>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

מקסים מצעד הגאווה באשדוד
עד המצעד באשקלון, מקסים גהלגיסר יגיע לחגוג באשדוד | צילום: תומר ושחר צלמים
נולדתי וגדלתי באשדוד. אני מאוהב בעיר הזאת עד כלות. גם כאשר חבריי בקהילת הלהט"ב נהרו בהמוניהם, כמו עדר, לגטו התל אביבי, אני התעקשתי להישאר כאן, בעיר שלי, בבית. ובבית הזה תמיד מתנוסס דגל גאווה על החלון. לא כדי להגיד סתם: "אני הומו". אלא כדי להראות לנערות ולנערים בעיר הזאת שאפשר להיות מחוץ לארון גם כאן, בדרום. לא רק שם, במרכז.

על הזרוע יש לי קעקוע עם אותיות עבריות עתיקות. אנשים לפעמים חושבים שאני איזה עבריין לשעבר – אלא שהאופי שלי קצת מטיל ספק בכך. ואז אנשים נדהמים כשאני מספר להם מה כתוב. "אשדוד שלי". סיסמה ישנה שמלווה אותי מילדות. כן, אהבה מטורפת יש לי לעיר הזאת.

ובכל זאת חסרים לי כאן חיי קהילה. כשאני רוצה לחוות את הקהילה, אני נוסע לתל אביב הנגישה. רק חצי שעה נסיעה, רק שמונה שקלים באוטובוס. הקהילות התוססות בירושלים ובבאר שבע, ששברו את הגטו התל אביבי, תמיד היוו לי מקור השראה. ובכל זאת כשלתי בניסיונותיי הרבים להקים פה קהילה. כולם בארון או אדישים. השאר פשוט נוהרים לתל אביב.

משה דואק ההזוי מהדהד במוחי: נוער נוער נוער!

לפני כחודש וחצי שמעתי מחבריי על הכוונה לקיים מצעד גאווה ראשון בעיר הנמל הראשית של המדינה (כן, בשנת 2000 לקחנו את התואר לחיפה). התנגדתי. חשבתי שמדובר בטעות חמורה, בקפיצה מעל הפופיק. קודם צריך שתהיה פה קהילה, אמרתי. אחרי שהקהילה תהיה מגובשת, אז אפשר לדבר על מצעד.

ואז הסביר לי חברי הטוב, יעקב גיליוב: יש קהילה מגובשת מאוד באשדוד. היא מורכבת מהנוער הגאה. הם אלה שיזמו את המצעד, הם אלה שקראו לארגון שישה צבעים כדי שיסייע לארגן את המצעד. הנוער הלהט"בי בעיר הם אלה שנמצאים פה, הם אלה שצריכים את חיי הקהילה בעיר יותר מכל.

אשדוד של קעקוע
הקעקוע שמלווה את דני זאק שנים. "אשדוד שלי" | צילום: תומר ושחר צלמים

"אבל זה פאדיחה שבעיר החמישית בגודלה בישראל יצעדו 50 איש", אמרתי. יעקב ענה: "תאמין לי שכאשר אני ו-נ' מארגנים את המצעד – יבואו הרבה יותר מ-50 איש". מה שנכון נכון. אם יש משהו שבו אני סומך על יעקב ועל נ' זה היכולת שלהם לגייס מסה של חבר'ה.

השתכנעתי והצטרפתי מיד אל צוות הארגון של המצעד. ולא רק שהשתכנעתי, התפעלתי. בפעם הראשונה ראיתי צוות ארגון רציני של מצעד גאווה, שעובד על פי תכנית עבודה מסודרת – המורכב כמעט כולו מנערות ונערים שגילם אינו עולה על 18 (לא בכדי הקבוצה האשדודית של איגי – ארגון הנוער הגאה, היא הגדולה ביותר בארץ).

