>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
למרבה הצער, במקרים רבים כרוכה יציאה מהארון בתגובות קיצוניות של הורים, שמגרשים את ילדיהם מהבית רק בגלל שהם החליטו להיות מי שהם. אולם, לא כל יום שומעים על מצב שבו דווקא החברים בגדוד השריון בצה"ל היו אלה שתומכים בחייל שמתמודד עם מצוקה שכזאת.
בסיפורו המרגש של דור ביטון, לא רק שהוא לא חווה הומופוביה בגדוד, אלא שהמפקד שלו, מאור ג'ינו, הציע לפנות עבור ביטון יחידת הדיור בה הוא גר, בעוד הוא עצמו יחזור לגור עם הוריו.
"הגדוד שלי מאוד חיזק אותי – החל מהפקדים ועד לחיילים הכי פשוטים", מספר ביטון. הם עזרו לי מאוד מבחינה נפשית, והצבא היה נקודת הבריחה שלי מהצרות שהשארתי בבית. לא נתקלתי פה ולו בהומופוב אחד – וזה הדבר הכי יפה. בלי 'דור לא גבר' וכאלה".
הפתק הקבוע בכותל: "אלוהים, בבקשה תרפא אותי מהמחלה הזאת"
ביטון, בן 21 מהרצליה, גדל בבית דתי. הוא בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר. תקופות הילדות וגיל ההתבגרות היו מאופיינות בקונפליקט פנימי מתמשך בין אמונתו הדתית לנטייתו המינית. זאת כאשר במהלך זמן רב חש כי נולד "פגום", ונהג להתפלל לאלוהים שישנה אותו.
"בכיתה ה'-ו', כשכולם מתחילים לגלות את המין הנשי, אני התחלתי לגלות את המין הגברי", הוא מספר. "היו לי מלא ידידות, אבל אף פעם לא התעניינתי מעבר. הבנתי שיש לי 'בעיה'. ברמה החברתית היה לי קשה. לא התחברתי לבנים של השכבה, הייתי עם הבנות.
"ידעתי שהבעיה קיימת, אבל הדחקתי אותה הצדה, אמרתי לעצמי: 'זה יעבור'. כנער דתי, הייתי שם פתקים בכותל: 'אלוהים, בבקשה תרפא אותי מהמחלה הזאת'. כל פעם אותו פתק באופן קבוע".
כאשר הגיע ביטון לתיכון, החליט לעבור שינוי חברתי ולהיות "מקובל", ולשם אימץ לעצמו דמות אותה הוא מכנה "דור הגבר". "רציתי להיות אהוב על כולם, אז עשיתי הכל כדי שלא יחשדו בי שאני הומו", הוא אומר. "הייתי דואג כל הזמן להתנהג כמו הומופוב, ולהגיד כל הזמן כמה ההומואים מגעילים אותי. רק בחדר, לבד עם עצמי, הייתי מרגיש שזאת רק דמות".
פעמים רבות היה ביטון עוזב הכל כדי להתבודד – ואז היה פורק את העול בבכי ותפילות. "הייתי מדבר עם אלוהים, ובוכה", הוא מספר. "הייתה גם הכרה וגם הדחקה. מצד אחד, אני מבין שאני הומו, כותב פתק ושם אותו בכותל. מצד שני, יש את התקווה הזאת שאלוהים יהיה בעדי, יעזור לי".
תקופת ההתנדנדות: מתרחק ומתקרב אל הדת
בכיתה י', אחרי מערכות יחסים קצרות ולא מוצלחות עם בנות, החל ביטון לחקור את נושא ההומוסקסואליות באינטרנט. במקביל, הכיר חבר טוב מהשכונה שיצא מהארון, והוא החל לשאול אותו שאלות, להתעניין ולחקור עוד יותר את הנושא. "הבנתי שנולדתי ככה, ושאין שום דבר רע בזה.
