אין ספק שהזוכה הגדולה בפרס 'תופעת השנה' היא קמפיין MeToo. למקרה שאיכשהו פספסתם, נסכם בקצרה: באוקטובר 2017 עלתה לכותרות פרשת הארווי ויינשטיין, מפיק ובמאי אמריקאי, זוכה פרסי האוסקר והטוני ("שייקספיר מאוהב" , "בילי אליוט") שהואשם בהטרדה ובתקיפה מינית מתמשכות של שחקניות בתעשייה. ההאשמות כלפיו הצטברו לכדי 102 נשים, ביניהן גם אנג'לינה ג'ולי וגווינת' פאלטרו. בעקבות חשיפתו של ויינשטיין החלו להישמע טענות דומות כלפי ידוענים נוספים כמו קווין ספייסי, רומן פולנסקי, וודי אלן ומורגן פרימן. עד מהרה צמד המילים me too הפך לביטוי ויראלי מאין כמוהו, והתלונות ברחבי העולם מיהרו להצטבר, גם בתחומים נוספים כמו מוסיקה ופוליטיקה.
התופעה לא פסחה גם על ארצנו הקטנטנות, כשנחשף גל ראשון של מתלוננות ידועות, ביניהן: יעל אבקסיס, בת-חן סבג, שירי מימון ומיה דגן. יצאנו לבדוק מה קורה עם הגברים בצד השני של המתרס. גברים שמוטרדים – יש חיה כזאת? בוודאי שכן. בשביל לשבור את הקרח החלטתי גם אני לגייס אומץ ולשחרר כמה שדים מהמגירה.
לעשות ולשכוח
אומרים שככה צריך להתייחס לגלגל האודישנים. וזה באמת נכון. אבל לגבי האודישן הזה, אחד הראשונים שלי אחרי שסיימתי את לימודי המשחק, זה לא תקף. נבחנתי לתפקיד בהצגת מקור שעלתה באותה שנה בפסטיבל עכו. הכנתי מונולוג מתוך המחזה "עקומים" של מרטין שרמן, מחזה יפהפה וחשוב, שבמרכזו עומדת מערכת יחסים אינטימית שמתפתחת בין שני אסירים הומואים במחנה ריכוז.
סיימתי את המונולוג וקיבלתי הרבה מחמאות מהבמאי. "רק דבר אחד קטן, אני רוצה להרגיש ממך עוד קצת תשוקה, קח את הנתון הזה ובוא ננסה שוב. הפעם תדבר אליי". התחלתי שוב, כשאני מדבר אליו, וככל שהתקדמתי בטקסט, שמתי לב שכפות הידיים שלו מתקרבות בליטופים לאזור המפשעה שלו. בשלב מסוים הוא פתח את הכפתור הראשון בג'ינס. השתתקתי.
אחרי כמה שניות של שקט, כשהעיניים שלנו עדיין בקו ישיר, הוא שחרר לאוויר "למה עצרת? בוא נגמור". לא עניתי.
ירדתי מהבמה בשקט וארזתי את החפצים שלי. כשסיימתי ופניתי ללכת הוא תפס לי ביד ואמר: "אני לא מבין מה הסרט, אתה בחרת את הטקסט הזה". "ו..?", שאלתי. "ואנחנו רק מדברים, בדיוק כמו שהם עושים במחזה, מה הלחץ?", הוא ענה. רציתי לצאת עליו בכל הכוח ולתת לו נאום חד וחריף, כזה שהגיע לו לשמוע, אבל הגוף שלי פשוט התאבן. השתחררתי מהאחיזה שלו וכל מה שהצלחתי לעשות היה להגיד, "אין לחץ. רק בושה. ואני לא מדבר על המחזה. או על עצמי", ולהסתלק משם.
באותו ערב קיבלתי ממנו שרשרת הודעות קוליות, שבהן הוא מתנצל אם הדברים 'קצת התלהטו', ומציע לי לעשות את התפקיד. חסמתי את המספר ולא עניתי.
