<< לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

רועי יולדוס רוזנצוייג ואליה יולדוס רוזנצוויג (צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי)
זמן איכות עם אליה | צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי
כל כך הרבה אנשים לא רצו שאכתוב את הטור הזה. הם העליבו, פגעו בנקודות הכי רגישות, ניצלו את כוחם לנסות ולמנוע ממני מלהגשים את החלום הגדול של חיי. הם דאגו להעלות פוסט אלים בפייסבוק, להתראיין בכל תכנית ואתר, להעמיד במבחן את המוסר שלי ולפקפק ביכולותיי כהורה עוד לפני שנתנו לי הזדמנות.

את הכול הם עשו בגיבוי מדינה, שראתה ועדיין רואה בי אזרח סוג ב', שהתנערה ממני ושלחה אותי לקצה העולם, רק כדי לעשות לי קשיים בלתי אנושיים בדרך חזרה. אבל היום אני שם את כולם מאחוריי, כי יש לי משהו אחר לחשוב עליו, משהו נפלא.

את המילים הללו אני כותב מותש, נרגש ומרוגש בבנגקוק בשעת לילה מאוחרת. 34 שבועות של היריון הסתיימו בלידתן המרגשת של בנותיי, אליה ולירי, שבאו לאוויר העולם בבית החולים פייאתאי במרכז העיר עמוסת הריחות והצבעים.

אני כותב אמנם היום, אבל בעצם התחלתי לכתוב את הטור הזה כבר לפני למעלה משנתיים. אז יצאנו אורי, בן זוגי, ואני למסע הגדול של חיינו. מסע מפחיד, מרגש, מלא ציפיות ואכזבות, אי ודאויות, עלויות כלכליות מטורפות, תקווה, אכזבה ומטרה אחת: להיות הורים. היינו (ועדיין) זוג גברים אוהבים, שאחרי שלוש שנים ביחד הבין שהדבר הבא הוא הבאת ילדים לעולם, ולא ידע האם ואיך נצליח לעשות את זה.

אליה ולירי יולדוס רוזנצוויג (צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי)
היום הראשון של הבנות בעולם. אל תפסיקו לחלום | צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי

רצנו בין סוכנויות בארץ, טלפנו לקליניקות ומרפאות פריון בעולם, גייסנו כסף מההורים, התייעצנו עם רופאים ולבסוף יצאנו לדרך עם חברת הפונדקאות "תמוז". בחרנו תורמות ביצית, ביצענו הפריות שנכשלו שוב ושוב ושוב ושוב - עד שנקלט היריון. אז התבשרנו שמדובר בהיריון כפול - והשמחה הייתה מכופלת.

בשנתיים האלה למדנו כל כך הרבה אחד על השני וגם על עצמנו, נשבר לנו הלב שוב ושוב, העברנו לילות ארוכים בלי שינה, חיכינו, המתנו, חשבנו, חלמנו, התמודדנו עם הומופוביה במסווה של נאורות, חלמאות משרדית ואדישות ממשלתית. התייעצנו עם אנשים שכבר עשו זאת לפנינו, כאלה שעברו את המסע האדיר הזה בעצמם ולא ויתרו, שאבנו כוחות מחברים ומבני משפחה ובעיקר אחד מהשני - עד שפגשנו את שני זוגות העיניים המדהימות שראינו מימינו, בקצה השני של העולם.

האחות התאילנדית שמטפלת באליה ולירי יולדוס רוזנצוויג (צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי)
האחות התאילנדית מטפלת בבנות | צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי
אליה ולירי יולדוס רוזנצוויג (צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי)
מחכים שאליה ולירי ייצאו מהפגיה | צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי

את המילים הבאות אני מקדיש עם אהבה אין קץ לשתי בנותיי, שעשו מסע אדיר ומרגש עוד טרם נולדו, שלא ויתרו, והגשימו לי את החלום הגדול של חיי.


אהובות שלי,

אני מביט עליכן ולא מאמין. שתי בנות קטנטנות ונפלאות, שברגע אחד הפכו אותי למאושר באדם. הגעתן אל אבא אורי ואליי אחרי מסע לא קל, מטלטל, ארוך, מרגש, מורכב ומדהים, והוכחתן לנו שחלומות לפעמים מתגשמים.

