הטריגר לסיפור הבא הוא מסמך היסטורי שחשבתי כי אבד, ונגלה לי מוכתם בכתמי זמן במהלך אריזת חפציי לקראת מעבר דירה מספר 3698 - תקנון הצניעות של התיכון בו למדתי. כן, הסיפור מבוסס על מקרה מאוד אמיתי. מלא כאב, צער וכעס של בדיעבד. אני לא מוכנה להתחייב על הפרטים ובטח שלא על השמות, אבל הסיפור אמיתי מאי פעם.
כבתחילת מחזה, מן הראוי שנכיר את הדמויות הראשיות: עינב - בת 14, יפה ומעניינת, מבית דתי פושר; רוחמה - בת 16, אחת מעשרה (שישה בנים וארבע בנות), ממשפחה מיוחסת, מקושרת וחרדית למדי; דבורה - אחותה הגדולה של רוחמה, בת 18. קיבלה לא מכבר את התואר המכובד והמחייב "מדריכה" ומצטיינת בכובד ראש על גבול הפתטיות; הרב המנהל - צדיק, חסיד ואפור זקן. האיש הרע, שפל רוח, שפל קומה ודי שפל באופן כללי, וכמחווה לקוטן קומתו ולקטנות מוחו ורוחו יכונה "הגמד המרושע"; אני - המספרת, בת כיתתה של עינב, יודעת כל, שומעת קול, לעיתים זבוב על הקיר, או יותר נכון מאזינה מעבר לקיר, דוממת וסופגת, ולכן אכונה "אני".
בפנימייה החרדית, בחולצת טריקו צמודה
דבורה ישבה על כיסא מגובה מעט, סביבה במעין חצי גורן ישבנו אנחנו, הקבוצה שלה. היום הוא היום הראשון בפנימייה, והיא מקריאה בקול צלול ורועד מעט את תקנון הצניעות עליו נתבקשנו לחתום כתנאי כניסה לחדרים. אליי התקנון לא נגע. הבגדים וההופעה שלי היו מאוד בתקן ואפילו החמירו מעט. חינוך מהבית. סקרנית, טייל מבטי על פני הבנות, חברותיי החדשות. לחולצתה של כל אחת הודבקה מדבקת שם. השמות היו צפויים למדי לפנימייה חרדית - קצת חני, כמה נחמה, והופס, עינב.
הרמתי עיניי אליה. בים החולצות המכופתרות, היא בלטה בחולצת טריקו די צמודה. פיה נע במהירות, היא לעסה מסטיק, עוד סממן לא חרדי במיוחד. היא ניפחה בלון ורוד שהתפוצץ ברעש גדול בדיוק כשדבורה הגיעה לסעיף "כותונת לילה".
"תגידי לי, לא נסחפתם קצת?" היא שואלת ונועצת עיניים ירוקות בדבורה, ההמומה מגודל הפרעת והפרת המעמד. "מה ז'תומרת אסור ללבוש פיג'מה הכוללת מכנסיים/פריט המזכיר מכנסיים? מה אני אמורה ללבוש בלילה?"
"כותונת לילה", עונה דבורה, המסרבת לזכור שלפני פחות מחודשיים עוד הייתה תלמידת י"ב.
"אין לי", עונה עינב ומפוצצת בלון נוסף.
"אני מבקשת שתוציאי את המסטיק, זה לא מכובד. לאחר סיום הקראת התקנון והחלוקה לחדרים אשמח לצאת איתך העירה לקנות כותונת צנועה, ואולי עוד כמה בגדים".
"מה הבעיה עם מה שאני לובשת?" מתקוממת עינב, "זה צנוע".
"אצלנו לא לובשים לבוש רחובי" אומרת דבורה מאוד לאט ומסכמת: "כל הפרה של תקנון זה יגרור צעדים משמעותיים מצד הנהלת המוסד".
אחרי החתימה על התקנון, כל אחת מאיתנו סיפרה על עצמה. עינב, יתומה מאב, אמה עלתה ממרוקו ולא מבינה מהחיים שלה, כדברי עינב. מי שמנהלת את הבית ואת ההחלטות היא האחות הגדולה, שנתפסה בשנים האחרונות לחרדיות ושכנעה את האם לשלוח את עינב לפנימייה חרדית. אז היא פה.
