>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יעקב בר-לוי מקדיש חלק ניכר מזמנו כדי על מנת לסייע ולעודד כמה שיותר הורים להגיע אל המקום הזה. גם הוא הרגיש שעולמו חרב עליו כאשר בנו, נועם, יצא מהארון. אמנם הוא התפכח והשתחרר מהדעות הקדומות תוך יממה. אבל כאשר משוחחים עמו, מגלים אדם מקסים, כובש ומלא השראה.
כזה הוא גם ספרו החדש, "השמיים לא נופלים", אותו הוא ישיק הערב (ד') בר-לוי בפאב שפגאט התל אביבי.
"זאת הרגשה נפלאה של התרוממות רוח", אומר בר-לוי ל-mako גאווה על פרסום הספר. "חמש שנים של עמל, והנה, זה עומד לקרות. יש לספר הזה מטרה, ואני מקווה שהמטרה, שהציפיות של זה, יתממשו".
>> "אני מבקש סליחה מבני ההומו שהתאבד"
"אי אפשר לחיות בתחושה שאתה לא מקובל על ההורים או מקובל רק חלקית"
הספר "השמיים לא נופלים" נע בין שני צירים – האחד מביא את הסיפור האישי של בר-לוי והשני חלק עלילתי, המביא את סיפורו של ליאור, גבר נשוי עם ילדים, שמגלה שהוא הומו וצריך להתמודד עם תגובות המשפחה והחברים. הספר כולל הקדמה של איילה כץ, אמו של המדריך ניר כץ, שנרצח בפיגוע הירי בברנוער.
"אני מצפה שהספר הזה יעזור במשהו להורים להקטין את הדעותה קדומות, את הפחדים והחששות כאילו ילד הומו זה דבר איום ונורא", אומר בר-לוי. "בספר אני שם את הדברים על השולחן ומדבר עם ההורים בגובה העיניים.
"ואני אומר להם: קבלו את הילדים שלכם. קבלו את הילדים שלכם קבלה מלאה, בלי הסתייגויות, בלי: 'אני מקבל, אבל...'. בלי 'אֲבָלִים'. הקבלה שלכם היא דבר הכרחי לילדים שלכם, כדי שהחיים שלהם יהיו חיים טובים יותר. כי אי אפשר להיות ילד, ולא משנה בן כמה אתה ובאיזה שלב בחיים אתה, ולחיות בתחושה שאתה לא מקובל על ההורים שלך או שההורים שלך מקבלים אותך רק באופן חלקי".
לגבי השילוב בין חלק אישי לחלק עלילתי, אומר בר-לוי: "כשהתחלתי לכתוב, ראיתי שהסיפור האישי שלי, עד כמה שיהיה מעניין, הוא לא מספיק על מנת שאוכל לומר כל מה שיש לי לומר. הייתי חייב זירה נוספת. אני לא אספר הכל, כי אני גם שומר הפתעות בדרך למי שיקרא את הספר. אבל ככה זה בנוי, כאשר יש קשר רעיוני בין הדברים".
הבן נועם: החל לקרוא עיתון בכיתה ב' ושלט בנושאים פוליטיים
יעקב בר-גל חגג אתמול את יום הולדתו ה-65, וההשקה הערב היא מתנת יום הולדת עבורו, מתנה שעשה בעמל ויזע.
בנו, נועם, נולד בשנת 1985, ומילדות הפגין דמות של מנהיג. כבר בכיתה א' או ב' הוא הוציא עיתון עבור בית הספר. "היה לי את אחד ממחשבי המקינטוש הראשונים בישראל", נזכר בר-לוי. "הוא השתלט על המקינטוש בגיל מאוד צעיר והוציא עיתון לבית הספר.
"בכלל, הוא התחיל לקרוא עיתון כשהיה בכיתה ב'. הוא שלט בנושאים פוליטיים, וכל פעם שאחד מבני המשפחה רצה לברר משהו, כמו מי זה שר הבריאות, הוא היה שואל את נועם. היה לו כישרון בלתי רגיל".
כשהיה בתיכון החלו ההורים לתהות מה קורה עם חיי האהבה. "תהינו מאוד, והעניין הזה עלה כמה פעמים בשיחות", הוא אומר. "לא בשיחות אינטנסיביות, אבל זה עלה. לא חיטטנו ולא חפרנו יותר מדי. הוא פשוט ענה: 'כשאני אהיה בצבא, אני אהיה בבסיס סגור – ואז תהיה לי חברה'.