הנקמה השקטה שלי
עמית גור, תסריטאי ושחקן, בוגר "בית צבי", חווה הטרדה במהלך לימודיו, ובאופן יוצא דופן החליט לשים זרקור על הסיפור ויצר הצגה בנושא. במופע היחיד שלו, "חיי - גרסת המחזמר" שזוכה לביקורות נפלאות, גור מציג עיבוד לסיפור האישי שלו: הילד הקטן מהקיבוץ שרק חלם להופיע ולשיר, נפגע מינית במהלך לימודי המשחק שלו ומאבד את קולו. שם המוסד, כמו שמו של המנהל המטריד, לא מוזכרים בהצגה, אבל הקישור לחייו האישיים של גור ברור ונוכח כל הזמן.
מאיפה גייסת את האומץ להביא את החוויה הקשה הזאת אל הבמה?
"אומץ לא תמיד היה. לקחו לי פחות או יותר עשר שנים להשתחרר מההדחקה של מה שקרה. אני חושב שציירתי לעצמי תמונה אחרת בראש, של 'זה לא באמת קרה' או 'הוא ניסה, אבל הדפתי אותו'. הכל השתחרר בבת אחת בסדנת ויפאסנה שעשיתי. שם אתה לא מדבר, רק מקשיב וממלא אחרי הוראות מדיטציה שאתה מקבל. השקט מסביב כל-כך גדול, שזה מחייב אותך לנהל דיאלוג בלי פוסק מול עצמך".
איך יוצאים לדרך עם התחושה הזאת? מאיפה בכלל מתחילים?
"התחלתי לכתוב. הדראפט הראשון שכתבתי, כמו הפרזנטציה הראשונה, היה מזעזע בעיניי. נשפכתי שם כולי בלי שום מעצורים. חברה טובה שצפתה בפרזנטציה אמרה לי, 'זה כמו לראות ברבור שמתעקש להיות ברווזון מכוער, אבל כולם רואים שהוא ברבור'".
ואז נפל האסימון?
"נפל, אבל היו לי עוד כמה לשחרר. חזרתי לכתוב. כתבתי וכתבתי, ואחרי תקופה ארוכה של כתיבה והרבה שכתובים, פשוט החלטתי שהגיע הזמן לשחרר את היצירה הזאת החוצה".
בתור מי שיצא לו לשחק גם בתיאטרון הרפרטוארי, לשחק בהצגה הזאת זאת חוויה שונה עבורך?
"ברור. אני מרגיש שלא משנה מה, זאת היצירה הכי משמעותית שלי. חשוב לי לעמוד מאחורי כל דבר שאני יוצר, להרגיש שיש לו משמעות וערך. התגובות של אנשים בסיום ההצגה, גם אחרי שנתיים שהיא רצה, תמיד מצליחות להפתיע ולרגש אותי. חשוב להם לדבר, חשוב להם לשתף, ומתעורר שיח על הנושא. זה הסיפוק האמיתי שלי".
ההזדמנות הגדולה שלי
ד', שחקן תיאטרון מצליח, משחזר: "זה קרה כמה שנים אחרי שסיימתי ללמוד. שיחקתי בתיאטרון הרפרטוארי כבר תקופה, ושמעתי שהתיאטרון מעלה מחזה שגדלתי עליו. לא רציתי לפספס את ההזדמנות ובאמת הצלחתי להשיג לעצמי אודישן לאחד התפקידים הראשיים. את הבמאי הכרתי כמובן, אין אחד שלא יכיר את השם, אבל לא באופן אישי מעולם לא עבדנו ביחד. האודישן הלך לי מצוין. יצאתי בהרגשה מעולה. כעבור יומיים כבר הוזמנתי לאודישן נוסף לשלב הבא. ואז זה התחיל".
מה בדיוק?