היא לא אוהבת, היא לא מתחברת, והיא יותר מדי פקחית - אתגר לצוות ובמיוחד לדבורה, שכאמור מהרגע הראשון נמתחו יחסיהן.
ואז תפס אותן הגמד המרושע
כבר מתחילת השנה בילתה עינב ערבים רבים בחדר המדריכות, כותבת עונשים בעטיין של מיני הפרות כגון גרביים קצרות, אי הופעה לתפילת הבוקר וכדומה. שתי כיתות מעלינו למדה רוחמה, אחותה של דבורה. בתוקף היותה "אחות של", זכתה להיכנס לחדר המדריכות ולהבריח משם לשמחת חברותיה מיני קפה, תה ועוגיות. כך הן נפגשו.
לאט לאט ראינו את רוחמה יותר ויותר בקומה שלנו. הקיר שהפריד בין חדרי לחדרה של עינב לא הפריע לי להרגיש את האהבה הנרקמת בין השתיים. הן היו מדברות שעות. קונות זו לזו ממתקים ומתנות קטנות. אין לי ספק שרוחמה נשבתה באקזוטיות של עינב, בחורה מרקע כה שונה. הפיקחות שלה, התוכניות שלה לעתיד - היא חלמה על עיצוב תכשיטים, מקצוע שרוחמה בכלל לא ידעה שקיים. הנושאים שעניינו אותה והמושגים האחרים שהביאה היו אחרים ומסקרנים. ועינב? היא אהבה את רוחמה שלא שפטה, שהוקסמה, שנתנה מקום ואוזן לרצונות ולאמירות החריגות מאוד בנוף ההומוגני שלנו בפנימייה.
כשעינב חלתה בדלקת עיניים-אוזניים-גרון חריפה, רוחמה הייתה שם. תה, תרופות וסתם לשבת ליד ולשעשע. וכך תפס אותן הגמד המרושע. כהרגלו, סובב בחדרים בשעות היום ועורך "בדיקת ארונות" לאיתור ספרים חיצוניים.
הגמד המרושע רעד מכעס: שתי בנות ישנות מחובקות במיטה אחת. אחת בפיג'מה (כותונת כמובן), השנייה בתלבושת אחידה אך נטולת חצאית. חששו שם מלסביות. מאוד. אסרו על בנות שבכלל לא שמעו על המושג הזה, חסרות כל מודעות מינית, לחבר מיטות, להישאר שתיים בחדר או לנעול דלת.
"אל תלכי, אל תלכי"
למחרת בבוקר, עינב נקראה לחדר הגמד המרושע. עודנה בפיג'מה, עודנה דלוקת גרון, עיניים ואוזן, נתבקשה לאסוף את חפציה ולעזוב לנצח. דבורה המדריכה נדרשה לוודא שהפקודה תצא לפועל ללא ידיעתה של רוחמה. "שלא יהיה פה בלגאן" הדגיש הגמד המרושע במבטאו הכבד.
כאן אני, הזבוב המלווה, נכנסת לסיפור. שמעתי את הכל מעבר לקיר, רצתי לכיתתה של רוחמה ודיווחתי לה על העניין. הבחורה נתקפה אמוק. נרעשת וכאובה רצה לחדרה של עינב: "אל תלכי, אל תלכי", היא בכתה והחזיקה בה.
חסרת אונים, הזעיקה דבורה את הגמד המרושע. רוחמה ועינב הבוכיות נעלו את עצמן בשירותים והכריזו שלא יצאו משם עד שתבוטל הגזרה. הגמד המרושע ניצל את גוציותו, נכנס לחדר השירותים הנעול דרך החלון בחדר שלי, הסתכן בנפילה מארבע קומות ופתח את הדלת.
עינב הוצאה עם מזוודתה בכוח והוסעה אחר כבוד לביתה. רוחמה השתוללה, צרחה, בעטה ובכתה. הוזעקה אחות שנתנה לה זריקת הרגעה, ועוד באותו לילה אף היא הוחזרה לביתה.
קצת קשרים, קצת טלפונים, ורוחמה נכנסה לבי"ס חרדי אחר. חצי שנה לאחר כל האירוע, היא התארסה במזל טוב.
מה עלה בגורלה של עינב - איני יודעת.