בפעם הראשונה בערוץ הציבורי נשדר ביום שישי תכנית במסגרת הסדרה שלי "כך היה", על ההיסטוריה של הגאווה בישראל. יישב לידי באולפן חברי ניצן הורוביץ, ואני רוצה לשתף אתכם בחלק מהנושאים שנרצה להעלות במהלך התכנית, כי יש גם מלא קטעים ישנים מהארכיון שנרצה להראות.
המהפכה הלהט"בית השנייה שעובר העולם בשנים האחרונות היא משהו שאיש לא העז לחלום עליו. החדשות הן שהפעם אנחנו לא משתרכים מאחור. המשפחות החד מיניות בצורותיהן השונות כבר אינן תופעה בודדת ויוצאת דופן. תשאלו את צוותי ההצלה בנפאל: אלעל שלחה ג'מבו מלא פגים וגאים, וגם הוא לא הספיק. אולי זה יעזור לשינוי בתקינה ובחקיקה המקלה על יחידים וזוגות שלא התחתנו ברבנות ועדיין רוצים ילד.
ב-1969 בניו יורק כששוטרים פרצו לבר "סטונוול" בווילג' הם לא ידעו שבכך יציתו דלק שעמד מוכן וחיכה לאורך מהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים. אצלנו היו עסוקים בשטחים שזה עתה שוחררו, במלחמת ההתשה, ואלו מאתנו שהעזו לעשות משהו, עשו זאת תחת שלטונה של גולדה מאיר,לא מישהו שאתה רוצה לחשוב עליו כשאתה רועד מהתרגשות במפגש הראשון שלך. אבל היא הייתה שם על המסך, במקרה שלי. אצלה זה נגמר בוועדת חקירה.
כנס להט"ב ב-1979:
בסוף שנות השבעים כבר ראינו את האירוויזיון בצבע, ובמועדון התיאטרון ברחוב מנדלי היה ילד בשם עופר ניסים, שניגן את דונה סאמר וברברה. לא יודע בן כמה הוא כיום, אבל ב-1979 הוא כבר היה שם ביג טיים, כששרי שרה לעולם בעקבות השמש, ובחמש בבוקר היו חותמים באבבא: "תודה על המוזיקה".
רגע השפל לכולם בעולם המערבי, וגם אצלנו, היה שנות השמונים כשהאיידס הכה בכל כוחו השטני כמו קללת אלוהים שהייתה ההסבר של הממסד הדתי. "הלכתם נגד האלוהים ונגד הטבע, והוא משיב לכם כגמולכם". להרבה נערים מבולבלים זה לא הוסיף להרגשה הטובה, גם לא להוריהם החרדים לגורלם גם בלי מגפות מסתוריות, ולמרות שהתרבות הפופולרית החלה לקבל את הגייז כדבר לגיטימי, כמו במקרים של ג'ורג' מייקל ובוי ג'ורג', או דיוויד בואי הביסקסואל. שנות השמונים והתשעים היו הפריצה הגדולה בזכות המועדונים, מודעות היכרות עם תיבות הדואר ואחר כך עם תא קולי, אבל לא תמיד, ולא לכולם.
צריך לומר את האמת, תנועת השחרור אפשרה לרבים מאוד, צעירים מאוד, לממש את הצד המיני והאינטימי באישיותם, לחגוג, ולהיות עליזים במלוא מובן המילה, אבל החופש המוחלט הביא איתו תופעות לוואי עם האנונימיות, הסמים, כל זה גרם לכמה תופעות קשות ולא טובות בכלל. ראיתי לא מעט אנשים שהיו הבטחה גדולה, מקסימים, אינטליגנטים, נראים טוב, שנשאבו לתוך הלופ הזה, והפכו כושלים ומרים. על הדרך הידרדרו לפחים יקושים ופיתחו סיבוכים פיזיים ומנטאליים שהיקשו עליהם את המשך הדרך.