התרחקתי בהדרגה מן הדת. חשוב לי להדגיש, לא חזרתי בשאלה רק בגלל הנטיות המיניות שלי, אבל זה כבר סיפור ארוך ונפרד. את התקופה שבין כיתה י' ל-י"ב אני מכנה 'תקופת ההתנדנדות'. מצד אחד אני מקבל את עצמי, מצד שני אני עדיין בארון. יצאתי מהארון בפני עצמי, אבל לא בפני הסביבה.
"בכיתה י"ב התחלתי להתקרב מאוד לדת. החלטתי ללכת לישיבה.הייתי מתפלל כל יום, לומד גמרא. ואז התחלתי שוב להדחיק את הנטייה המינית שלי. אמרתי לעצמי: 'עכשיו אני עוזב את זה, אני מחפש לעצמי דרך חיים משלי'".
הכתבה ב-mako גאווה שהובילה לאיגי
בתקופת הלימודים בישיבה הקדם-צבאית חזר ביטון להכחיש ולהדחיק. אחרי שנה הוא הרגיש שנמאס לו להכחיש – ואז הגיע מועד הגיוס לצה"ל. "התגייסתי לשריון, מסלול לוחם, טנקים, אדרנלין מטורף".
כמו הומואים רבים, המקלחות היו הפחד הכי גדול של ביטון. "יכולתי ללכת לבקש להתקלח אחרי כולם, אבל העדפתי שלא", הוא אומר. "אז חיכיתי לבד שכולם יתקלחו, ואז הייתי מתגנב למקלחת הפינתית, טק טק מים וסבון – וזהו".
נקודת המפנה הגדולה הייתה כאשר קרא ביטון ראיון ב-mako גאווה שקיים כותב שורות אלו עם בנו של פוליטיקאי בכיר, שמפחד לצאת מהארון. "הוא סיפר שם על איגי (ארגון הנוער הגאה, ד.ז). קראתי את הכתבה, וזה נגע בי. החלטתי שאני קופץ לבריכה, מקבל את עצמי ואומר: מי שאוהב אותי, יאהב אותי כמו שאני".
ביטון החל להתכתב עם בני גילו בפורומים של איגי, והתעניין לגבי הקבוצה של איגי בהרצליה. "במפגש הראשון שלי באיגי, אמרתי: 'אני דור, נעים מאוד, ואני הומו'. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי: 'אני הומו'. מאז פעם בשבועיים כשחזרתי הבייתה, ידעתי שחלק מהפק"ל (פקודות קבע לחייל, ד.ז) זה ללכת ביום חמישי לקבוצה".
יציאה מהארון בפני חבר טוב מהצבא: "אמרתי לעצמי: 'ממה אני מפחד?'"
אחרי שסיים מסלול לוחם, נאלץ לצאת ביטון לשני ניתוחים בעקבות בעיה בריאותית. הדבר אילץ אותו לעבור מהטנקים למפקדה של הגדוד. אחד החברים הטובים שלו בצבא חשד בו ושאל אותו כמה פעמים אם הוא הומו. "אחרי אחד המפגשים של איגי הגעתי להחלטה שנגמר השקר. דור יוצא מהארון".
הראשון שביטון יצא מהארון בפניו היה אותו חבר. "באחד האבט"שים (אבטחת יישובים, ד.ז) הוא שמר בכניסה ליישוב, ואני באתי לשבת איתו. הוא עמד, אני ישבתי על כיסא, הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'כן, אני הומו'.
"הוא אמר: 'ידעתי. אבל זה לא אמור לפגוע בחברות שלנו. תלך בדרך שלך'. ברגע שראיתי את התגובה הזאת, אמרתי לעצמי: 'אז ממה אני מפחד? המודעוּת היום הולכת וגוברת, אז ממה יש לחשוש?'".