"הייתי אחרון ברשימה באותו יום. כשסיימתי הבמאי אמר לי "תודה רבה". הודיתי לו חזרה והוא שאל איפה אני גר. עניתי לו, הוא אמר שהוא בדיוק נוסע עכשיו לאזור, ואם בא לי טרמפ. הסכמתי. סך הכל טרמפ. תוך כדי הנהיגה, היד שלו החליקה ממוט ההילוכים אל עבר הירך שלי. הוא מישש אותי באיטיות במשך דקות ארוכות שהרגישו כמו נצח. קפאתי. לא ידעתי איך להגיב. שכנעתי את עצמי שאני מדמיין. כשהגענו לכתובת שלי הוא עצר בצד, הסתכל לי בעיניים ושאל, 'אני עולה או שאתה מעדיף כאן?'. 'אני חושב ש.. זה קצת פחות מתאים', גמגמתי. 'אין בעיה', הוא ענה בחיוך, 'אתה יודע שאם תזכיר את זה, תדבק לך תדמית של איזה קוקסינל, נכון?'. נלחצתי בטירוף וזינקתי מהרכב".
ומה קרה אחרי?
"למחרת קיבלתי מייל ש'בעקבות שיקולים נוספים, חלו מספר שינויים בליהוק', ולכן אני עתיד לשחק תפקיד אחר, תפקיד משני בהצגה. עשיתי את התפקיד החדש, ושתקתי. מעולם לא הזכרנו את מה שקרה".
לי זה לא יקרה
רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע ושל בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע, במאי ומורה רב ניסיון, נחשף בעבר ב'פרשיית גרי בילו' כאחד מהסטודנטים שהמנהל המיתולוגי לשעבר של בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" הטריד מינית.
אחרי שנים רבות של שתיקה, מה גרם לך להיחשף בנושא?
"אחרי שהסיפור עם גרי התפוצץ בתקשורת, והוא זוכה מההאשמות כלפיו בבית המשפט, פורסמה בעיתון מעריב כתבה של יובל אברמוביץ' בנושא. קראתי אותה והרגשתי שכל המתלוננים מצטיירים חלשים, רק משום שהם גורשו מבית צבי. התחושה הזאת צרמה לי. הרמתי טלפון לאברמוביץ', הוא סיפר לי שעתידה לצאת כתבת המשך, והציע לי להיחשף בעצמי. אחרי התייעצות עם מספר אנשים קרובים אליי, שחיזקו אותי ללכת על זה, החלטתי שכך אני עושה. נשארתי ער כל הלילה וניסחתי מכתב, שפורסם בכתבת ההמשך שיצאה. השאר היסטוריה".
אתה חושב שההטרדות שעברת כסטודנט למשחק השפיעו עליך בהחלטה להקים ולנהל בית ספר למשחק בעצמך?
"בוודאי. כששמוליק (יפרח) ואני הקמנו את 'גודמן', לשנינו היה ברור מאד שבנושא הזה של מרחב אישי והטרדות אין תחום אפור. ויעידו על כך הסטודנטים שלנו. אני חוזר ואומר להם שהתפקיד שלי בתור מנהל הוא לאתגר אותם, אבל הם אלה שיחליטו כמה רחוק הם רוצים ומוכנים ללכת. לכל אחד יש את הגבולות האישיים שלו, והחובה שלנו כמורים וכבמאים היא לכבד אותם".
מה דעתך על האמנה נגד הטרדות מיניות ששח"ם (ארגון השחקנים בישראל) הכניסו אל התיאטראות ובתי הספר למשחק בשנים האחרונות?
"אני מחזק את המהלך הזה וכמובן שהאמנה היא חשובה בעיניי. אין גאה ממני בעובדה ש'גודמן' היה בית הספר למשחק הראשון שתלה את אמנת שח"ם במסדרון ובמקביל בחדר המורים. אני אומר לך 'גאה', וזה קצת מצחיק אותי, סך הכל במה יש להתגאות? מבחינתי איך דרך אחרת, זה דבר אלמנטרי".
נתונים באדיבות שח"ם, ארגון השחקנים בישראל: "מאז שיצאה אמנת שח"ם למניעת הטרדות מיניות (2015) התקבלו סה"כ 10 תלונות. בשנת 2018 בלבד קיבלנו 5 תלונות, עלייה משמעותית, אף אם לא מספקת. לצערנו התקבלה רק תלונה אחת שהגיעה מגבר, אך משום שוויתר, לא הבשילה לכדי מהלך מעשי".
צריכים לדבר?