כבר ביום ראשון השבוע שלחתן מסר שאתן בדרך. בשעות אחר הצהריים המאוחרות קיבלנו טלפון שארייה, האישה המקסימה שדאגה לכן ב-8 החודשים האחרונים, עושה את דרכה לבית החולים עם צירים. רק שבוע 34 להיריון, אבל מוכנות הייתן לעשות את הופעת הבכורה, ואנחנו יצאנו לדרך כדי לקבל אתכן במחיאות כפיים סוערות.

תוך דקות מילאנו את המזוודות בקופסאות סימילאק, בקבוקים, תרופות, בגדי תינוקות, חיתולים, מנשאים, מוצצים וספרי הדרכה, שינינו את כרטיס הטיסה, הודענו על חופשה בעבודה, נפרדנו מחברים ומבני המשפחה ויצאנו בדרכנו אליכן. סבא אבי דאג לסידורים אחרונים וסבתא עפרה הצטרפה לנסיעה כדי לעזור לנו להכיר אתכן טוב יותר בימים הראשונים.

12 שעות אחר-כך כבר היינו בבית החולים בבנגקוק, שם פגשנו את ארייה לראשונה. ב-238 הימים שעברו נבטתן וגדלתן בבטנה. שם התפתחתן, שחיתן, ישנתן, מצצתן אצבע, הגנבתן חיוך והתחלתן את דרככן המדהימה בדרך אלינו.  

נרגשת, מלווה בבני משפחתה הקרובים ושמחה מסיום המסע שעברה בעצמה, היא קיבלה את פנינו בחום ובחיוך. שמחנו לגלות שהיא זו ששמרה עליכן בחודשים האחרונים, טיפחה אתכן ודאגה לכן, ולעד נהיה אסירי תודה לה.

התחבקנו איתה, התנשקנו, הזלנו דמעות והצלחנו להתגבר על מגבלות השפה והבדלי התרבות. היא לקחה את ידינו ושמה על בטנה, נותנת לנו להרגיש אתכן בועטות רגעים ספורים לפני צאתכן לעולם. כמה חיכינו לרגע הזה. בראשי חלפו כל אותם לילות ארוכים בלי שינה שעברנו בחודשים האחרונים, רחוקים מכן. איך דמיינו את אותו מפגש, והנה אנחנו רגעים לפני קו הסיום ותחילת ההרפתקה הגדולה של חיינו.

קיווינו להיכנס לחדר הלידה, אך מאחר שהגעתן מוקדם מן הצפוי נתבקשנו להמתין בחוץ. ישבנו בחדר ההמתנה עם משפחתה של ארייה, כססנו ציפורניים וספרנו את השניות. חצי שעה לחוצה ורווית מתח אחר-כך, יצאתן לאוויר העולם במשקל 2.290 ק"ג ו-2.270 ק"ג. הייתן שתי הבנות המתוקות והנפלאות שראיתי מימיי, עטופות במגבות ירוקות וצווחות בקולי קולות. אלו היו הצלילים הנעימים ביותר ששמעתי מעודי.

אז נלקחתן לפגיה לבדיקות ראשוניות וטיפול על ידי צוות האחיות החביב של בית החולים. ואנחנו אחריכן, רצים במסדרונות בית החולים שאיננו מכירים, מבקשים להבין שאתן בסדר ומקווים שהייתה לכן נחיתה רכה בעולם, נעזרים בסימני ידיים ובמחוות גוף כדי להבין את האחיות התאילנדיות שמטפלות בכן, שני היצורים היקרים לנו ביותר.

שם, בבית היולדות, הבנו שהשלמנו את המסע המרגש והארוך בדרך אליכן. שניות אחר-כך ידענו גם שהמסע הגדול בעצם רק מתחיל.

לירי ואליה אהובות, אנחנו יוצאים יחד לדרך מרתקת, מרגשת, מלאת חוויות ואתגרים ומבטיחים להיות לצדכן לעד. אנחנו נדאג לכן ונשמור עליכן, נחבק וננשק, נלווה, נתמוך, נייעץ ונאהב אתכן כמו שאתן. נעשה הכל כדי שתזכו לחיים יפים ובריאים, שתגשימו את עצמכן ותהיו מאושרות.

תודה שנולדתן.

גם אני נולדתי היום מחדש.

אוהב מעכשיו ולעולמי עולמים,

אבא

רועי יולדוס רוזנצוייג ולירי (צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי)
המסע הגדול בעצם רק מתחיל | צילום: רועי יולדוס רוזנצוייג, צילום ביתי

>> אתם מוזמנים לחתונה שלנו שתתקיים בעוד 20 שנה