"הייתה לו ידידה שהיה נפגש איתה הרבה מאוד. אחיו הגדול היה שואל אותו: 'מה איתה? אולי תנסה משהו?'. הוא פשוט היה עונה: 'תשמע, זה יבוא יום אחד'".
דימויים שלילים על הומוסקסואליות
במשפחה לא עלו יותר מדי חשדות לגבי נועם. "פשוט חשבנו שהוא לא כל כך בשל", אומר בר-לוי. "הלוא, בשלות ובגרות, יכולה לבוא בכל מיני שלבים. אצל אחד זה בא בגיל 16 ואצל אחר בגיל 18. והיום, כשהדור הולך ומתפתח יותר וגיל ההתבגרות מתחיל בגיל 10, אז יש כאלה שזה בא להם בגיל 12 או 14.
"אני חייב לומר, וגם כתבתי בספר שעד ליציאתו של נועם מהארון, ממש לא היה לי שום קשר להומוסקסואליות ולא נתקלתי בנושא. בנעורים שלנו, על אחת כמה וכמה. זה היה משהו רחוק רחוק.
"ברבות השנים פיתחתי דעות קדומות ודימויים שליליים. הומוסקסואליות הייתה בשבילי גן העצמאות ואחר כך מצעד הגאווה בדימוי השלילי ביותר של גברים מעורטלים כמעט לגמרי רוקדים בתנועות בוטות על גבי משאיות".
ועד היום אתה רואה את המשאיות במצעד הגאווה בדימוי שלילי?
"מה פתאום? להיפך, ואני כותב על זה גם בספר, שאני אפילו אוהב את זה. ומדוע אני אוהב את זה? כי אני חושב שזאת חגיגה של חופש הביטוי, וזה נפלא שאנשים מרגישים חופשי לבטא את מה שהם רוצים.
"אני גם אומר יותר מזה: אני אומר בעולמי הקודם היה מובן מאליו לראות נשים עם בגדי ים דקיקים ומינימליים בכל מקום – וזה בסדר. אבל כשזה מגיע לגברים, זה פתאום נהיה לא בסדר".
"הורים מהלכים על חבל דק: לא להתערב – אבל להתעניין"
בשנה שבה היה לנועם קשה מאוד בהתליך ההבשלה העצמית לקראת היציאה מהארון, ראו הוריו שעוברת עליו תקופה קשה."העליתי את האפשרות שאולי נועם הומו. ואמרתי את זה שלוש פעמים: 'אולי נועם הומו?'. אבל זה נגמר שם. התודעה שלי לא אפשרה לי להמשיך את זה הלאה, מעבר לתמיהה. האופק שלי לא ידע להמשיך לפתח את זה ואת המשמשעות של זה".
באותה התקופה היה נועם חוזר הביתה מהצבא פעם בשבוע וחצי-שבועיים. הוריו התלבטו אם לשאול אותו מה עובר עליו או שלא להתערב. "הורים מהלכים על חבל דק", מסביר בר-לוי. "אם הם ישאלו יותר מדי שאלות, אז הילדים יבואו ויגידו: 'מה אתם דוחפים את האף שלכם?'. אם לא יתעניינו בכלל, יבואו בטענות: 'מה, אתם לא מתעניינים בכלל?'.
כשכל העניין נפתח, אחרי שהוא יצא מהארון ודיברנו חופשי על הכל, אמרתי לו: 'נועם, אני רוצה שתדע שהיינו כפסע בין לשאול אותך מה עובר עליך ובין אם לא'.
"ואז הוא אמר: מזל, זה היה אסון אם הייתם שואלים אותי. זה היה משבש את המתווה שבניתי, את הזמן שהייתי צריך כדי לבנות את עצמי לקראת היציאה מארון'. יכול להיות שזה היה אפילו דוחה את היציאה המתוכננת שלו מהארון בפנינו".
והמתווה בין השנה נחלק לשניים: היציאה מהארון בפני עצמך, ההפנמה והקבלה של הנטייה המינית. המתווה השני הוא ההגעה אל המוכנות הפנימית לצאת מהארון בפני הסביבה, המשפחה וההורים.
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?
היציאה מהארון: "שנת הייסורים הולכת ומתפוגגת"
ב-31 בדצמבר 2005, אמר בר-לוי להוריו: "אבא ואמא, אני רוצה לשוחח איתכם, זאת תהיה שיחה קשה". "איך שהוא אומר את הדבר הזה, גם אני וגם רעייתי מבינים מה הוא הולך להגיד לנו, מבלי שהוא ימשיך.
"התיישבנו בסלון, והוא אמר: 'קשה לי לומר לכם את זה, מאוד קשה לי, אבל אני רוצה שתדעו שאני הומו'. הוא הצליח להוציא את המילה הזאת שכל כך קשה היה להעלות אותה בין השפתיים.