הבנתי שזה באמת לא הולך להיות מצעד קטן של 50 איש. זה הולך להיות מצעד של מאות. נזכרתי בסיסמה האלמותית מתשדיר הבחירות ההזוי המשעשע משנת 1988 של משה דואק ומפלגתו זעמ-תרשיש: "נוער נוער נוער!". כן, אלה הם החשופים בצריחים והצולחים במצולות.

יעקב התבייש לספר שהוא שומע "מוסיקה הומואית" – בריטני ואירוויזיון

יעקב גיליוב נולד לפני 18 שנה בבאר שבע. את ילדותו עבר במקומות רבים, בהם בת ים, תל אביב ואפילו העיר ריאזן שבמערב רוסיה, כ-200 ק"מ מדרום-מערב למוסקבה. בגיל חמש הגיע לאשדוד ומאז גר בה.

"הייתי ילד מאוד ביישן ומופנם", אמר. "בכיתה ז' התחלתי לחשוד שאני ביסקסואל. אבל אז הבנתי שלא, שאני הומו. על השנייה הראשונה נכנסתי להכחשה. אחרי זה הבנתי שזה לא מפסיק, ועם הזמן אתה חושב על זה יותר ויותר. חצי שנה הייתי מדוכדך. בבית הספר הייתי מתבייש לשים מוסיקה שאני שומע, 'מוסיקה הומואית' כמו בריטני ואירוויזיון. עד היום אלו שתי אהבות גדולות שלי.

יעקב גיליוב
"יש באשדוד קהילה גדולה". יעקב גיליוב | צילום: תומר ושחר צלמים

"הסתובבתי רק עם בנים, כי פחדתי שאם אסתובב עם ידידות יחשבו שאני הומו. אחרי זה הגיע רגע שנמאס לי, והסתובבתי בכל זאת עם ידידות. הרבה חבר'ה קינאו בי: 'איזה כיף לו, יש לו מלא ידידות'. אבל בשבילי זה היה הרגע של הקבלה, הרגע שבו יצאתי מהארון בפני עצמי. אבל גם זה תהליך".

"הפכנו לקבוצה של חבר'ה בפני עצמה"

את סיפור היציאה שלו מהארון סיפר יעקב ל-mako גאווה לפני כארבעה חודשים. "בוקר אחד לא קמתי לבית הספר", סיפר. "ואז חברים קרובים ופחות קרובים התקשרו אלי ושלחו לי הודעות שראו תמונה שלי בפייסבוק ושכולם מסתכלים עליה ומדברים עלי. כשביררתי, הבנתי שזאת תמונה שלי מתנשק עם חבר שלי לשעבר. אמרו לי שמסוכן לי לבוא למחרת לבית הספר ושכדאי לי לדבר עם המחנכת. הם גם הבהירו לי שהם איתי בכל מצב.

"ואז יום אחרי זה באתי, והתלמידים התסכלו עליי ולא אמרו לי מילה. אפילו לא מישהו אחד. וזהו, מאז אני הכי מחוץ לארון והכל ממש סבבה. הפייסבוק שלי מלא בתמונות שלי ממצעדי הגאווה בתל אביב ובירושלים, יש תמונות שלי מתנשק עם חבר שלי לשעבר וכתוב בבירור: 'מתעניין ב: גברים'. אני מאחל לכל אחד שיהיה לו סבבה כמו לי".

יעקב גיליוב מצעד הגאווה באשדוד
יעקב גיליוב על רקע המשכן לאמנויות הבמה | צילום: דני זאק

יעקב הצטרף לקבוצה של איגי באשדוד, משם נוצר גרעין של חברים להט"בים מגובשים. "אני ו-נ' התחברנו, והפכנו לקבוצה של חבר'ה בפני עצמה, שכבר לא קשורה לאיגי. ומכאן אנחנו יוצאים לדרך של המצעד. כדי שבני נוער כמוני, שחיים בפחד מפני ההומופוביה, יוכלו להרגיש שייכים, יידעו שהם לא לבד".

