כשאני אוחזת בנייר המודפס, הרשום באותיות גדולות ובצבעים עזים של אדום- כחול- צהוב-ירוק, הלב פועם בחוזקה, ראשי סחרחר, אני מאבדת את שווי משקלי ואגלי זעה קרה נחים על פניי.
המוח מסרב להאמין, רגליי בוגדות בי ומסרבות להותיר אותי עומדת. אני נופלת על המיטה הקרובה, אוחזת בנייר הכתוב וכשידיי רועדות אני שוב קוראת את הכתוב, ומסרבת להאמין. הבן שלי הומו?!
שוב ושוב אני קוראת את המכתב. אולי זה בכלל לא מיועד לי? אבל אני מביטה ורואה כי המכתב אכן מיועד לי. הבן שלי חתום עליו, סתיו חתם עליו בשמו הפרטי.
"אמא,
אני הייתי חייב לומר לך את זה...
ואני לא ידעתי כל הזמן איך לומר לך את זה...
אני אוהב אותך... רק אני מקווה שלא תכעסי...
ככה נולדתי... ואני מת להיות אחרת...
אני לא יכול לבחור אחרת...
אבל אמא... אני הומו...
שבי חמש דקות ותשתי כוס מים... ואחרי זה תתקשרי אלי.
ואני מקווה שלא תכעסי...
אוהב, סתיו"
כן, זה מכתב שמיועד לי. הבן שלי, סתיו, ואני האמא שלו. אבל... איך?! מה?! למה?! סרט אימה רץ לי בראש עכשיו: מה קרה? מה התפקשש? הילד רק בן 14, מה הוא יודע על זהות מינית בגיל הזה?
אולי זה בגלל שהוא לא גדל עם אבא בבית? אולי זה הצורך שלו לתשומת לב? אולי לא הולך לו עם בנות, כשמסביבו חברים מפתחים לראשונה יציאות משותפות? איך אני עוזרת לבן שלי לצאת מהמחשבה הטיפשית הזאת של להיות הומו מוצהר בגיל הזה?
אני, שמעולם לא היו לי חברים או מכרים הומואים, לא יודעת דבר או אפילו חצי דבר על "התופעה" הזאת.
מה אני עושה, ריבונו של עולם? איפה טעיתי? מה אני אומרת לו עכשיו? איך אני מתאפסת כדי לא לאכזב את הילד שלי ? הרי מי יש לו בעולם הזה, אם לא אני, האמא שלו?
מיליון שאלות וקשיים רצים לי עכשיו בראש. דמעות חונקות את גרוני, דופק הלב מואץ, אני רוצה לצעוק – אבל למי? אני לבד! אין לי אוויר... רוצה אוויר לנשימה, אבל לא מצליחה. מרגישה כמו בתוך בועה ללא חמצן.
עברתי דברים קשים - אעבור גם את זה
עוד חצי שעה הבן צריך להגיע מבית הספר. אני חייבת להתאפס, שלא יראה אותי במצבי הקיים. אני חייבת לאסוף את עצמי ולעטות את המסכה של "הכול בסדר" על פניי.
אני חושבת לעצמי: עברתי דברים קשים בחיים, והתמודדתי איתם. אעבור גם את זה, אעזור לבני ככל יכולתי.
אני נכנסת למקלחת ברגליים רועדות, מתקלחת במים קרים, כדי לצנן את גופי החצי משותק. אני נושמת נשימות עמוקות וארוכות, מריחה את המים, מחזירה לעצמי את האוויר שקודם היה חסר לי. אך כשאני עוצמת את עיניי מופיעים מולי שוב אותם הסרטים שראיתי קודם לכן, ומחשבות שמתרוצצות לי בראש.
אני פוקחת את העיניים, נאספת בשנית ואומרת לעצמי: תתגברי! אני מתנגבת, מתלבשת, מתבשמת ומתאפרת. חובשת לעצמי מסיכה ומחכה לבואו של בני מבית הספר. אין לי זמן לחשוב על עצמי. אני חושבת רק עליו, תמיד עליו. רק כדי להגן עליו, מפחדת לעשות טעויות או לומר דברים לא נכונים במצב שכזה. לא התכוננתי מעולם לסיטואציה שכזאת. בספרי ההורות לא מלמדים מצבים שכאלה.
לוקחת את הטלפון לידיי ובידיים רועדות מחייגת לבני כפי שביקש במכתבו. "היי מאמי שלי, איפה אתה? בדרך הביתה? יופי. קראתי את המכתב שהשארת". ודממה בצדו השני של הקו. "מאמי, זה בסדר, בוא הביתה נדבר". ושוב, דפיקות לב מואצות תופסות אותי. תרגיעי, תרגיעי, אני אומרת לעצמי, נושמת נשימה עמוקה.
"אמא, את שונאת אותי עכשיו?" – זה ריסק אותי
סתיו משפיל מבט לרצפה, ואומר: "אמא, אני מצטער".
"אין לך על מה, מאמי שלי", אני עונה לו. "אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך! את זה אתה יודע, ושום דבר לא ישנה את זה. אבל קודם בוא לאכול, ואחר כך יש לנו זמן לדבר".
הגשתי לבני את האוכל החם, וביקשתי שיאכל, למרות שראיתי שקשה לו לבלוע. ישבתי לידו, והעמדתי פנים כאילו לא קרה דבר. הכול ממשיך כרגיל. התעלמתי מהמבט שלו, שמנסה לפצח ולפענח אותי, לדעת איך אני מרגישה בכל זאת.
סיימנו את הארוחה, התיישבנו בסלון וביקשתי ממנו שיתחיל לדבר ולספר לי על הרגשות שלו ועל איך הוא הגיע למסקנה שהוא הומו.
סתיו שוב השפיל מבט, ובדרכו העדינה והרכה, כמו שרק הוא יודע לחש: "אמא נכון שאת שונאת אותי עכשיו? נכון שאת לא אוהבת אותי יותר?".
נשברתי. זה ריסק אותי. איך בני יכול לחשוב דבר כזה?! הרי הוא מכיר אותי! ישבנו מחובקים ובוכים, זה בזרועות זו. הוא בוכה על זה שהוא "מאכזב" אותי, ואני על צורת מחשבתו של בני, כאילו אני מפסיקה לאהוב אותו פתאום. ובכל הזמן הזה אני לוחשת באוזנו ונשבעת לו שתמיד תמיד אוהב אותו ואדאג לו – עד יומי האחרון.
המשך יבוא.
הורים, רוצים לשתף אותנו בהתמודדות שלכם עם היציאה מהארון של ילדכם? שלחו לנו את סיפורכם בצירוף מספר טלפון ומייל
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?