למחרת, קפצתי בחוסר ברירה אל המים. במסעדת ד"ר שקשוקה ביפו, עם חבר וחברה, כשהגיע הזמן, הכנסתי אל פי 4 כדורים וידעתי שמעתה כדורים יהיו מונחים בתיק שלי וילוו אותי לכל מקום אליו אלך עד סוף חיי.
מנסה להכניס אתה כדורים לשגרת חייו
אבל הימים הקשים שליוו אתי סביב התחלת הטיפול עברו, ועכשיו לאחר שבועיים וחצי בהם אני נוטל את הכדורים אני מרגיש מצוין כתמיד. לשמחתי התהליך לא כלל כמעט שום התמודדות פיזית.
זו הייתה הקלה מאד גדולה, בעיקר משום שב- 5 וחצי השנים האחרונות חששתי ושאלתי את עצמי אילו תופעות לוואי יגרמו לי הכדורים ברגע שאתחיל לקחת אותם. זה פשוט עבר בצורה לא מורגשת מבחינה גופנית ואני מודה על כך למי שצריך להודות "בהנהלה", כי אני לא מאד חזק בהתמודדות עם כאבים פיזיים למיניהם.
להפתעתי, גם לא פיתחתי איזו שנאה כלפי הכדורים האלה. נראה שגברת "הדחקה" עושה את עבודתה נאמנה. אני שם לי כדורים בבוקר בקופסא, יוצא אל היום שלי, וב- 22:45 הפלאפון שלי מצלצל להזכיר לי לקחת את הכדורים. אם אני יושב עם אנשים אני לוקח אותם בנוכחותם, אלא אם כן אני לא מכיר אותם טוב.
אני מנסה פשוט להכניס את זה לשגרת חיי ולא להתעסק בזה יותר מידי, כי אני יודע שעוד אתעסק בזה מספיק כל חיי – כל פעם קצת. אני בטוח שלתרופות האלה ולי עוד תהיה מערכת יחסים ארוכה שאת סיפורה אני כמובן לא יודע כרגע לספר, אבל לעת עתה, הנעתי מנועים ופשוט התחלתי לנסוע.
>> התחלתי לחיות, רק כשגיליתי שאני נשא HIV
והקו, שמייצג את מידת הדרמה בחיי, ירד שוב כמו גרף משיעורי מתמטיקה בתיכון. המים שקטו קצת. וחיי חוזרים אל מה שהיו עד לפני כחודש.
"אין לי זמן להיות נשא"
ואיך נראים חייו של נשא שכבר אינו נשא חדש? וכמה נפח תופסת הנשאות בחייו? בדרך כלל מעט.
הם לא חושבים שהצרות הכי גדולות של אותו בחור יכולות לנבוע בכלל מהאופי שלו, ממה שמאז ומתמיד ניהל אותו בחיים, מהפחדים שלו, ובקיצור מכל מה שגם להם יש "בבית".
הם לא מדמיינים שלמישהו הזה יכול להיות בן זוג, אולי אפילו בריא, ואם הם כבר מדמיינים את זה (ומרחמים על הטיפש שהכניס את עצמו לצרה הזו), הם חושבים שיש שם איזו מסכנות או מלא דרמות וש- HIV מנהל את החיים של הזוג המוזר הזה.
אבל להגיד לכם את האמת, המצב הוא ממש לא כזה. האמת היא שכמעט לא נשאר לי זמן להיות נשא. אני עובד, כמעט כמו כולם, 5 ימים בשבוע. שקוע בעבודה ולפעמים בלחצים שהיא מייצרת. תוסיפו על זה ספורט וחברים, לא מעט בתי קפה ומסעדות, סרטים, קצת טלוויזיה גרועה, וקיבלתם מישהו שחי חיים שכנראה די דומים לשלכם:
רץ לקנות אוכל שנגמר לחתול. מנסה להפסיק לעשן ולא מצליח. ולא מצליח. ולא מצליח. בתקופה האחרונה כבר מתחיל להיות די עסוק עם הנסיעה המתקרבת להודו ותאילנד ל 3 חודשים, עם כל הסידורים הכרוכים בה – דירה / חיסונים / ויזות / חפיפות בעבודה וכו'.
