לפני כחודש פורסם סקר שמצביע על כך שכ-70 אחוז מהישראלים חושבים שהומוסקסואליות אינה מוסרית. מהר מאוד התפרסמה כתבה באתר de noise עם נתוני הסקר והמסקנה שהנה ההוכחה, לכל מי שהעז לחשוב אחרת, שמצעד גאווה רלוונטי יותר מתמיד. הגדילו לעשות באתר ושמו בראש הכתבה תמונה של שני הומואים במצעד גאווה כלשהו, מלקקים שני ארטיקים בצורת זין. אותה כתבה זכתה לשיתופים ברשת תחת סטטוסים זועקים, שחשוב להמשיך ולקיים את המצעד.

כהומו הייתי אמור לכעוס על תוצאות הסקר, שמרמזות על כך שהחברים הסטרייטים שלי חושבים שאני לא מוסרי. הרי עשרה אחוז מכל אוכלוסייה הם להט״בים, כך ש-70% זה כמעט כל השאר. אבל משהו אחר הכעיס אותי. הכעיס אותי השימוש שעשו חבריי לקהילה בסקר, לחיזוק הצורך במצעד גאווה, מבלי לערער לרגע על מתכונתו רבת השנים ועל המסרים שהוא מעביר.

הסטטוסים זעקו וכפתור ה-Share נלחץ מבלי לעצור רגע לשאול - האם יש סיכוי שהמצעד, כפי שהוא מתקיים עד היום, תורם חלק משמעותי בחיזוק העמדה בחברה הישראלית שאנחנו לא מוסריים? האם יש סיכוי שהמצעד (התל אביבי) הפך להיות מפעל כלכלי, שמטרתו לשאוב את השקלים שלנו ואת היורואים של אחינו מעבר לים, והוא כבר מזמן לא "מדבר" גאווה? אולי אנחנו אחראים לכך שחושבים שאנחנו לא מוסריים?

חזי מנע (צילום: שירן ולק)
חזי מנע | צילום: שירן ולק
לאחרונה הגיש השר אורי אריאל ערר בממשלה ובכך טרפד את אישור חוק שוויון בפונדקאות, בטענה שאנחנו לא מוסריים. הערר הוגש על ידו מבלי להיתקל בשום התנגדות אמיתית מצד אף גורם משמעותי בקהילה. קראו לנו לא מוסריים, אנחנו שתקנו והצעת החוק הוקפאה. גאווה, מישהו?

בשנה שעברה כתבתי על המצעד ועל המסר שאנחנו מעבירים לחברים בתוך הקהילה, כשאנחנו הולכים אחרי משאיות הנושאות בגאווה הומואים מעוצבים למשעי, חשופי חזה, חשופי קוביות ולעיתים אף חשופי תחת. ומהו המסר שאנחנו מעבירים לחברה הישראלית כולה? זו שאנחנו דואגים מדי פעם, לדחוף לה מדחום כדי לבדוק מה היא חושבת. הרי כולנו מכירים בעל פה את האייטם של שמונה בערב או את התמונה בשער האחורי של העיתון של יום למחרת המצעד. החתיך משתנה, אבל תמיד רואים למישהו את התחת.

רבים מאיתנו מכירים את המסר, מרגישים איתו לא בנוח וחלקנו אף מדירים את רגלינו, משאירים את השטח לכוחות כלכליים לעשות עוד כסף, גם במחיר של נזק תדמיתי קשה לקהילה כולה. כל קיומנו מצטמצם ברגע אחד לתמונה אחת של תחת חשוף במצעד השנתי. אנחנו באמת בסדר עם זה?

במקום להילחם על איך שאנחנו נראים אנחנו עושים את מה שהרוב רגיל לעשות - לשתוק, להיעלם, לעצום את העיניים, כי למי בכלל יש כוח להתעורר? וזה טוב כמעט לכולם שאנחנו ממשיכים לישון, מקסימום מתהפכים לצד השני. אנשים ישנים לא מפריעים לאחרים לעשות את מה שעולה על רוחם. יותר גרוע מזה, אנשים ישנים לא שמים לב שדופקים להם את החיים, שדופקים אותם, בטח אם הם לקחו G לפני. הבית היהודי נהנה מזה שאנחנו ישנים. זה מאפשר לשר אורי אריאל לטרפד את היוזמה הכי פרו להט״בית שהיתה כאן עד היום מבלי להיתקל במאבק, מחאה. נתפשר על מחאונת? אה, גם זה לא קרה.

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (צילום: מיכאל שבדרון )
"לפחות שבוע אחד בשנה נרגיש שאנחנו שווים משהו" | צילום: מיכאל שבדרון

זה טוב לכוחות הכלכליים שעומדים מאחורי המצעד שנמשיך ללכת מהופנטים אחרי פנטזיות עם 3% שומן ונבזבז כל כסף שאין לנו. לפחות שבוע אחד בשנה נרגיש שאנחנו שווים משהו. אבל מה עם שאר ימות השנה? אולי הגיע הזמן שנבין שאנחנו שווים משהו בכל מקרה ונפסיק לעבוד בזה? שנתעורר ביום ראשון בבוקר, נשאיר את הפנטזיות במיטה ונתחיל לעסוק בחיים האמיתיים שלנו? בזכות שלנו להתחתן כאן ליד החברים שלנו ולא מעבר לים. בזכות שיכירו בבני/ות הזוג שלנו כהורים לילדים שהבאנו ביחד מבלי לעבור תהליכי אימוץ מתישים ומשפילים. בזכות לחיות חיים מלאים במדינה בה נולדנו.

הקהילה הגאה טומנת בחובה כוח אדיר. הרי אנחנו בכל מקום, לא? יש אנשי ונשות תרבות והייטק, אנשי ונשות רוח וקצינים בצבא. בכל משרד ממשלתי, המשרות הבכירות ביותר מאוישות על ידי לסבית או הומו. אנשים ונשים כמוני, כמוך, כמו כולנו. איפה הם? איפה אנחנו? לאן הולך כל הכוח הזה?

מצעד הגאווה בתל אביב 2013 (צילום: מיכאל שבדרון )
מה אנחנו עושים עם כל הכוח הזה? | צילום: מיכאל שבדרון

השנה מדינות רבות בעולם מאשרות בזו אחר זו נישואים חד מיניים ומכירות בזכות של חברי הקהילה בארצם לחיות חיים מלאים כמו כולם. מאמינים שזה יקרה גם כאן? מתישהו, אולי. אבל במקום לחכות שיחליטו בשבילנו, אנחנו יכולים להשקיע את האנרגיה העצומה שיש לנו בידיים ולקחת אחריות על העתיד שלנו, לקבל את מה שמגיע לנו, אנחנו רק צריכים להחליט, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד.

זה יכול להתחיל במצעדים הקרובים. יש לנו הזדמנות להשתמש במצעדים ברחבי הארץ כמפגן ראווה ראוי של עוצמה, של נוכחות, של התעוררות של כולנו. זה מצריך מאיתנו להתעורר ולדרוש שינוי, קודם כל מעצמנו. לבקש מהחתיך המסוקס לרדת מהבמה ולחכות לנו במסיבה הקרובה או בבית. במקומו להניף את דגל השוויון שדורש מהמדינה ומהחברה הישראלית הכרה בנו, בזוגיות שלנו ובמשפחות שבנינו לעצמנו.

אנחנו יכולים לעשות כאן היסטוריה ביחד. השאלה היא מה אנחנו רוצים לראות? עוד תמונה של תחת או תמונת ניצחון, שאנחנו מקבלים את מה שמגיע לכולנו?

חזי מנע תחת עם סמל שוויון (צילום: יוסי מור)
זה מה שאתם רוצים לראות, לא? | צילום: יוסי מור

חזי מנע הוא מאמן להשגיות אישית ועסקית וממייסדי פורום "שיוויון זה לכולנו"

עוד ב-mako גאווה: