גאווה בפריפריה: "הבדידות הורגת אותי"

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

אבל איך זה להיות להט"ב בפריפריה האמיתית של מדינת ישראל? הסיפורים הבאים מביאים את הצד הגאה והפחות גאה בהתנחלות במטה בנימין, בירוחם ובקרית שמונה. גילינו שיש מקומות שבאמת קשה להיות בהם להט"ב, אבל ברוב המקומות נפתחות אפשרויות חדשות כל הזמן.

"אמרו לי שאני נאצית"

שלומית טוהר להבה, 26, מתגוררת בהתנחלות דתית במטה בנימין. טוהר להבה, המגדירה את עצמה כטרנסג'נדר דו מינית ודתייה מבחירה, נמצאת מחוץ לארון וזוכה ליחס קשה במיוחד בישוב הדתי בו היא מתגוררת אצל הוריה.

"אני לא בארון ולכן אין לי חברים בישוב", היא אומרת. "רוב האנשים לא מדברים איתי, אחרים יורדים עלי, יורקים לעברי וצוחקים עלי. אחד התושבים אמר לי שאני לא יהודייה אלא נאצית. היה מישהו שאמר לי שאני סוטה וגורמת מוות להורים שלי ושבגלל אנשים כמוני קרתה השואה".

כשנשאלת מדוע היא מתגוררת בישוב דתי שאיננו מקבל אותה, מסבירה טוהר להבה: "אני גרה בישוב משתי סיבות. האחת היא שאני בקשר עם כארבעים להט"בים מאזור השומרון. החברה האלה יצרו איתי קשר דרך פורומים, כמעט כולם דתיים ונמצאים בארון. החברה האלה חוששים מאוד מנידוי ודברים מהסוג הזה ואני רואה חשיבות רבה למפגשים האישיים האלה איתם. הסיבה השנייה היא שכרגע אני בין עבודות ואין לי מספיק כסף בשביל לשכור דירה במקום אחר".

טוהר להבה מקווה לעתיד טוב יותר. "אני מאוד למצוא עבודה טובה יותר ולעבור לגור בקיבוץ או במקום שהוא יותר גיי פרנדלי. עכשיו אני ממש בודדה אני לא יוצאת מהבית ולא משתתפת בשום אירועים בישוב".

"לא אלך יד ביד עם בן זוג בירוחם"

יקיר ועקנין, 23, גר עד ממש לאחרונה בירוחם, שם גדל. כיום הוא סטודנט למשחק בבית הספר לאומנויות הבמה בבאר שבע, לשם עבר לאחרונה. ועקנין, שמגיע ממשפחה מסורתית, נמצא מחוץ לארון מזה שש שנים.

"ירוחם זה מקום מאוד קטן ואינטימי זו אוכלוסייה שזה לא הנוף הטבעי שלהם. אני באופן אישי לא אלך יד ביד בירוחם בגלל ההורים שלי למרות שבמקומות אחרים אין לי בעיה", הוא אומר כשנשאל האם יסכים להביע חיבה לבן מינו בעיר.

האם אתה חושב שאפשר להיות להט"ב בירוחם?

אני מכיר כמה להט"בים שגדלו בירוחם. הנטייה של מי שיוצא מהארון היא לעבור לתל אביב או לבאר שבע.

אוטומטית הנטייה היא לחפש תשובות במקום אחר. אני באופן אישי בכיתה י"א נסעתי למרכז הנוער הגאה בבאר שבע בכדי לפגוש להט"בים אחרים, עד אז הרגשתי שאני הלהט"ב היחידי. ירוחם זו קהילה מאוד קטנה, במקום כזה קטן אפשר לספור ממש על הילד את כמות האנשים שיצאו מהארון וסביר להניח שאף אחד מהם לא גר באשקלון".

ועקנין מציין כי חלק גדול בשינוי תלוי בהקמת קבוצות של איגי במקומות מרוחקים. "אני לא חושב שזה אפשרי להקים קבוצות של איגי בכל מקום, אבל מספיק שיהיו קבוצות כאלה בערים היותר גדולות שימשכו אליהם את בני הנוער הלהט"בים. אני רואה את המהפכה המתחוללת בבאר שבע".

"לפעמים חלומות מתגשמים"

מי שמייצג את הנקודה הלהט"בית הצפונית ביותר והוורודה ביותר הוא מיקי כספי, יו"ר הסניף של גאים בגליל. כספי, סוכן נסיעות במקצועו, בן 56, חי עם בן זוג בקרית שמונה בחמש עשרה השנים האחרונות .

"ההבדל בין קרית שמונה לתל אביב הוא לא כל כך גדול", אומר כספי כנשאל ביחס לחיים הגאים בצפון הרחוק. "אמנם בת"א יש יותר אפשרויות בילוי ויש אירועים הרבה יותר גדולים לקהילה בגלל העניין המספרי, אבל גם פה יש אירועים. אחת לחודש אנחנו עושים ארוחת שבת קהילתית, במשך שלוש שנים היה כאן ליין נשים מצליח. בסוף החודש הזה אנחנו עורכים שוק של תן וקח".

כספי מסביר, כי גם בתחום החינוך יש שינויים גדולים. "יש כאן קבוצת איגי (ארגון הנוער הגאה) פעילה ואנחנו מצליחים להכניס את חוש"ן (עמותה למען חינוך ושינוי בבתי ספר) לחלק מהקיבוצים.

כספי לא נתקל בהומופוביה, למעט אירוע אחד שלילי. "אמנם יש בעיה עם חלק מהציבור בקרית שמונה, שחלקו קצת יותר שמרני ומסורתי, אבל להוציא מקרה אחד בשנת 2003 שבו ציירו צלב קרס על הדלת של האגודה, אני באופן אישי לא נתקלתי בהומופוביה".

ועדיין, הדרך עוד ארוכה. "אני מאמין, כי אם היינו מנסים לעשות כאן מצעד גאווה, הייתה התנגדות, למרות שבעשור האחרון מאז שהאגודה קמה התקדמנו כברת דרך ארוכה, בהתחלה ממש התייחסו אלינו כאילו נפלנו מהירח".

השיפור שחל במצבה של הקהילה הגאה בצפון מורגש באופן נוסף. "החל מ-1/4 לאגודה יש מערך פסיכו-סוציאלי במימון של המדינה. אנחנו הסניף הכי צפוני וזכינו להיות בין שני הסניפים של הפריפריה הראשונים בהם הפרויקט יתחיל לפעול. כשהפרויקט יתחיל לא נאלץ לשלוח אנשים לתל אביב יותר בשביל טיפול. זו עוד התקדמות קטנה שלפני עשר שנים לא הייתי חולם עליה, הנה חלומות מתגשמים".

>> לצאת מהארון ביהודה ושומרון