"יום לפני היציאה מהארון שכנעה אותי ידידה לסבית לבוא איתה למצעד הגאווה בתל אביב. ראיתי, התרשמתי, נהניתי ואמרתי לעצמי: 'זה מקומי, זאת הקהילה שלי. לכאן אני שייך'. בהדרגה הייתי הולך יותר ויותר לאוויטה, לאפולו, לכל מיני מקומות. הרגשתי סופסוף חופשי, משוחרר, אני מי שאני באמת".
האח מגיב בהיסטריה: "מה אתה מחפש? צומי, ריגושים?'"
אלא שהמקום היחידי שבו כן חשש ביטון לצאת מהארון הוא המשפחה הדתית שלו. אבל הוא החליט בכל זאת שהגיע הזמן להפסיק לחיות בשקר. "לא יכולתי עוד לחיות במסיכה של 'דור הגבר', שהמשפחה שלי מכירה אותי כמו שאני. עשרים שנה חייתי במסיכה הזאת, וזה העיק עלי. לא יכולתי יותר.
"סיפרתי להם הכל במכתב. על איגי, על המצעד, על כל התחושות, כל מה שעברתי. כתבתי מכתב בן תשעה עמודים. הנחתי את המכתב מתחת למערכת סטריאו בחדר, ויצאתי לכיוון הבסיס. אחר כך כתבתי לכולם במשפחה אס.אם.אס, וכתבתי: 'בשעה 20:00 תשבו כולכם בסלון ותתקשרו אלי'. לאמא כתבתי: 'יש לכם מכתב מתחת למערכת הסטריאו שלי. תקראו אותו. אני מקווה שתקבלו אותי כמו שאני'.
"אבא שלי כתב לי אס.אם.אס: 'חשדנו, אבל נעבור את זה ביחד. נלך לטיפולים, נסתדר. זה לא אתה, אין לנו דבר כזה במשפחה'. אני כותב לו בחזרה: 'אבא, זה אני, קבלו אותי כמו שאני'. אחי הגדול, שהוא מודל ההערצה שלי, מתקשר אלי, ופשוט בהיסטריה אומר לי: 'אין מצב, לא יקרה. מה אתה מחפש? צומי, ריגושים?'".
כאשר ניגש ביטון למ"פית שלו, היא שחררה אותו באמצע השבוע, ביום שלישי, על מנת שיוכל להסדיר מעט את העניינים עם משפחתו. "אבא שלי ישב לבד בסלון. דבר ראשון שהוא עשה שה לקום ולתת לי חיבוק. באותו הרגע ברחתי מההתמודדות. אמרתי לו: 'אבא אני עייף', והלכתי לישון.
"יום למחרת הלכנו לפסיכולוג, פסיכולוג שהיה איתי מכיתה ה', שההורים שלי קבעו לי פגישה איתו. הוא אמר ל שזה החלק בפאזל של החיים שלי שהיה חסר לי, שאני הומו. מילות הסיכום שלו בשיחה היו: 'אתה לא צריך טיפול, ההורים שלך צריכים טיפול'.
הגירוש מהבית: "הייתי חלש, זה ריסק לי את הלב"
אחרי שבוע נוסף בצבא, חזר ביטון הביתה לאחד מסופי השבוע הקשים ביותר שיכולים לעבור על בן אדם. האחים לא דיברו איתי בכלל. בשלב מסוים היה לי ויכוח עם אחותי, כאשר כולם היו מן הסתם בצד של אחותי. כי אני הרי כביכול עשיתי להם עוול.
"בתום הוויכוח אבא שלי אמר לי: 'קח את הדברים שלך וצא מהבית'. הייתי חלש, זה ריסק לי את הלב. יצאתי בלי תיק לבית של חבר הומו, שמאוד מאוד עזר לי ותמך בי. חזרתי הביתה בסביבות 1:00 בלילה. נכנסתי בשקט, ארזתי הכל בתיקים, ופשוט יצאתי מהבית מהחלון של החדר שלי. ישבתי על ספסל, ולא ידעתי מה לעשות. איבדתי את עצמי, מה אני עושה? מי יעזור לי? אני בלי כסף, בלי כלום.
