במשך כל חייו, חווה אמיר חאג' יחיא התעללות פיזית ומינית קשה מצד גורמים רבים בחברה הערבית, ביניהם אביו, שכניו, חבריו ואפילו הצוותים המקצועיים בפנימיות ובבתי ספר בהם למד, שפשוט לא קיבלו את היותו טרנסג'נדר. כשהיה בן 18 עבר ניסיון רצח, נורה בשתי רגליו וניצל בנס. מאז ועד היום, כדור אחד עדיין נשאר ברגלו והוא מתקשה בביצוע פעילות פיזיות ובעל אחוזי נכות.

בעקבות כך, אמיר (22) פוגש עובדים סוציאליים ופסיכיאטריים ועובר טיפולי פיזיותרפיה, בדיקות רפואיות וטיפולים הורמונליים רבים במהלך היממה. בשל המגבלות הפיזיות שלו ולאור סדר היום העמוס, הוא מתקשה למצוא עבודה. לפני כשבועיים, חברת כוח אדם איתרה עבורו תפקיד מתאים בפנימייה שנמצאת בחדרה ומופעלת מטעם משרד הרווחה. במהלך ראיון העבודה, שיבח אותו רכז הפנימייה על הניסיון המקצועי שיש לו בתחום, ואמיר התמלא תקווה כי יקבל את המשרה המיוחלת. 

אבל הכל השתנה ברגע שהרכז ראה את השם הקודם של אמיר בספח תעודת הזהות. "סיפרתי לו שאני טרנסג'נדר ואז הוא שאל אותי 'מה יש לך בין הרגליים? למטה אתה בחורה? אתה לוקח הורמונים? אתה חושב לעשות ניתוח תחתון או שעשית כבר?'", הוא משתף. "עניתי לו שזה לא משנה והוא אמר שאם אני רוצה לעבוד שם, אז הוא חייב לדעת בדיוק מה יש לי למטה". 

אמיר חאג' יחיא (צילום: אלון חן, פרטי)
"זו לא הפעם הראשונה שלא רוצים להעסיק אותי כי אנשים מעדיפים לדעת מה יש לי בין הרגליים". אמיר חאג' יחי | צילום: אלון חן, פרטי

כעבור כמה ימים, אמיר קיבל הודעה: "בהמשך למיון, לצערנו לא התקבלת למשרה. יום נעים". בהמשך, התברר לו כי הרכז סיפר לחברת כוח האדם שהוא לא קיבל אותו לעבודה משום ש"אין אצלנו אישור להעסיק טרנס במגורי בנים".

"אם הוא לא היה מסתכל על השם הקודם שלי ורק על הזקן, הוא היה מקבל אותי?", תהה אמיר בשיחה עם mako, "זו לא הפעם הראשונה שלא רוצים להעסיק אותי כי אנשים מעדיפים לדעת מה יש לי בין הרגליים. זה שאני טרנס זה אומר שאני לא בן אדם?". 

"למה אתה לא גר בתל אביב?"

בשנתיים האחרונות אמיר מתגורר בחריש. בתחילה, גר עם בת זוגו, אך כיום הוא מתגורר ביישוב עם אמו ואחותו הקטנה. כשהגיע לראשונה לפגישה עם עובד סוציאלי במחלקת הרווחה במועצה המקומית, הוא שיתף אותו בסיפור חייו ובגזענות וטרנספוביה שחווה במהלך השנים. לאחר ששמע את הדברים, העובד הסוציאלי המליץ: "למה אתה לא הולך לגור עם החברים שלך בתל אביב? חריש זה מקום דתי". לטענת אמיר, כשביקש לשוחח איתו פעמים נוספות, סירב העובד הסוציאלי לפתוח לו תיק ברווחה ואף קרא באחת הפעמים לביטחון כדי שיוציאו אותו מהמשרד. 

"הוא אמר לי שאם הייתי בכפר אז היו רוצחים אותי מזמן ושאני צריך להגיד תודה שאני בכלל פה", הוא משתף. "יש לי 55 אחוזי נכות. ביקשתי ממנו הנחות שמגיעות לי, כמו הנחה בארנונה, אבל הוא לא הסכים לעזור. אני בטוח שזה בגלל שהוא דתי, הוא לא רוצה לעזור לי ולא מקבל אותי בתור גבר טרנס". 

מי שכן עומדת לצידו מגיל 18 היא העובדת הסוציאלית מיכל סטולר, אחראית תחום טרנס וחברה ערבית בארגון הנוער הגאה, איגי. במשך שנים סייעה סטולר לאמיר בקבלת אחוזי נכות, עם החובות בבנק והטיפולים הרפואיים השונים. "מיכל היא אלוהים בשבילי ובזכותה אני חי היום", הוא מספר, "היא עזרה לי לקבל מענה רווחתי בחדרה ומאז הם עוזרים לי. אחת לשבוע אני פוגש עובדת סוציאלית וככה אני מקבל גם תלושי מזון". 

אמיר חאג' יחיא (צילום: אלון חן, פרטי)
"הוא אמר לי שאם הייתי בכפר אז היו רוצחים אותי מזמן". אמיר חאג' יחיא | צילום: אלון חן, פרטי

עם זאת, המענה בחדרה מוגבל והוא אינו זכאי להנחה בארנונה בחריש, או להנחות נוספות שמגיעות לתושבים. לכן, פנה לאחרונה לראש מועצת חריש, יצחק קשת, ושיתף אותו בהתנהלות שחווה מצד מחלקת הרווחה. ראש העיר השיב לו שהוא מטופל ברווחה, למרות שלא כך הדבר, לדברי אמיר. "המון משפחות ערביות שגרות בחריש קיבלו סלי מזון ברמדאן, אבל אנחנו לא קיבלנו כלום. אחרי שנתיים שאני בחריש, אני סוף סוף מבין - הם פשוט לא רוצים פה להט"בים".

איך אתה מצליח לשרוד?
"בחיים לא היינו במצב כלכלי קשה כמו עכשיו ואין אף אחד שיעזור לנו. אני כל הזמן חושב להתאבד. אמא שלי לא עובדת בגלל הקורונה וכשהיא פנתה לקבל סיוע בארנונה, לא הסכימו לעזור לה. אין לנו מה לאכול, יש לנו חובות בנצרת, בבנק והוצאה לפועל. בעל הדירה מאיים להעיף אותנו משום שלא שילמנו שכר דירה. יש גם בדיקות רפואיות וטיפולים הורמונליים שעולים הרבה כסף ואני לא יכול לוותר עליהם".

"הוציאו אותי עירום מהמקלחת"

אמיר נולד וגדל בטייבה, וכבר בילדותו התמודד עם אירועי אלימות קשים. כשהיה בן 6 אביו החל לסחור בסמים והיה מרביץ ומתעלל באחיו הקטנים ובו. בעקבות כך הוריו התגרשו, ואמיר ואחיו נשלחו לפנימיות. "כילד אהבתי לשחק כדורגל וכדורסל עם הבנים, אני זוכר ששנאתי את הגוף שלי ורק רציתי ללבוש את הבגדים של אבא שלי", הוא משתף. "כשהייתי בן 12 בפנימייה באעבלין, שמעתי את המילה טרנסג'נדר בפעם הראשונה ואז הבנתי קצת יותר מה שאני מרגיש".

עד גיל 18 עבר אמיר רשימה ארוכה של פנימיות ובתי ספר בתוך החברה הערבית, זאת משום שאף מסגרת חינוכית לא הסכימה לקבל את הזהות המגדרית שלו. הוא התמודד עם בידוד חברתי, עוינות ואלימות מינית ופיזית מצד התלמידים והצוות המקצועי. "הם לא קיבלו אותי כי רציתי להיראות ולדבר כמו בן", הוא נזכר, "פעם אחת המדריכה הוציאה אותי באמצע המקלחת עירום והראתה לכל הבנות שיש לי איברי מין נשיים. היו פנימיות שחשמלו אותי, פעם נתנו לי תרופות הרגעה וניסיתי להתאבד המון פעמים בכל מיני דרכים".  

אמיר חאג' יחיא (צילום: אלון חן, פרטי)
"שנאתי את הגוף שלי ורק רציתי ללבוש את הבגדים של אבא שלי". אמיר חאג' יחיא | צילום: אלון חן, פרטי

דברים נוראיים כאלה קורים במסגרות חינוכיות במגזר הערבי?
"מרביצים לילדים עדינים יחסית וגם המדריכים וגם הילדים היו משתינים עליהם. יש דברים לא נורמלים במקומות האלה. ראיתי מדריכים מנצלים מינית את החניכות שמכורות לסמים. אומרים להן שימצצו ובתמורה הן יקבלו מנה".

וכשיש ביקורות של משרד הרווחה?
"ביום שיש ביקורת שולחים את כל הילדים והילדות שהתעללו בהם לחופשה. היה מקרה שצילמנו את אחד המדריכים מרביץ מכות רצח לילד, העלינו לפייסבוק, הגיעו שוטרים וסגרו את זה במקום. ההורים של המדריך הגיעו ואיימו עלינו שהם יפגעו בנו, אז מחקנו את הסרטון ולא עשינו את זה יותר".

"דלת נפתחת גורמת לי לפאניקה"

כשהיה בן 18, חזר אמיר לגור עם אמו בטייבה. שנה לאחר מכן, עבר ניסיון רצח מצד חבר קרוב שתמך בתחילה בתהליך ההתאמה המגדרית שלו. אותו מכר התחיל לדבר אל אמיר בתור אישה וחיזר אחריו לא מעט, אבל כשאמיר לא נעתר לחיזוריו, הוא תקף אותו מינית וניסה לאנוס אותו. אמיר התלונן במשטרה, והחבר נעצר ונחקר, אך שוחרר כעבור זמן קצר בלבד. כנקמה, ירה אותו אדם באמיר מטווח קצר מתוך מכונית. הוא הצליח לברוח בנס, אבל מאז הוא סובל מכאבים וחרד שהכדור שעדיין נותר בגופו יגרום לו נזק חמור אם לא ייזהר.

איך אתה מתמודד עם הטראומה הזאת?
"אני בוכה המון ואין יום אחד שאני מצליח לישון בלילה כמו אדם נורמלי. אם אני הולך ברחוב ורואה מישהו שנוהג על אופנוע עם קסדה, שומע דלת נפתחת או רואה רכב שחור אני נתקף בפאניקה. אני כל הזמן מרגיש שעוקבים אחריי ולפעמים בורח הביתה". 

אמיר חאג' יחיא (צילום: אלון חן, פרטי)
"היום אני חי רק כדי לעזור לקהילה הגאה ולהראות לכולם בישראל שאנחנו אנשים שווים". אמיר חאג' יחיא | צילום: אלון חן, פרטי

בעקבות חשש לחייהם, אמיר ומשפחתו עזבו את טייבה לנצרת ובהמשך לחריש. "בעפולה ובנצרת עילית (נוף הגליל) לא רצו להשכיר לי דירה כי אני ערבי", הוא מספר, "בסוף הצלחתי למצוא דירה, הכרתי את הקהילה הגאה בעפולה ולמדתי יותר מה זה אומר להיות טרנס. לפני שנה עברתי את הניתוח העליון, ומאז כל יום אני מסתכל על החזה שלי. אני סוף סוף חופשי, אני מתלבש איך שאני רוצה וכבר לא מתבייש להציג תעודת זהות". 

אמיר וחברו הטוב תושב חריש, בר זנאטי, פתחו קבוצה ללהט"בים שגרים בחריש וקיימו מספר פעילויות לחברי הקהילה הגאה. הם גם תלו דגלים במרפסות, אך נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה הדתית ומחוסר שיתוף פעולה מצד ראש המועצה.

איך הרגשת כשתלית דגל גאווה בבית שלך אחרי כל מה שעברת?
"היום אני חי רק כדי לעזור לקהילה הגאה ולהראות לכולם בישראל שאנחנו אנשים שווים. זה כל מה שאני רוצה - להציל ולעזור לאנשים כמוני, בטח במגזר הערבי, שם יש המון ילדים ומבוגרים הסובלים בכל יום מאלימות קשה". 

