"אף פעם לא ראיתי דבר כזה”, אמרה לי בחיוך חברה שהייתה כמה פעמים במהלך השבעה על ניר, מדריך הנוער שנרצח בפשע השנאה בברנוער בתל אביב, 1 באוגוסט 2009. הסתכלתי עליה בפליאה. זה לא בדיוק משהו שאומרים לאמא במהלך השבעה על בנה. “כל הזמן יש באוויר תחושה של ‘תעביר את זה הלאה’” אמרה. אז התבוננתי סביבי, ובתוך הכאב, גם חייכתי. ניר נגע בהרבה אנשים בחייו, ורבים מהם באו לספר לנו מה הם לוקחים לעצמם, ועם מה הם ממשיכים. החברים מהצבא (שש וחצי שנים ביחידת מחשוב של חיל המודיעין), החברים ללימודי מדעי המחשב בבינתחומי בהרצליה, הנוער מפרויקט ‘יזמים צעירים’, חברים מהקהילה הגאה, ורבים שבכלל לא הכירו אותו, באו ושיתפו. חברות שלי סיפרו לי כי פעם ראשונה, בעקבות הרצח, עצרו לרגע להרהר על הסטריאוטיפים עליהם גדלו ביחס ללהט”ב.
לפני הרצח הכרתי את ניר, את תומאס בן זוגו, וכמה חברים טובים שלהם. לא הרגשתי צורך להשתייך לארגון כמו תהל”ה, להשתתף במצעדי גאווה, בכנסים מקצועיים. לא הבנתי למה זה חשוב לי, למה זה חשוב לבן שלי. אחרי הרצח, עם עוצמות הכאב והעצב העצומות, זכיתי להכיר אלפי אנשים, ארגונים רבים, ופעילות בלתי פוסקת, של אנשים למען הקהילה הגאה.
>> היכל הקהילה: רשימת הזוכים המלאה
חודשיים וחצי אחרי הרצח השתתפתי בסמינר של מנהיגות הקהילה הגאה בקיבוץ צובא, בהנחיית יאן אנדראה, פסיכולוג הולנדי, מומחה למנהיגות ולטראומה. הוזמנתי לכנס, והוזמנתי להשתלב בארגון תהל”ה כיו”ר הארגון. במהלך השנים אחרי הרצח ראיתי פעילות של קבוצות אנשים למען עצמם. משהו בהם התעורר, ואולי הבינו כי עליהם ליזום ולעשות למען עצמם, לא להמתין שמישהו אחר יעשה בשבילם, יhתן להם. מבחינתי זה היה מעורר השראה. ראיתי קבוצה הולכת וגדלה של להט”ב דתיים שהחליטו לפעול למען עצמם ולהקים מניין גאה במרכז הגאה בתל אביב. ראיתי נוער בבאר שבע, בראשון לציון, ובערים אחרות, שמחליט ליצור לעצמו אhרוע גאווה בעירו. ראיתי את ההתרגשות על פניהם של בני הנוער האלה, מסתובבים פעם ראשונה עם דגל הגאווה ברחובות עירם. ראיתי את אנשי הבית הפתוח בירושלים יוזמים ומארגנים פעילויות עבור הירושלמים, ועבור כלל הקהילה הגאה. המרכז הגאה, האגודה, איגי, חוש”ן וארגונים נוספים המשיכו במרץ פעילויות, ויזמו נוספות. עמותת תהל”ה יזמה לאחר הרצח את פרויקט “הורה בקפה”, פרויקט בו מתנדבים הורים לשיחות עם צעירים שמחפשים שיחה הורית, אבל לפעמים לא מוצאים אותה עם הוריהם שלהם. התעוררות משמעותית אפשר לראות גם בקהילה הטרנסג’נדרית, ביוזמות, פרויקטים, העצמה, והשראה שמעוררים בי רבים מהם.
רבים גם הפסיקו לשתוק, יצאו לא פעם לרחובות, למחות על עוולות, על שנאה, על אפליה.
שני פרויקטים נקראו על שם ניר. ‘מרכז ניר כץ למאבק בלהט”בופוביה’ של האגודה, ו”תוכנית ניר” של איגי. פרויקטים אחרים פשוט נוצרו, ממשיכים את רוח האהבה, הסובלנות וההליכה עם האמת שלו בעולם, אשר אפיינו את ניר.
“מרכז ניר כץ למאבק בלהט”בופוביה” הוקם על ידי האגודה ב-2012, לאחר לימוד נרחב של הנושא בארץ ובחו”ל. מרכז ניר כץ אוסף נתונים על גילויי שנאה ואפליה נגד א/נשי הקהילה הגאה, בכל תחומי החיים, מציע סיוע לנפגעים דרך שירותי האגודה, ומאפשר פעולה מול ארגונים ממשלתיים ואחרים ליצירת שינוי תודעתי ומעשי. “אין נתונים, אין בעיה”, הייתה רוח הדברים ששמענו במספר פגישות עם גופים בעלי השפעה על מניעה וטיפול בלהט”בופוביה. אנחנו יודעים שהמציאות אחרת, ופועלים לשינוי. בנוסף, מציע המרכז סיוע דרך מגוון השירותים המוצעים על ידי האגודה, כדוגמת המרכז הפסיכו-סוציאלי, הייעוץ המשפטי, קו הקשב והתמיכה "יש עם מי לדבר", וזרועות הפעילות הציבורית של האגודה.
איגי, ארגון הנוער הלהט”בי, יצר את “תוכנית ניר”, במסגרתה יוצרים ומפעילים מפגשים בין נוער להט"ב וסטרייטי בבתי הספר במטרה להתמודד בצורה ישירה עם הומופוביה במערכת החינוך. התכנית מגבירה את הסובלנות, מחנכת לכבוד ולזכויות אדם, מצמיחה מנהיגים בקהילה ומעניקה להם את הכלים והיכולת לפעול למען שינוי חברתי. “תכנית ניר" היא תכנית המעצימה את כוחם של נוער להט"ב ומעניקה להם תחושת השתייכות קהילתית ועשייה בתוך בית הספר, במקום הרגשה של בידוד ופחד. היא ייחודית בכך שהיא פונה לנוער להט"ב וסטרייטי ביחד, ומחנכת אותם להכלה וקבלת האחר (אתר איגי).