".

אתה יודע להסביר לעצמך איך ילד שגדל בבריכה פתאום מתאהב בריקוד?
"לדעתי זה נובע מכך שהרגשתי שבשחייה אין אומנות. זאת אומרת ספורט הוא ספורט. הביטוי האישי מתבטא ב'זכית במדליה?', 'עלית לגמר אליפות ישראל?', 'עלית לגמר אליפות אירופה?'. כאן יש לך ביטוי אישי. זה נהדר, אתה רודף אחרי השיאים של עצמך. אבל מרגע שאתה נמצא באמנות - אז, כן, אתה רוצה לקבל את התפקיד ההוא ואת הסולו הזה, אבל זה לא על חשבון האמנות שלך. הסולו הזה יכול לחכות גם לשנה הבאה. האמנות פה מובילה יותר מהתחרותיות. זה ההבדל העיקרי".

מאור לוי
"הבנתי שספורט זה נחמד, גם הצבא היה נחמד אבל ממש התאהבתי בריקוד" | צילום: אור דנון

המעבר הזה גם אומר - לפחות מבחינת חלק רחב בחברה - לעבור מענף גברי ומאצ'ואיסטי לריקוד שנתפס כתחום נשי שנוטים לשייך לגייז. "המעבר הזה היה ממש קשה לאבא שלי", מעיד לוי, "יש את המקום שהוא כיוון אותי אליו שהוא ספורט מקצועני, של להיות קצין בקבע ופתאום אני עושה הכל הפוך.אתה יודע, בן עשרים מתחיל לרקוד. מה הוא מרוויח מזה? ריקוד זה משהו שצריך להתחיל בגיל צעיר. ובהתחלה - אני מדבר איתך על שבע שנים אחורה - הייתי ממש עקום. אפילו אני לא ראיתי את הפוטנציאל. לא האמנתי ששבע שנים אחרי אני עובד בזה, שאני מגיע לתכנית טלוויזיה שיש בה קומץ רקדנים הכי טובים בארץ".

"עברתי תהליך עם אבא שלי"

כמו שהבנתם לוי הוא בחור של תהליכים, של מחשבה על פרטים קטנים והמון רגש. בכל זאת - כוכב עולה בשמי המיוזיקל הישראלי. את תהליך היציאה שלו מהארון ("הייתי כבר בן 23") הוא מתאר במחשבה רבה, ונזהר לא לפגוע באף אחד מהאנשים הקרובים לו ביותר, במיוחד באביו. "בארבע שנים האחרונות עברתי תהליך עם אבא שלי. הוא תמיד דאג לומר לי 'מה שלא יהיה אתה הבן שלי ואני אוהב אותך, לאן שלא תלך אני הגב שלך' ועוד משפטים מחזקים. והוא גם הוכיח את זה ברמה מאוד מאוד גבוהה. אני מבין היום שהוא גם עובר תהליך, עדיין קשה לו לדמיין אותי הולך יד ביד עם בחור. אבא שלי הוא משהו מיוחד - הוא שילם לי על הלימודים, והוא היה אוזן קשבת ברמה מאוד מאוד גבוהה. ואם הוא צריך את הזמן כדי לקבל את זה אני אתן לו".

אתה בעצם גדלת רק איתו בזמן שאמא שלך חיה בארצות הברית.
"נכון, עד שאשתו של אבא שלי נכנסה לי לחיים הוא שימש גם אבא וגם אמא לכל דבר. חד משמעית. הוא עשה עבודת חינוך מדויקת בעיני. כאילו, ככה אני הייתי רוצה לחנך את הילדים שלי. רק שהייתי מוסיף סעיף אחד קטן, שלא אכפת לי מה הילד שלי ומי הוא ומה רוצה להיות. אם הוא רוצה להיות עורך דין או ללוות כל חייו אמן בפסנתר. אם זה מה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה. לא אכנס לו לא לחדר המיטות ולא לתאים במוח ולהתחיל לפענח למה ולמה. הוא מהמם ואבא מצוין, גם אם הוא לא רוצה כל כך לשמוע על הנושא הזה".