בעקבות פניית מאקו גאווה, שירות התעסוקה החל לסייע באופן אישי לאמיר במציאת עבודה וכעת נמצא בהליך איתור משרה. בנוסף, מלווה האגודה למען הלהט"ב את אמיר כדי לבחון הליך משפטי.

ניתן לתרום לאמיר ומשפחתו - בנק הפועלים, סניף 665, מספר חשבון 302797. 

עיריית חריש מסרה בתגובה: 
"עיריית חריש והאגף לשירותים חברתיים מעניקים שירות שוויוני לכל תושב ללא כל הבדלי דת ומין, ואנו מכחישים מכל וכל טענות על גזענות ואפליית להט"בים. כמו כן, לא ברור על מה מבוססות הטענות על כך שראש העיר התנגד, לכאורה, לתליית דגלי גאווה, או לקיום פעילויות להט"ב בחריש. הטענות אינן נכונות. לגופו של עניין: הפונה מקבל בעירייה שירות מקצועי ומסור בהתאם לצרכיו. מבדיקתנו עולה כי הטענות נגד העובד הסוציאלי אינן נכונות, וכי האירוע הנטען בדבר קריאה לאנשי ביטחון להוצאת המתלונן מהמשרד, כביכול, לא התרחש. הפונה מקבל את כל הזכויות המגיעות לו".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: 
"המשרד והמפעילים הנמצאים בהתקשרות עמו מחויבים להעסיק עובדים ללא כל הבדל דת, גזע ומין ונטייתו המינית של אדם או מגדרו אינם מהווים שיקול בקבלה לעבודה במסגרות. לאחר בדיקה מעמיקה מול מפעיל המסגרת, לתפקיד רואיינו מספר מועמדים והסיבה לאי קבלתו של אמיר לעבודה אינה היותו טרנסג'נדר והתקבלה על בסיס כישורים וניסיון בלבד. עם זאת אנו מצרים על התחושות עמן יצא מהראיון והדבר הובהר לכל המעורבים.

לעניין הקשיים שחווה בילדותו, הצוותים המקצועיים במשרד מכירים את האתגרים של האוכלוסייה הטרנסג'נדרית ובימים אלו שוקדים על הבניה של מודלים, דרכי טיפול ומענה לאוכלוסייה זו. 

ערך המוגנות הינו ערך מרכזי ונמצא בראש סדר העדיפויות של אנשי המקצוע והוא בא לידי ביטוי בנהלים ובפיקוח על עבודת הפנימיות בחיי היום יום, בתקינה, הכשרות לצוותים, תוכניות חברתיות לסובלנות בקרב החניכים, והדרכות הורים. בכל הפנימיות שמפעיל המשרד ואלו שנמצאות תחת פיקוחו ניתן מענה לחניכים טרנסג'נדרים ומקרי אלימות מטופלים במלוא החומרה"

עופר נוימן, מנכ"ל איגי: "הסיפור של אמיר טלטל אותנו, גם בגלל הכאבים הענקיים שהוא חווה ובעיקר לאור האופטימיות, האומץ והכוחות שלו, שאפשרו לו לנצח בכל קרב בו עמד בשנים האחרונות. אני גאה מאד בכך שיכולנו להיות חלק במסע של אמיר יחד עם FOI - אגודת הידידים והידידות של איגי. יחד איתו הצלחנו להילחם בכוחות של שנאה ופחד ולהגיע איתו להישגים ענקיים".

יו"ר האגודה למען הלהט"ב, הילה פאר: "אף אחד ואחת לא צריכים לעבור את מסכת הייסורים הנוראית והאפליה שעבר אמיר במשך חייו. נעשה כל שביכולתנו כדי להבטיח את שלומו האישי, תוך סיפוק מעני רווחה מתאימים. לא נהסס לפעול בצינורות המשפטיים ונמשיך להיאבק כדי שכל להט"ב יוכל לחיות את חייו בגאווה - בחריש או בכל מקום אחר בארץ".