"יש תקופות שאני אובייקט, שאני פשוט סקס. אני מגעיל את עצמי. אלה הרגעים שאני מרגיש בודד, שזה לא אני, וזה מבאס. אני לא רוצה שזה יהיה ככה - אבל יש אותך של הגריינדר ויש את המציאות"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
הציטוט הזה הוא דוגמה אחת מתוך עשרות ציטוטים קשים המופיעים בספר "מטחנה", שיצר בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", עוזי גרייף קלדס (29). בספר המסקרן, מציף קלדס את המציאות הוירטואלית המורכבת והאלימה אליה נחשפים מדי יום הומואים במרחבי ההכרויות לגייז, ובעיקר באפליקציית גריינדר.
הדיון הגועש הזה תופס לאחרונה מקום רחב יותר ברשתות, אחרי שעוד ועוד גברים צוברים אומץ ומעזים לומר בקול רם את מה שרבים פחדו להציף במשך שנים. לקראת יום כיפור האחרון, לדוגמה, פרסם אלון רייכמן בעמוד הפייסבוק שלו פוסט שהפך ויראלי ונחתם בהאשטאג #תורנו, שיצר עומרי פיינשטיין במסגרת פרויקט המאגד עדויות על הטרדות ותקיפות מיניות בקהילה הגאה.
בפוסט, הציף רייכמן את השיח המיני הבוטה וההתנהגות האלימה בגריינדר, הצביע על הפער שבין מרחב מיני מאפשר לבין המרחב האלים שקיים בפלטפורמה וקרא לשינוי תפיסתי. הפוסט זכה ללא מעט תמיכה בתגובות, אבל כשדיון דומה מתעורר לא פעם בקבוצות פייסבוק סגורות של גייז, חוסר ההסכמה בולט והויכוח סוער ואמוציונלי הרבה יותר.
"גברים הם מאוד בוטים, והומואים עוד יותר"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
בניגוד לרייכמן, קלדס נקט בספר "מטחנה" נימה פחות שיפוטית ובחר להתמקד דווקא בחיפוש אחר תשובות לקשיים איתם הוא עצמו התמודד. "אחרי שיצאתי מהארון לא היה לי איזה מומחה לענייני גייז שיגיד לי מה לעשות, והדבר הראשון היה לפתוח כרטיס בגריינדר", הוא מספר בשיחה עם mako. "ניגשתי אליה נורא בתמימות, כדי להיכנס לעולם של גייז, לחפש חברויות, מערכות יחסים ומקום שאולי אוכל להרגיש בו שייך. אפילו לא חשבתי על נקודת המבט המינית, זרקתי את עצמי לעולם הזה כדי לנסות להבין איך אני משתלב בו".
אבל כמו רבים לפניו, גם קלדס גילה די מהר כי קבלה, הכלה, סבלנות ואהבה הן לא ערכים מייצגים באפליקציה. "תמיד הרגשתי שאני נראה טוב והיה לי ביטחון עצמי גבוה, אבל בגריינדר אף פעם לא התאמתי לאף סטנדרט שקיים בתוך 'הקהילה'", הוא נזכר. "אני לא מכליל, לא כל הגייז שפגשתי והכרתי הם כאלה, אבל הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מספיק. השיפוטיות על המראה החיצוני הייתה מאוד קיצונית. בהתחלה לא לקחתי את זה קשה מדי ואמרתי לעצמי שאני אשפר את עצמי. התחלתי להתאמן ולרדת במשקל - הכל לפי הפידבקים שקיבלתי באפליקציה".
לעסוק בפעילות גופנית לא נשמע כמו דבר רע במיוחד.
"אבל לא רציתי להיות בריא, רציתי להיות רזה עם קוביות בבטן. לא התאמנתי בצורה בריאה ולא אכלתי אוכל בריא. עשיתי את זה כדי שאהיה קיים, כי הרגשתי בלתי נראה. חשבתי שהבעיה היא אצלי, שאני צריך לשפר את עצמי. התעסקתי המון במראה החיצוני, אבל למרות זאת אף פעם לא הייתי טוב מספיק והדרישות הפכו להיות יותר ספציפיות - אתה שמן מדי, רזה מדי, שעיר מדי, לא שעיר מספיק, גבוה, נמוך. האידיאליים הפכו להיות בלתי אפשריים. זה היה הרסני".