אם תהיה בזוגיות תספר לו על זה?
"כן, כן". 

והוא יגיד מזל טוב?
"כן, הוא תמיד אומר".

ולהביא את בן הזוג הביתה?
"לא, לא נראה לי. בעצם אני לא יודע. עדיין לא הגעתי לסיטואציה הזאת. אני לא אכנס יותר מדי לפרטים כי זה כרגע נושא רגיש. אני כרגע יוצא עם בחור, אבל לא הבאתי אותו עדיין. בכל מקרה, אני חושב שמי שיכנס אלינו לשולחן של שישי בערב, בשנייה שהוא יכנס הוא יהיה גם החבר הכי טוב של אבא שלי. אין באמת אופציה אחרת. הוא צריך להיות בן אדם מאוד מיוחד ומאוד מאוד רגיש. אני בטוח שכשזה יקרה, הוא ואבא שלי יהיו החברים הכי טובים. אבא שלי יכול לזרוק לאוויר המון דעות אישיות, אבל הוא אף פעם לא אכזב אותי".

"בישראל 2017 נטייה מינית היא יותר מדי אישיו"

אז בתור מי שכבר בגילו הצעיר (27) כבר הצליח להוכיח, שהוא יכול להיות במקביל גם ספורטאי מצטיין וגם רקדן מצטיין ולחוות את הסטיגמות הקיימות בחברה משני הכיוונים, לוי הגיע עם לתכנית עם מטרה לשנות לנו קצת התפיסה, לנפץ סטיגמות וכן, גם להעביר קצת ביקורת.

"אני לא מבין מה הסיפור. משיכה מינית הפכה להיות כל כך סיפור, זה כל כך אישיו", הוא מכריז, "יש שחיינים הומואים, גם אלוף העולם לשעבר, האוסטרלי איאן ת'ורפ, יצא מהארון. אתה יכול להיות הומו שלפי החברה 'לא רואים עליו', ועדיין להיות הומו. מבפנים אנחנו כולנו עשויים מאותו חומר. הדם זורם אותו הדבר, הלב הוא אותו דבר, הכל נראה אותו דבר. זה כמו לראות מישהו שהוא יותר גבוה או יותר נמוך - זה לא משנה. תהיה אלוף אולימפי או מנחה טלוויזיה או עובד בבית קפה - הנטייה המינית שלך לא משנה בעיני. ועדיין, בישראל 2017 הוא קצת יותר מדי גדול".

מאור לוי
"אתה יכול להיות הומו שלפי החברה 'לא רואים עליו', ועדיין להיות הומו" | צילום: גלעד קבלרו

אבל ברגע שאתה בטוח בעצמך זה לא באמת משנה. או שאני טועה?
"כל בן אדם שיוצא מהארון, גם אם זה מישהו שהמשפחה שלו תמיד ידעה והיא הכי מחבקת ומלווה לאורך כל הדרך, פוגש המון אנשים בחייו ולא סגור בדלת אמותיו. אין מה לעשות לא פעם הומואים סובלים מעקיצות".

"בהקשר הזה אני חייב לדבר על אחת המטרות המרכזיות בגללן באתי לתכנית", הוא מוסיף, "כמובן מעבר למקפצה שהיא סיפקה לי וההנאה שבלפגוש אנשים חדשים. הגעתי לתכנית כדי לנסות להבהיר לאנשים שבמדינה שלנו עדיין יש בעיה של עודף סטריאוטיפים. אני אמחיש לך אותה - כשאתה בא לאודישנים בתיאטרון אתה רואה מאתיים בנות ועשרים בנים. באודישן בו מתוך העשרים בנים צריכים עשרה. למה? אני הרי לא מאמין שיש מעט בנים שרוצים לרקוד, שאוהבים לרקוד. הסטיגמות האלה של הנטייה המינית תופסות מקום כל כך גדול שזה באמת תוקע חלומות של נערים. כולם כל כך נכנסים לך לחדר המיטות ללא שום סיבה, שזה ממש יכול לדפוק לך את החיים. בלי להגשים חלומות אתה לא תגיע לשום מקום, אתה תלך לפי החברה, לפי מה שההורים אומרים לך ולא לפי מה שאתה חולם לעשות".