"הגיע הזמן שיהיה פה שינוי, תכל'ס"

בניגוד ליעקב, אני מרגיש שהעיר אשדוד מאוד סובלנית. מעולם לא נתקלתי בהומופוביה כאן. ממש כך – מעולם. אבל מצד שני, אני כבר נמצא בשלב שבו אני בטוח בזהות שלי ומפגין את הביטחון הזה כלפי חוץ. אנשים נוטים להעריך את זה. אבל גם אני, כשהייתי ילד ואחר כך נער, חייתי באותו טרור פנימי, כפי שסיפרתי בהרחבה ביומן האישי "זיכרונות מהארון".

את אותו חשש מרגישה היום נ', כמעט בת 18, שמגיל 14 וחצי נמצאת מחוץ לארון. ועדיין, בגלל לחץ של המשפחה, היא מבקשת ממני שלא לחשוף את שמה. היום היא משמשת מנהלת המצעד, ומפגינה מנהיגות בלתי נלאית.

"התגובות ליציאה מהארון היו די מפתיעות", היא מספרת. "די קיבלו אותי. אבל אף פעם לא חשפתי בנות זוג, כי פחדתי מתגובות של אנשים ברחוב. פעם אמרו לי בפארק לא להתנשק עם חברה שלי, כי יש שם ילדים ואשדוד זה לא תל אביב. מאז זה מרגיש לי מאוד מפחיד".

סנטיאגו בנג'מין מצעד הגאווה באשדוד
לא יכול לחכות. סנטי בנימין | צילום: תומר ושחר צלמים

זה מוזר קצת לשמוע את זה, כי גם אני הלכתי פה יד ביד והתנשקתי בפארק אל מול הערסים, ולא זכיתי לתגובות שהן יותר מלחשושים או בנות 14 שמתמוגגות: "איזה חמודים!".
"כי אתה נמצא בשלב אחר בחיים. לא כולם יודעים או מסוגלים להתגבר על הפחד. והגיע הזמן שיהיה פה שינוי, תכל'ס. למה שפה לא יהיה מצעד, שיגביר את המודעוּת? אני רוצה שחוש"ן יגיע לעיר, לכל בתי הספר. שזה לא ייראה מוזר לראות שתי לסביות מתחבקות ושני הומואים מחזיקים יד ביד".

נ' כבר מרגישה את השינוי. בעקבות המצעד היא יצאה מהארון בפני המשפחה המורחבת, שהופתעה מאוד, אבל פרגנה מאוד.

"אמא התחילה לצעוק עלי שאני לא בן, שאני בת"

מי שמחכה בכליון עיניים למצעד הוא סנטיאגו בנימין, טרנסג'נדר בן 18 מחוץ לארון. סנטיאגו, או כפי שאנחנו מכנים אותו, סנטי, נולד בבירת הונגריה, בודפשט, ועלה ארצה, לאשדוד, בגיל 11 וחצי. אני חייב להעיד, ותסכים איתי כל הקהילה האשדודית: הוא אחד הבחורים הכי מקסימים שיש בעיר הזאת.

סנטי מספר שכבר בגיל הגן הוא הבין שהוא שונה. "ידעתי שכאשר אהיה גדול אני אהיה גבר. רק שאז לא ידעתי איך זה אפשרי. בסוף כיתה ח' חקרתי את הנושא ונתקלתי לראשונה במושג טרנסג'נדר. ידעתי שזה אני, אבל העדפתי לחכות עם זה ויצאתי בהתחלה מהארון בתור 'לסבית'.

"למעשה, לא ממש יצאתי אף פעם באופן 'רשמי'. בסוף כיתה ט' הוציאו אותי מהארון בתור 'לסבית'. מישהי מהשכבה שאלה אותי כמה שאלות, ואני לא הכחשתי אף פעם. אז פשוט עניתי לה. לא חשבתי שהיא תהפוך את זה לשמועה. אבל אחרי עשר דקות, כל בן אדם שעבר מולי שאל: 'מה את לסבית?'".