המשקל הכבד, המעיק, היום-יומי, שיש להתמודדות הזו בשנה הראשונה בערך, (לפעמים שנתיים), כבר מזמן הושל.
תחושות השנאה העצמית (אנחנו לא אוהבים נשאים) נמוגו. הבושה התפוגגה כמעט לחלוטין. אני כבר ממזמן חזרתי לאהוב את עצמי עד כמה שאני מסוגל ויודע. העובדה שאני "נשא" (איזו מילה מוזרה. לא אוהב אותה) היא כבר שכבה לא מאד עבה מתחת לרמי. אותו רמי שהיה קודם.
עדיין בעיקר מחלה חברתית
בסיפורים האישיים שאני עושה בבתי ספר תיכון בעיקר, אני שואל שכבת י"א או י"ב שלמה אם יש שם בן שמוכן לצאת עם בחורה עם HIV. משתררת שתיקה באולם. אני שואל את הבנות - “מישהי מוכנה שיהיה לה חבר עם HIV”?
ברב המקרים לא תראה יד מתרוממת באוויר, לפעמים יהיו אמיצים בודדים.
הסיבה שאף אחד לא מוכן, היא לא שאנחנו באמת לא מוכנים. הסיבה האמיתית היא פחדים הנובעים מבורות וחוסר ידע. ברגע שאנחנו שומעים את המילה HIV או איידס אנחנו רואים מחלה גדולה ולידה (במקרה הטוב) צל קטן של אדם.
אני מבטיח לכם שאם הייתם מפתחים רגשות כלפי אדם מסוים ומכירים אותו תקופה ואז מגלים שהוא נשא, הייתם רואים את הנשאות שלו מתכווצת מבועה ענקית שנשארה לנו בראש ובלב משנות ה 80, ועד למימדים האמיתיים שלה.
אני נשא 5 וחצי שנים וטפו טפו טפו 3 נקישות על עץ, לא התמודדתי אפילו עם פצעון בגודל של סיכה שנבע מהמחלה הזו. הסיכוי שלי להדביק בן זוג בנגיף שלי כאשר אני עושה רק סקס מוגן הוא בערך כמו לזכות בלוטו, ולוטו הפסקתי למלא לפני 20 שנה. חבל על הכסף.
הנשאות לא עוצרת בעדי מלנסוע לחו"ל. מלעשות סנובורד שבוע באוסטריה. הנשאות לא עצרה אותי כשהחלטתי לפני שנה פלוס להיות צמחוני, למרות שאני צמחוני מחפף ולא באמת 100%.
היא כן מהווה גורם משמעותי במקומות שקשורים לסקס ואהבה לפעמים, ויש לנשאות השפעות רבות אחרות. אני לא טוען שלא. רגשיות. בירוקרטיות. משפטיות. חברתיות. אבל היום בחרתי לא לכתוב על הנושאים האלה – אני מקדיש להם פרקים שלמים אחרים.
אז מה זה אומר להיות נשא? "נשא זה כמו להיות ירדן. אתה מתחיל למעלה בצפון. צעיר, צונן, שוצף ומתחצף.”
סתם. אני קצת מקשקש היום. מותר לי? מה שאני מנסה לומר, זה שלהתמודד עם HIV זה כמו להתמודד עם כל דבר אחר בחיים. כמו להיות הומו. כמו ללדת ילד שצריך לטפל בו. כמו להתמודד עם כסף או עם הרצון הבלתי פוסק שלנו באהבה שרבים מאיתנו לא מוצאים. כמו להיות בן אדם. רגיל.
>> קמפיין חדש של הוועד למלחמה איידס: נלחמים בסטיגמה
>> 20 שנה למותו של פרדי מרקורי: סיפור האהבה הגדול נחשף