ההתעסקות עם העניין של להיות גיי הופכת בעיקר אצל חבר'ה צעירים במקרים רבים לחזות הכול. הקשרים החברתיים, התרבותיים ואפילו הספורטיביים נעים סביב זה. עם בוא הטכנולוגיה הדיגיטלית רואים אותם בהתמכרות לחיפוש לשמו. לוחות האייפונים משובצי הגברים הם משהו שלא מצליחים להסתיר בחדר הכושר, באוטובוס ובכל מקום.
בשקט, אף אחד לא שומע, כמעט כל הומו ולסבית ממשיכים במסכת תסכולים תמידיים כמעט הכל חייו. כי שום פתרון איננו אידיאלי. הסביבה הסטרייטית - פרנדלית ככל שתהיה - מצפה בחלקים משמעותיים בחיינו לאיזה נס שיחזיר לחיקה. כמה פעמים שומעים על "בזבוז" ו"הפסד למין השני". מערך טיפולי שלם נמצא שם לגזור קופון. הסביבה הגאה מנהלת מחול נצחי של חיבור וניתוק, בחברויות ובמערכות יחסים. גם בתוך המשפחה הגרעינית. ככל שהפנייה לדרך החיים שלנו המונית יותר, החברה בחוץ מרגישה מאוימת יותר. קחו את זה בחשבון. ישנם כאלו שממש לא מקבלים את זה. עוד לא תפסו את הרוצח מהברנוער.
החדשות הטובות באמת הן דור שלם שיצא מן הארון לפני עשר, עשרים שנה, והיום הוא שבע מתרבות שפע הבילויים והמתירנות. על הדרך ראה עולם ועכשיו זמן למשהו אחר, בר קיימא.
השאיפה לגדל ילדים בכל צורה של הורות היא התופעה המשמעותית ביותר בדורנו, ויחד עם נישואים חד מיניים - אלו הן שתי הרגליים של המהפכה הלהט"בית השנייה. הבונוס הוא מערכות יחסים הרבה יותר אמיתיות, יציבות וממוסדות שרואים יותר ויותר. למרות שגם כאן נוצרות בעיות מכל הסוגים שניתן להעלות על הדעת. אבל היי, רציתם כמו סטרייטים, לא?
כיף לראות דור צעיר אחר משוחרר מתסביכים שפונה למימוש עצמי גם בתחומים שונים של קריירה. אני אומר תמיד לחברה צעירים: בחרתם סגנון חיים אחר, אמיתי, שלם, שלא מבטיח כלום אבל נותן לכם המון פנאי ומשאבים שהייתם ודאי מוציאים על המבנה המשפחתי המסורתי. אז לכו ועשו משהו עם עצמכם. קחו דוגמה מההיסטוריון יובל נוח הררי ויוצר השירים דורון מדלי, כל אחד מהם הכי מצליח בתחומו. לא אמרתי שאסור לבלות. תתאוששו מהקרחנה ואחר כך קומו ועשו מעשה.
לסיום, הביטו היטב השבוע בסמל הגאווה בכל מקום ותשאלו את עצמכם מה הוא מתכוון לאמור. הקהילה כל כך מגוונת, בצבעים וגוני ביניים אפילו הרבה יותר מאשר בקשת, השנה מדברים על טרנסג'נדרים. כולם מבקשים דבר אחד: קבלו אותם כמו שהם. לא להעיק, לא לאלץ, לא לאיים והכי חשוב: בשום דרך לא לגרום להם לצאת מהארון נגד רצונם. גם אתם הייתם פעם בארון ולא רציתם שיעשו לכם את זה. כל אחד מכיר מישהו שמסיבותיו לא יכול ליהנות מהחופש שכולנו זכינו לו. חבל, עצוב, אבל חובה לכבד כשם שאנחנו רוצים שיכבדו אותנו.
אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו ובמי שאנחנו ב-2015 כדי לקבל את השונה ואפילו החלש בתוכנו כמו שהוא. הטוב ביותר מחכה לנו. זה הזמן שלנו.
כך היה בגאווה, יום שישי, 18:00, בערוץ הראשון