כשאיתמר קיבל את צו ה-8 שלו לא הייתה בכלל שאלה, מיד עשינו אחורה פנה מהטיול שקבענו לצפון ונסענו הביתה הכי מהר שיכולנו. בדרך לא יכולנו שלא לדבר בנינו על המצב האבסורד הזה. שלא תבינו לא נכון, אנחנו חושבים שזה חשוב ואף נחוץ שחיילי המילואים יתייצבו באחת נוכח איום על ישראל, אבל מה קורה עם המילואימניקים האלה בחיי היום יום? גם אז המדינה דואגת להם?
איתמר ארז תיק גדול ויצא לדרך, אני נשארתי בבית ורציתי לפרוק. התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב. מי האמין שיצא פוסט כזה שיתפוס תאוצה רבה כל כך, שיגיע ל"סטטוסים מצייצים", שיזכה בלמעלה מ-23 אלף לייקים, שיקבל קרוב ל-1500 שיתופים, שיתורגם לאנגלית ופורטוגזית ויגיע עד לוס אנג'לס הרחוקה, שאנשים ממדינות כמו נורבגיה, לונדון וארה"ב יוסיפו אותי לפייסבוק ויביעו תמיכה לאחר שקראו את הפוסט. מי האמין שאשב בכיתה באוניברסיטה ואשמע שתי בנות משוחחות על פוסט מדהים שהן קראו על חייל שמתייצב למילואים למרות שהמדינה לא שמה עליו בכל הנוגע לזכויות הפרט שלו. מי האמין שיפנו אליי מערוץ שתיים להתראיין לתוכנית בוקר ומי האמין שירצו לקבוע לאיתמר ולי פגישה בסיום המבצע עם שר הביטחון ושר האוצר.
יש לומר שקראתי את כל התגובות, באמת. בכל מקום שבוצע שיתוף לפוסט ישבתי וקראתי עד השעות הקטנות של הלילה, כל שיחה בין חברים, כל ביקורת ואצבע מאשימה על הממשל וכל תגובה שקראה לנו לחזור לארון, לנעול את הדלת ולהמיס את המפתח כי דעות של אנשים כמונו לא צריכות להישמע.
רבים שאלו אותי איך אני מתמודד עם שלל התגובות ההומופוביות שהפוסט קיבל, ואני עונה שלא עניתי. יש מספיק אנשים טובים ונבונים בעולם הזה שמבינים את הסבל שלנו, שמבינים את המצב האבסורד שאנחנו נמצאים בו ועונים במקומנו.
איתמר התקשר אליי ביום חמישי בסביבות 5 אחר הצהריים. הוא נשמע נרגש, הכריז שלא יהיה זמין בימים הקרובים ושלא אדאג, הוא יודע שהוא צריך לשמור על עצמו כי יש מי שמחכה לו בבית, ויש לנו עוד דרך ארוכה לעבור יחד. הבנתי שמשהו הולך לקרות, ורק כמה שעות לאחר מכן הבנתי שמדובר בכניסה הרגלית אבל הייתי רגוע, ידעתי שהוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
הבוקר התעוררתי וההודעה הראשונה שקפצה לי בסלולרי הייתה "הותר לפרסום שם החייל שנהרג הלילה...". התהפכה לי הבטן, פחדתי להיכנס ולקרוא את השם, פחדתי לגלות בפנים תמונה שאני מזהה.
כבר דמיינתי את הסיטואציה שמתקשרים להורים של איתמר ומספרים להם, ושוב התמלאתי כעס על המערכת שלא מגדירה אותנו כבני זוג, ולכן אני לא אהיה זה שיקבל את הטלפון אשר יודיע על מצבו. (מקווה מאוד שלעולם לא אקבל את הטלפון הזה). אבסורד, לא?
אלו ימים לא פשוטים, נכון שאנחנו צריכים להיות בחזית אחידה מול האיום שרוצה לפגוע בנו, אבל שכל זה יירגע והאנשים יחזרו לבתיהם, איתמר יחזור אליי ואנחנו נמשיך במאבק הפרטי שלנו. מאבק של ההכרה בנו כבני זוג לכל דבר. מאבק בהכרה בהיותנו משפחה לכל דבר. מאבק בהכרה ביכולתנו להביא ילדים, שאולי לא בדרך הטבע אבל בדרך קיימת ואפשרית, שנראית מאוד לגיטימית לסטרייטים אבל כשזוג הומואים רוצה לעשות אותה הוא נתקל בקשיים ופרצוף חמוץ. מאבק להכרה שאנחנו שווים במדינה שלנו, במדינה שאנחנו משרתים אותה בלי הפסקה.
לפי הסטטיסטיקות מבין כל אנשי המילואים יש פלח אוכלוסייה להט"בי לא קטן, אז אני שואל אתכם - הם מספיק טובים להיקרא לחרב ולשרת את המולדת, אז למה הם לא מספיק טובים כדי להיות שווי זכויות במדינה שלנו?
שיחזרו בשלום, שלא נדע אבדות בנפש, ושיהיה לכולנו שבוע שקט ורגוע.
עוד ב-mako גאווה: