>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כבר בגיל 13, בימי התום של האולפנה, הבחנתי בכך שאני אחרת. שטיפות המוח על בעל, חתונה בגיל צעיר וילדים לא ממש עבדו אצלי. טוב, עבדו חלקית. אני הרי רק בת 24 וכבר נשואה באושר לאישתי, גם היא בוגרת אולפנה, "מבית טוב", אם תהיתן.
לא אשכח את שיחת הטלפון ההיא בכיתה י' ממי שלימים תיזכר כאיש-ה הראשונה שהצליחה לבלבל אותי. המילה "לסבית" לא עלתה על דל שפתיי בימים ההם. לא הכרתי אותה ולא הבנתי את משמעותה. המילה "הומו" נחשבה קללה עסיסית, אך "לסבית" לא הייתה קיימת בז'רגון האולפניסטי. לא באולפנתנו, לא אצלנו!
התכנית של אלן דג'נרס - הז'רגון הגאה החל צץ מתוך הטלוויזיה
בחזרה לאותם הימים, לשיחה ההיא, הפשוטה וכל כך קצרה. "אני חושבת שלא כדאי שנהיה חברות", ואז התנצלות הדדית מטופשת. זה שם ולא שם. היא יודעת משהו שאני לא יודעת? למה? מה עשיתי לה? בסך הכל התחרינו מי תזכור יותר מספרים אחרי הפאי, ולמדתי איתה ביחד למבחנים בהיסטוריה. תמיד הייתי זוכרת בהיסטוריה יותר ממנה. אבל היא ידעה לפתור תרגילים במתמטיקה כמו שאף אחד-ת לא ידע-ה.
הימים היו בלתי נסבלים, וביום שהגעתי לכיתה י"ב לא היתה מאושרת ממני. בגרות פה, בגרות שם, ואני מחוץ לאולפנה, כמו חדשה.
אחר כך הגיעו ימי השירות הלאומי, ומשם קצת עבודה כדי לחסוך ללימודים. ניסיתי להתקבל לכל מיני פקולטות, בעיקר מחוסר ידיעה מה אני רוצה ללמוד. באותה תקופה לא הייתי מפסידה אף לא פרק אחד של אלן דג'נרס (המלכההה). ואם רואים אלן, איך אפשר לפספס את פורשיה?
הז'רגון הגאה החל צץ מתוך מסך הטלוויזיה, והאינטרנט שהפך לנגיש הביא אותי לשיחת טלפון עם מי שלימים אכיר מארגון בת קול – לסביות דתיות, ומי שתקשר אותי לאיגי דתיות – קבוצת הבנות הדתיות של ארגון הנוער הגאה.
כמויות של הומופוביה, גזענות וקללות
לאחר מכן התחלתי לחיות חיים כפולים במודע. מדי פעם קפצתי ל"מדינת תל אביב" כדי לפגוש מדריכות וחניכות, שגם הן בוגרות אולפנות ממש כמוני. חלקן דתיות, חלקן דתל"שיות (דתיות לשעבר) וחלקן לא מגדירות את עצמן. לאט ובטוח התחלתי לקבל את עצמי.
בשבתות ופעילויות אחרות אני עם החברות מהיישוב בשומרון, בו הוריי גרים, עדיין לא מעלה על שפתיי את זהותי המלאה. בוחנת את השטח, מזכירה פה ושם את הנושא. מביעה עמדה תומכת בקהילה הגאה – וסופגת כמויות של הומופוביה, גזענות וקללות.
מול המשפחה זה קצת יותר מורכב. אמא שלי לא הפסיקה לשאול אותי כבר מגיל 19, כיוון שפיזרתי סימנים כל כך עבים. השטח כבר היה מוכן. יום אחד אמרתי לה: "אולי". והיא שאלה: "את לא בטוחה?". עניתי לה: "אני בטוחה".
היא ביקשה שלא נספר לאבא. אחר כך, כשהוא ידע, זה הפך ל: "לא להגיד להוא ולא להגיד להיא", ואמא שלי הפכה לדבר המעיק הבא...
הטבעות שלנו מדברות בעד עצמן
ערב אחד, במסגרת פעילות של בת קול, פגשתי מישהי ששינתה ועדיין משנה את חיי. לקחתי את המייל שלה, וכבר באותו הערב כתבתי לה. המיילים בינינו התפתחו לדייטים – ומשם כבר עברנו לגור ביחד. כיום אנו נשואות, אחרי שחברה השיאה אותנו לעיני חברים וחברות.
בשבתות אנחנו הולכות לבית הכנסת, כשאנחנו לא מתעצלות וכשלא יורד גשם. קידוש ונרות שבת נוכחים, וגם החגים תופסים חלק חשוב מחיינו. טבעת היהלום שלי היא הטבעת הכי הטרו-נורמטיבית בעולם, ואפשר לחשוב שאני בטעות נשואה לגבר.
אבל זה היופי בעיניי, הטבעות שלנו מדברות בעד עצמן. באיזשהו מקום הן עושות את העבודה במקומנו.
אי אפשר כבר להתייחס אלינו כאל ילדות קטנות שלא מבינות עניין. אנחנו לסביות, דתיות נשואות. תחיו עם זה, זאת המציאות. ועם המציאות הזאת אני אגיע השנה למצעדים בערים השונות – גאה מאוד בי וברעייתי, על הדרך של כל אחת מאיתנו ושלנו ביחד כזוג.
בשישי הקרוב יצעדו שירה וחברותיה מארגון בת קול, יחד עם חבריהן מהקהילה הדתית הגאה, במצעד הגאווה התל אביבי. בואו לצעוד איתם. לפרטים נוספים, ניתן להיכנס לדף האירוע בפייסבוק.