"אני חושב שגריינדר זה קהילה. זו קבוצת אנשים המסכימים לדבר בשפה מסוימת, וכשאתה נכנס אתה מסכים לזה. זה כשמו כן הוא - גריינדר - מטחנה. אז בוא לא נהיה תמימים"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
"גם מי שנהנה סובל בפנים"
לא מעט שנים עברו מאז המפגש הראשוני של קלדס עם המציאות הוירטואלית בגריינדר והיום הוא מספר שמצא את "המסלול הנכון", אבל עם זאת, החוויה המפוקפקת שהשפיעה ללא מעט על בריאותו הנפשית הובילה אותו לצלול בפרויקט הגמר לאפליקציה לה מקדישים לא מעט זמן הומואים רבים.
במסגרת הפרויקט, קלדס פתח פרופיל פיקטיבי בגריינדר וראיין עשרות גברים על חווית המשתמש שלהם. להפתעתו, ובניגוד למה שחשב בהתחלה, הוא גילה שכולם, בלי יוצא מן הכלל, חוו לא מעט קשיים בתהליך הקבלה שלהם למרחב הגאה והתמודדו עם לא מעט קושי רק מגלילה באפליקציה.
"פעם הרגשתי שרק אני חווה את זה בצורה הזאת, שמשהו לא בסדר אצלי", הוא מסביר. "אז בהתחלה ראיינתי חבר טוב, שהוא בפנטזיה של רבים הגיי האולטימטיבי - יפיוף, בליין ומאוד פופולרי. דיברתי איתו כדי להבין מה אני עשיתי לא בסדר, אבל גיליתי שאנחנו בעצם חולקים את אותן החוויות, וגם הוא הרגיש בעיקר דחוי ונחשף להרבה שיפוטיות ואפילו ניצול. לא האמנתי שלמישהו כמוהו יהיו סיפורים קשים כאלה".
"בהתחלה גם כשהייתי פוגש אנשים הייתי מעדיף קודם לדבר. אין סיכוי שהייתי פוגש אותם באותו לילה, זה היה קו אדום מבחינתי. עם הזמן אמרתי לעצמי יאללה תשחרר, ואז קצת יותר התפרעתי. הייתי נפגש גם עם שניים שלושה גברים ביום. זה היה קצת דוחה"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
קלדס המשיך לראיין עוד ועוד גברים על החוויות שלהם מגריינדר וגילה במפתיע, או שלא, כי החוויות המרכזיות אצל רוב המרואיינים היו השפלה, מיניות לא בריאה ולחצים לקיום יחסי מין. "יש גם אנשים שנהנים מהעולם הזה, אבל אפילו הם מבינים שהם בעצם סובלים", הוא מספר. "הם מתארים קונפליקט בין הסבל מהחוויה לבין הרצון להמשיך ולהיכנס לאפליקציה".
אין סיבה להתייפייף ומשתמשי האפליקציה יודעים בדיוק במה מדובר - מרחבי הדייטינג הגאים נשלטים על ידי גברים, מרביתם גם חרמנים מוצפי הורמונים במצב ציד, ונוטים להיות מאוד אלימים, בעיקר מבחינה מינית. בספרו, מספר קלדס את הסיפור האישי שלו דרך עיניהם של עשרות הגברים שראיין, זאת כדי לכוון את המראה ישירות לקהילה הגאה, ובפרט לגברים שבה, ולהצביע על הבעיות שחייבים להציף ולהתייחס אליהן.
"כל מי שקורא את הספר יכול לחשוב עם עצמו אם הוא מזדהה או לא, אבל הוא יהיה חייב להבין ולהכיר בעובדה שקיים סבל באפליקציות האלה", הוא אומר. "אני לא אומר נו נו נו, אני לא מנסה לשפוט ואני גם לא מציע פתרון. אבל בסוף, ההתנהגות הוירטואלית גולשת למציאות והופכת מושרשת ולגיטימית. אסור לנו להתעלם מזה. בעולם ההטרוסקסואלי קיים כבר שנים שיח ער על דימוי גוף חיובי ועל כבוד בסיסי בין גברים ונשים".
"אתה מזהה אנשים מגריינדר ברחוב, ואז הם משפילים מבט"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
אתה אומר בעצם ש-metoo לא חלחל להומואים.
"קשה לי להטיף מוסר ולהגיד לאנשים אתם מתנהגים לא יפה, אבל כל אחד מאיתנו צריך לחשוב רגע על ההתנהגות שלו, לשאול את עצמו מה הוא מציף ואיך הוא יכול לעזור לעצור את המעגל האלים הזה. חבר סיפר לי שמישהו תפס אותו במסיבה, נצמד אליו והתחיל להשתפשף בו מאחורה. אמרתי לו שזה לא בסדר והוא ענה 'כן, אבל הוא היה חרמן'. זה נכון שיש גם דינמיקה בין אנשים וגבולות יכולים להיות מטושטשים, אבל זה הזכיר לי שסבתא שלי סיפרה לי שפעם, בשנות החמישים, הבוס היה צובט את המזכירות בתחת וזה היה מחמיא, כי זה אומר שהוא מחבב אותן. לא התקדמנו מאז שנות החמישים?".