"אנחנו לא חושבים פעמיים, מחבקים אותו, מנשקים אותו ואומרים לו: 'נועם, אנחנו אוהבים אותך, אהבה שלא תלויה בדבר. לאחר שיחה של שעה, הוא לאט לאט השתחרר. המתח יורד. שנת הייסורים הולכת ומתפוגגת, ואז הוא קם ויוצא לחברים שלו, שחיכו לשמוע איך עברה 'הלידה'.
השיחה עם הבת הובילה להתפכחות מיידית
אמו של נועם קיבלה מיד את היציאה מהארון, וחזרה לסדר היום. "אני התפרקתי לחתיכות", משחזר בר-לוי. "עלתי בי חרדה קמאית שהבן שלי נדון לחיי השפלה. הדימויים שהיו בראשי היו גן העצמאות ומצעד הגאווה, במובנים הכי דמוניים.
"למחרת התקשרתי לבת שלי, שאמרה לי: 'אבא, השתגעת? אתה מדבר במונחים שאבד עליהם הקלח. נועם ייתן למישהו להשפיל אותו? פתאום נועם נהיה מישהו אחר? הוא אותו ילד שהיה לך חמש דקות קודם'.
"הדיבור הרציונלי של הבת שלי, בדקה הזאת, הִתְעַשַּׁתִּי, והרגשתי שאני זקוק למידע שלא היה לי. רצתי מיד לגוגל, והקלדתי: 'לצאת מהארון'. בין היתר, ראיתי שם את ארגון תהל"ה – תמיכה להורים לילדים להט"בים. בדיוק יצא שהפגישה החודשית שלהם הייתה יומיים אחרי זה".
מהר מאוד נהיה בר-לוי מנחה בקבוצות תמיכה להורים, הקים את קבוצת התמיכה ברעננה, והשתתף בתשדיר ששודר בטלוויזיה, בו הגה את המשפט: 'הבן שלי הומו – אז מה?'.
"להכריז שהבן שלי הומו זה לא חשוב – אלא ההכרזה שלא צריך לפחד לומר זאת"
בר-לוי מספר על ההורים עמם נפגש, ונתקל בהמון דעות קדומות, בושה וחשש, שגורמים לסבל רב ומיותר. "ראיתי עד כמה אין שם רציונליזציה, אין היגיון. רק אמוציות, רק פחדים, רק דעות קדומות. כל החששות והאמוציות הזה גורמות למן טירוף מערכות, שהוא לא מוצדק בכלל. הורים נכנסים לביצות של שחור, שהם לא יכולים לצאת מהן במשך שנים. הורים שואלים את עצמם: 'במה טעינו, נכנסים לארון, חיים בפחד, חיים בסוד'".
בר-לוי מספר כי התשוקה שלו לפעילות בקרב הורים לילדים להט"בים נובעת מההרגשה שאפשר לשנות חיים של אנשים לטובה. "כאבא מוצהר להומו מוצהר, אני יכול לומר דברים שעבור הורים אחרים הם בעלי חוזק מאוד גדול. דברים שאף אחד אחר לא יעז לומר להם.
"במצעד הגאווה התל אביבי האחרון, הנפתי בגן מאיר את השלט: 'הבן שלי הומו – אז מה?'. ניגש אלי אבא אחד, ואמר לי: 'תשמע, גם הבן שלי הומו, אבל אני לא מרגיש צורך להניף שלטים ולהודיע לכל העולם שהבן שלי הומו'. קודם כל, אמרתי לו שאני שמח שהוא בא למצעד הגאווה, שזה לא מובן מאליו. אחרי זה, מה שהסברתי לו משקף אולי את כל המהות של הגאווה הלהט"בית.
"אמרתי לו: 'זה לא כדי להודיע לכל העולם שהבן שלי הומו. הנטייה המינית של הבן שלי לא חשובה. מה שחשוב זה להראות שאנחנו לא מפחדים לומר את זה. שאנחנו יכולים לומר את זה בגאווה, בריש גלי, מבלי להתבייש ולהראות להורים אחרים שאני חושב שזה משהו טוב – וזה העניין".
השקת הספר "השמיים לא נופלים" מאת יעקב בר-לוי תתקיים הערב בשעה 19:00 בשפגאט, נחלת בנימין 43, תל אביב
>> הורים לילדים גאים. ניצה ואיריס עונות על שאלותיכם
>> יש לכם שאלה בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדריתש ל ילדיכם? שלחו לכתובת המייל pride@mako.co.il