ואיך אפשר לשנות את זה?
"לפני הפתרון אני עוד מנסה לפענח למה פחות בנים באים. אני חושב שיש פה עניין של חברה. מה יחשבו? איך המשפחה תקבל את זה? כל כך מחשבה על כולם מלבד על עצמך, כל כך הרבה זמן מבוזבז".

אתה חושב שגם כקהילה אנחנו עושים טעויות?
"אני אף פעם לא מציג את עצמי 'אהלן, אני מאור לוי ואני הומו'. הקהילה נוקשה. מנסים להכניס אותנו כל הזמן לתבניות - אז אתה הומו בארון? אז אתה הומו שמתפרע בשבוע הגאווה? אהה, אתה הומו של תיאטרון? בתוך קהילה שכל כך סובלת מסטיגמות ופרימיטיביות, יש עדיין המון דעות קדומות. חייבים ליישר פה קו. זה לא אכפת לאף אחד! זה לא משנה! זה פשוט לא משנה, זה מונע מכל כך הרבה אנשים לחיות את החיים האמיתיים שלהם, ולהקיף את עצמם באנשים הנכונים, ולהתמקד במטרה. זה כל כך לא משנה, זה כל כך תוקע במקום ומרגיז. מה זה משנה אם אתה הולך להמון מסיבות, או אם אתה בזוגיות פתוחה או סגורה".

אז אחרי שהשתתף ב"רק רוצים לרקוד" ולא הגיע לגמר, לוי ממשיך להיות רקדן עובד ומופיע בימים אלה במחזמר המצליח "מצחיקונת" של תיאטרון הקאמרי. על כוכבת ההצגה, השחקנית מיה דגן, יש לו רק דברים טובים לומר. "היא מישהי שאני לוקח כדוגמה מטורפת", הוא מספר עם עיניים נוצצות.

דיברת איתה על ההשתתפות בתכנית?
"כמובן, היא ליוותה אותי בתהליך המון פעמים. אני תמיד שולח לה את הפרקים אחרי השידור אבל תמיד אומר לה שתראה בהזדמנות כי עכשיו אחת בלילה ויש לה רדיו בבוקר. היא תמיד רואה באותו רגע ומגיבה".

אמרו עליה לא פעם שהיא קצת דיווה.
"כשאנשים אומרים דיווה ומיה דגן זה לא מסתדר לי. היא עברה המון - בית ספר למשחק, ותכניות סאטירה ודומינו גרוס. היא מישהי שגם עכשיו כשאנחנו כבר בהצגה המאה חמישים אין הצגה אחת שהיא לא משקיעה בה כאילו זאת ההצגה הראשונה".

אתה בעצם עוסק כל היום בדבר שאתה הכי נהנה לעשות. יש לך גם תחביבים אחרים?
"אני מאוד אוהב לבשל ולארח. אני מבשל כמעט כל יום שישי. אני אוהב להכין ארוחות לשותפה שלי ולחברים. בעיקר דגים מרוקאים ופשטידות. אני לא מאמין שאני הולך להגיד את המשפט הבא, אבל 'אוכל טעים עושים עם שמן!'".

הורים לילדים טרנסג'נדרים נחשפים: "השמיים נפלו"

"הדפתי אותו מעלי ודחפתי אותו מהמיטה אל הרצפה"

ומה לגבי משפחה משלך?
"תהיה משפחה. אני לא צריך להסביר לך כמה המחשבה על להביא ילד עם כל העלויות וההוצאות שכרוכות בכך קשה בעולם שלנו. זה חשוב לי גם כי אני רוצה לתת להורים שלי את הזכות הזאת להיות סבא וסבתא. אבל כן, יהיה לי בית, יהיו ארוחות שישי ויהיה כיף".