אנשים יגידו, ואולי בצדק, שגריינדר זו אפליקציה שהמטרה שלה היא סקס, שזה המקום לפרוק כל עול, בדיוק כמו מסיבות בהן אתה יודע שתיתקל במין על הרחבה. החוויה היא הפורקן, ובאפליקציות אחרות המצב הוא קצת אחר.
"אנחנו לא צריכים להיות שמרנים אבל יש לנו אחריות על הדבר הזה. סקס זה דבר נפלא, אבל הוא גם צריך להיות בריא, מהנה ובהסכמה, ובתוך 'הקהילה' הוא עוד נתפס קצת אפל. גם אותי צבטו הרבה פעמים בתחת במסיבה, אבל אף אחד לא רוצה להיות נזיר הורס מסיבות שאומר 'אל תתקרבו אלי ואל תגעו בי', אז לפעמים נותנים לדברים לקרות כדי שהמסיבה הזאת תימשך, הרי באנו ליהנות. אבל אולי אפשר להמשיך את המסיבה עם קצת יותר רגישות? זה מורכב והדברים הם אף פעם לא שחור ולבן. לא באתי לשפוט, רציתי להציף בעיה רחבה שקיימת ולהביט בה".
"יש לי גבולות מסוימים וכשהם נחצו, שמתי לעצמי גבולות אחרים"
(מתוך הספר "מטחנה", עוזי גרייף קלדס)
"מוזר לי לקרוא ללהט"ב קהילה"
כל להט"ב יודע שתהליך היציאה מהארון יכול להיות מורכב ומלווה לרוב בחששות רבים מפני תגובת המשפחה והחברים, אבל לדבריו של קלדס, דחייה ושיפוטיות הן דווקא חוויות להן זכה בעיקר מצד "הקהילה הגאה", זאת למרות פנטזיית הקבלה וההכלה המרחפת מעל הביטוי הזה.
"זה לא היה ביג דיל מצד הסביבה ההטרוסקסואלית שלי. זה היה כמו שאני אספר למישהו שיש לי נמשים. זה ברור לכל ולא באמת מעניין", הוא מספר. "משום מה, בפנטזיה ובדמיון שלי כנער מתבגר, הרגשתי שיש עולם בחוץ שיקבל אותי ואני אוכל להיות חלק ממנו באמת, אבל כשניסיתי לחוות את החוויה הזאת, של מה שאנחנו מכנים 'הקהילה הגאה', גיליתי המון שיפוטיות ודחייה דווקא מגייז כמוני".
בין המילים נשמע שמבחינתך אין באמת דבר כזה "קהילה גאה".
"בתחושה שלי, אין רעיון מרכזי שמגדיר את הקהילה הגאה ככזו. הרי מה זה קהילה? משפחה, אנשים שיש להם זהות משותפת, אבל להט"ב הם אנשים מאוד מגוונים, עם דעות, דתות וחוויות שונות מאוד, שהתאגדו סביב דחייה מהחברה הכללית. המגוון מורכב מדי, אז מוזר לי לקרוא ללהט"ב קהילה. גם היית יכול לצפות מקהילה לקצת יותר חמלה, אהבה וסובלנות. אני מבין שלא כולם יסכימו עם זה וזה יותר מבסדר לא להסכים, אבל אני לא מרגיש שיש רעיון מרכזי שמגדיר את הקהילה הגאה".
הדרישה לשוויון זכויות? פלורליזם? חופש מיני?
"גם הטרוסקסואלים יכולים לתמוך בשוויון ופלורליזם, לא רק להט"ב, וחופש מיני הוא לא ערך מרכזי בקהילה. אל תבין לא נכון, הייתי מאוד רוצה להרגיש חלק מקהילה גדולה יותר, אבל אני לא מרגיש ככה. הרעיון של 'הקהילה הגאה' הוא חשוב ויפה מאוד. יש את הפן הפוליטי בקידום שוויון ורעיונות חברתיים שאני מאמין שהם חשובים, אבל לא בגלל שאני גיי, אלא בגלל שאלו ערכים אנושיים חשובים. אני גם יכול להשתתף באירועי להט"ב ולתמוך במסר, אבל אלה לא דברים שיהפכו אותנו לקהילה".