"התקשרתי לידידה, וחיפשנו פתרון. אחר כך התקשרתי לדודה שלי, אחות של אבא שלי. אמרתי לה שרבתי עם אבא ושאלתי אותה אם אני יכול לבוא לישון אצלה. היא לא היססה, ואמרה: 'בטח'. ידידה שלי נתנה לי כסף למונית לבית של דודה שלי ברמת השרון. בבוקר סיפרתי לה. היא אמרה לי: 'לא אכפת לי הומו או לא, אתה האחיין האהוב שלי, ואתה אצלי עד שהעניינים יסתדרו'".
המפקד מציע לחייל לגור אצלו: "לא יכולתי להגיב אחרת"
כאשר חזר ביטון לצבא, הוא עדכן מש"קית ת"ש בכל מה שעבר עליו. אלא שמה שהדהים יותר מכל הייתה תגובתו של המפקד מאור ג'ינו, שהציע לפנות עבור ביטון את יחידת הדיור בה הוא גר, בעוד הוא עצמו יחזור לגור עם הוריו. הוא גם הציע לו עזרה כספית ובכל מה שהוא יצטרך.
"לא ציפיתי לדבר כזה ממפקד, אני חייל שלו רק כמה שבועות", אומר ביטון. התרגשתי מאוד, ברמה של וואו. יש פה מפקד שלדעתי הוא כבר מעל למפקד. הוא באמת דואג לחיילים שלו, נותן להם הכל, נותן להם הרגשה של ביטחון סביבו".
המפקד ג'ינו מסביר לנו שכאשר ראה את השבר העמוק בעיניו של ביטון, הוא לא יכול היה להגיב אחרת. "אם היית שם והיית רואה מה שהוא עבר באותם רגעים, קשה לי אפילו לתאר את מה שאני הרגשתי", אומר ג'ינו. "לא חשבתי פעמיים, הרגשתי שאני חייב לעזור לו. ההורים שלו באמת אוהבים אותו, אבל פתאום קרה נתק כזה ששבר אותו לגמרי".
הפיוס הגדול ערב יום כיפור: "די, מספיק, אתה חייב לחזור הביתה"
בסופו של דבר הדודה התעקשה כי האחיין האהוב יגור אצלה, ולא אפשרה לביטון לעזוב את ביתה. בתקופת ראש השנה תקף את ביטון חיידק, והוא פונה לבית חולים עם 44 מעלות חום. "ההורים דאגו, באו לבקר ואמא התחילה להראות חיבה", מספר ביטון. "אבל עם אבא והאחים היה נתק".
ערב יום כיפור החליט האב שהגיע הזמן לשלום בית. "אבא התקשר ואמר לי: 'די, מספיק. אתה חייב לחזור הביתה'. אני אמרתי לו: 'אם אני חוזר, אני חוזר כדי להמשיך להיות מי שאני, חוזר בתור דור האמיתי'. אבא ענה לי: 'אין בעיה, אני בא לאסוף אותך'.
"אחרי שלושה חודשים בלי בית, הייתה הרגשה טובה לחזור לחדר שלי, למטה שלי. אני וההורים שוחחנו, והם אמרו: 'תהיה מי שאתה, פשוט תן לנו זמן לעכל. אל תפרסם את זה בינתיים'. אמרתי להם: 'זמן לעכל, כן. אבל אני לא חוזר לארון, אני לא הולך לחיות שוב בשקר'".
המצב בבית משפחת ביטון עדיין לא אידאלי, אבל ללא ספק הוא הרבה יותר טוב. "אני עדיין לא יכול להביא גברים הביתה וכאלה. אבל אני יותר קופצני, עליז, שמח. הם כבר לא לוחצים עלי. במהלך מבצע עמוד ענן הם באו עד לרמת הגולן כדי להביא לי סיגריות וכסף. אין לי ספק שהעתיד נראה מבטיח".