>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
נכון, הם מקשטים את המאבק בדגלי הגאווה, רוקדים וחוגגים בעליזות חסרת מעצורים על משאיות, חלקם יורידו חולצות (30 מעלות מישהו), אבל שלא תטעו: מבעד לקרנבל החגיגי מסתתר מאבק חשוב ביותר למען הזכות הבסיסית ביותר לכל אזרח: לחיות בכבוד. לא יותר ולא פחות.
על אירועי הגאווה השנה מרחף פענוח הרצח בברנוער, וצו איסור הפרסום הנוגע ל"בכיר בקהילה הגאה" שנעצר בחשד להיותו גורם מפתח באירוע. בעיתוי מפתיע יומיים לפני החגיגות, פרסמה המשטרה כי הרצח הנתעב של הצעירים, שברחו אל המקום היחיד אותו חשבו למוגן, הנו "נקמה אישית" ולא פשע שנאה. במקביל, מיהרו ההומופובים להציף שוב את הרשתות החברתיות בהודעות נאצה רוויות ארס נגד חברי הקהילה הגאה. שוב, אותם סטריאוטיפים לא מבוססים ובזויים צפו ועלו, שוב אותה השנאה, שהזכירה לי היום יותר מתמיד למה צריך את מצעד הגאווה.
בשנים שחלפו, התקדמה הקהילה הגאה יותר מכל קבוצת מיעוט אחרת, הוכיחה את כוחה ועצמתה, ואין ספק כי למצעד חלק מהותי באותו שינוי. העוצמה של עשרות אלפי צועדים, בהם הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, קווירים, הורים לילדים גאים, סטרייטים, סקרנים וידידים אומרת דבר אחד פשוט: את הגאווה הזו כבר אי אפשר להפסיק.
מצעד הגאווה הוא ניצחון של כולנו
דווקא בימים קשים ומורכבים שעוברים על הקהילה, חשוב לצאת לרחובות ולהשמיע את הקול השפוי והצודק. מצעד הגאווה הנו ניצחון ענק לא רק עבור חבריה, אלא עבור החברה הישראלית כולה. ניצחון האור על החושך, הנאורות על הבורות, התקווה על הייאוש ובעיקר ניצחון האהבה על השנאה.
חשוב לזכור: השיפור העצום אינו אומר שהמצב טוב. המצב היום רע פחות, הרבה פחות, אבל דווקא משום כך הוא גם רגיש ומסוכן. כשהמצב היה רע כל כך, הצורך בשינוי היה ברור. אבל כשהשנאה, האלימות ובעיקר הבורות מטושטשים, סמויים ומרומזים, דווקא אז צריך להמשיך לפעול: בחקיקה, בבתי המשפט ובחינוך, אבל לא פחות בבידור, באמנות, ביצירה, בתרבות, וכן, עדיין בצעידה ברחובות.
מצעד הגאווה, מעבר להיותו עוד יום חג עליז במציאות האפורה שבה כולנו חיים, הוא מפגן של כוח ונראות עבור קהילה ששנים כל כך רבות הייתה במרתף, מדוכאת, מודרת מכל שיח ונדחקת לשוליים. למרות השיפור העצום שעברה בדעת הקהל, ברמת החוק והשוויון להיות להט"ב בישראל 2013 עדיין אומר להיות אזרח סוג ב'. בשביל להתחתן עדיין צריך להרחיק עד קנדה, ובשביל להביא ילד באמצעות שירותי פונדקאית צריך לנדוד לחו"ל עם 100,000 דולר.
במובן זה, המצעד מעלה על סדר היום הציבורי את נושא הקהילה ואת ההומופוביה שעדיין קיימת, את המאבק למען נישואים גאים, הזכות להורות ולחיים שווים, ומבהיר כי יש עוד היכן לפעול. את אותם "סוטים" שהסתובבו מבוישים בלילות בגן העצמאות בשנות ה-80' קל היה לבטל, אבל אלפים שצועדים באור יום במרכז העיר, כשהם גאים בזהותם ומחובקים על ידי רבים, מחייבים התייחסות קצת אחרת, לא?
יום אחד לא מבטל 364 ימים של שנאה
אך האתנחתא הצבעונית והאידילית של יום המצעד, לא מחליפה את המציאות האפורה, היומיומית של רבים בקהילה.
יום אחד לא מבטל 364 ימים של בושה בהם "הומו" היא עדיין הקללה הכי פופולארית כמעט בכל מקום. יום אחד שמח לא מבטל 364 ימים של עצב ופחד. יום אחד של אהבה לא בא במקום 364 ימים בהם אתם לא יכולים לחבק את האור בחייכם, תמיד מסתכלים לצדדים לפני שאתם חושבים לנשק. יום המצעד בו חוגגים רבים את זהותם בשמחה ובחופשיות נועד, בין השאר, להזכיר את 364 הימים השמחים קצת פחות, אלה שעדיין מלאים בשנאה, שנובעים בין היתר מהעובדה שהרוב מפחד ממה שאינו מכיר. היציאה לרחובות הופכת את הקהילה למוכרת יותר, לפחות מאיימת, אולי אפילו טבעית.
ואולי החשוב מכל, מצעד הגאווה הוא משמעותי מאין כמותו עבור אותם נערים ונערות בודדים, שלומדים להכיר את עצמם ולא אוהבים את מה שהפכו להיות. אותם ילדים שלפניהם מסע ארוך בדרך הלא קלה לקבלה עצמית, השלמה ואהבה. בצעדת החיים הלא קלה, מצעד הגאווה ייתן להם המון כוח וביטחון להם יזדקקו, עד שימצאו את עצמם ומקומם בחיים. עבורם זהו יום של שמחה בתוך עצב גדול, יום קטן מלטף בין המון מכות, יום של גאווה.