"קשה להיות סינגלית" הוא משפט השגור, בווריאציות שונות, בפיהן של כל חברותיי. קשה לפגוש אנשים, קשה לדעת שהם מתאימים לך והכי קשה לשמור על מערכת היחסים. משום מה תמיד נדמה לכל אותן חברות כי בעולם שלנו, הנשים החובבות נשים, הכל ורדים ושושנים. נשים, כידוע לכולנו, מדברות על הבעיות שלהן, ושתי נשים שמדברות על הבעיות שלהן ולא שומרות שום דבר בבטן – אף פעם – הן מתכון בדוק למערכת יחסים ארוכה ומוצלחת. מה יכול להיות רע בחופש לדבר על הכל? בכנות מוחלטת? בעובדה שכבר מההתחלה תכירי בדיוק את הדברים שמרגיזים את הצד האחר, את הדברים שאהובים על הצד האחר? "אוף, אם רק יכולתי להיות לסבית", הן מתאוננות והבעה חולמנית בעיניהן.
זה נכון, אגב. לסביות באמת מדברות על הכל. יותר מדי על הכל. למעשה, משפטים כמו "זה לא כל כך נעים לי שאת שואלת אותי אם השמנת ואז מצפה ממני לשקר", או "אני חייבת להגיד לך שאני ממש לא סובלת את החברה הכי טובה שלך, אבל אני אעשה מאמץ להסתדר איתה בשבילך", הם ממש הטיט והלבנים של כל מערכת יחסים טובה ויציבה. ובעיקר הבטון. לבנת בטון במשקל 30 קילו על הלב שלך, למשל.
בואו נפתח את זה לעומק
תארו לעצמכן שאת כל שיחות הנפש עם החברות שלכן, את כל הסודות הכמוסים שאת מגלות זו לזו, את כל הסטיות הקטנות והבושות הגדולות, הייתן צריכות – ובעיקר מצופות – לחשוף בפני בן הזוג שלכן. שתי בנות ביחד לא מפסיקות לדבר, אמרו כבר גברים רבים מדי שצפו ב"סקס והעיר הגדולה".
אבל לסביות באמת מדברות המון. ההספק הצפוי בדייט לסבי הוא כפול שתיים מההספק הצפוי בדייט סטרייטי, וגם אין מניעה לדבר על שום נושא. כי מה כבר פרטי מול הדייט הגברי שלך שיכול להיות תקף גם כלפי הנשי? סיפור היציאה שלך מהארון? להיפך, זה הדבר הראשון שתחלקו – כבר בעשר הדקות הראשונות, סביר להניח. את עייפה ועצבנית כי את במחזור? גם לה יש, ומהר מאוד תשוו סיפורי זוועה ואפילו תצחקו על זה. רשימת האקסיות? עדיף להיפטר מהר מהפדיחה הצפויה כשיתברר ששתיכן יצאתן עם אותה בחורה. כי בקהילה הארצית הקטנטנה אין סיכוי למערכת יחסים ללא קשרי עבר מביכים. הזמנים האיומים שבהם עוד הסתובבת עם גברים? אין כמעט בחורה שקצצה את שיערה ולבשה מכנסי בוקסר כבר בגיל חמש, והעדיפה להציץ לבנות מתחת לחצאיות במקום לשחק בברביות. משום מה, היציאה מהארון בגיל צעיר נותרה נחלת הגברים. כנראה בגלל שהם לא מדברים על כלום, וכששומרים הכל בפנים ומגלגלים הכל בראש במקום לדבר על זה, מכירים את עצמך קצת יותר טוב.
עוד חוזר הדיבור
אין פרטיות בין לסביות. אין טאבו. יש רק אינטימיות. אחרי יומיים כבר תכירי אותה כמו ידך הימנית, (וידך הימנית תכיר אותה באותה מידה, אבל זה לפעם אחרת). בתום השבוע כבר תתייחסי אליה כאל בת הזוג הקבועה שלך. בסוף החודש תעברו לגור ביחד. וזה יהיה משחרר, ושתיכן תדברו בפני חבריכן עד שיימאס להם על איך אתן קוראות את המחשבות אחת של השנייה, יודעות בדיוק מה האחרת צריכה או רוצה. והקרבה תהיה עצומה, וכבר תתכננו ביחד את הטיולים לחו"ל, את הנופש בגליל, את שלושת הילדים ואת השמות של כל אחד מהם. למעשה רק דבר אחד סביר להניח שלא תתכננו – את החתול. הוא כבר שם כעובדה מוגמרת.
וגם הכאב יהיה עצום באותה מידה, כשהיא תרגיש צורך להסביר בדיוק למה היא זורקת אותך – במשך שעתיים לפעמים, ואולי גם יותר, כשאת עומדת וממצמצת ומנסה לא לבכות. היא תפרט את הסיבות, היא תסביר בדיוק כמה היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ואכפת לה ממך. היא תדבר על זה עד שתרצי למות, ואז יגיע השקר היחיד שאי פעם סיפרת לה. כן, אני בסדר.
אחר כך תהיי שוב סינגלית. אולי אחרי כמה חודשים תצליחי להתגבר, אם אי פעם תוכלי להכיר בעובדה ששם בחוץ מסתובבת בחורה שיודעת עלייך הכל. והיא הרי תדבר על זה, כי היא מדברת על כל דבר. אבל בפעם הבאה תבטיחי לעצמך שלא תפתחי את הפה אלא אם כן זה רציני. את תבואי לדייט הראשון ותחייכי ותדברי על אירועי סוף החודש של קל"ף ועל כמה רועש ולא נעים במינרווה, אבל לא מילה אישית על עצמך. וכמובן שתפרי את ההבטחה הזאת בעשר הדקות הראשונות של השיחה, ותתפללי שהפעם זה יהיה יותר טוב, ותשאלי את עצמך למה, למה לא יכולת להיוולד סטרייטית.