לוגו מצעד הגאווה באשדוד
השינוי מתחיל בסובלנות. לוגו המצעד

בשלב מסוים החל סנטי לשים ביינדר – גופייה צמודה שמאפשרת לטרנסג'נדרים להסתיר את החזה. התחלתי לדבר בלשון זכר. מי ששאל קיבל הסבר בקצרה. זה היה הרגע שבו הפסקתי להיות 'לסבית' והתחלתי להיות מי שאני".

לאמו סיפר בהתחלה סנטי שהוא "לסבית", אך כמה חודשים לאחר מכן, במהלך מריבה, הוא צעק לה תוך כדי בכי: "אני הבן שלך!". "היא התחילה לצעוק עלי שאני לא בן, שאני בת, ודרשה ממני להוריד את הביינדר. אחר כך היה נורא מתוח וקשה ברגעים בהם הנושא עלה. אבל היום זה הרבה יותר בסדר. היא אפילו קונה לי ביינדרים".

מה המשמעות של מצעד גאווה ראשון באשדוד בשבילך?
"בעיניי זה דבר נורא חשוב, ומשהו שכבר היו צריכים לעשות מזמן. יותר מדי אנשים בארון פה, והגיע הזמן שהם יראו שיש פה קהילה, יפסיקו לפחד וייצאו מהארון. יש פה טרנספוביה מאוד חזקה, והמצעד ללא ספק רק יגביר את המודעוּת. הקהילה האשדודית תרמה לי המון, והיא יכולה לתרום גם לאחרים".

מקסים מקווה שהמצעד באשדוד יוליד מצעד בעירו אשקלון

קבוצה של בני נוער שלוקחים חלק בארגון המצעד מגיעה מגן יבנה, העיירה הצמודה לעיר, מרחק של חמש דקות נסיעה. אבל המצעד הראשון באשדוד מרגש גם את מקסים גהלגיסר, בן 21 מאשקלון, שנמצאת מרחק 18 דקות נסיעה דרומה.

מקסים, שנולד באוקראינה, מגדיר את עצמו מסורתי-דתי ממשפחה חילונית. "הדת היא חלק חשוב בחיים שלי", הוא אומר. "אהבתי את המוסר, הכוונות הטובות, הנסים, החסד. ובגלל זה ניסיתי להשתנות, 'להפוך' לסטרייט. זה גרם לי להרגיש רע, שזה לא אני, הרגשתי כמו שחקן מאוד אומלל. כשיצאתימהארון יכולתי להיות מי שאני באמת. עד שהבנתי שככה ברא אותי בורא עולם, ואני רוצה להיות מאושר".

בגיל 17 סיפר מקסים לאמו שהוא הומו, ומאז כל העולם יודע. הוא מתרגש נוכח המצעד באשדוד, ומקווה שזה יוליד יום אחד גם מצעד באשקלון. "עצם זה שאנשים יבואו איתנו במגע, ישתתפו באירוע החגיגי שלנו, זה יביא לחיבור מיוחד, לקירוב לבבות", הוא אומר. "אני כל כך מקווה שיהיה, בעזרת השם, מצעד באשקלון".

החזון: מסיבות חוף גאות וחיי קהילה תוססים

נ' מקווה שבעקבות המצעד אמה תרגיש בנוח עם זה שהיא תחשוף את שמה. "אני מקווה שהדור הבא כבר לא יברח לתל אביב", היא אומרת. "אנחנו רוצים להישאר באשדוד, אנחנו אוהבים את העיר הזאת.

"זאת עיר מדהימה. החופים פה יותר נקיים. העיר לא בנויה עם הגב לים כמו תל אביב, ולכן יש פה אוויר נהדר שמביאה הרוח מן הים. זאת עיר שכיף לחיות בה, ותכ'לס, בשנים האחרונות יש הרבה מה לעשות בה. אבל חסר לנו הקטע של קהילה. בעניין הזה, אנחנו עדיין צריכים לבקר בתל אביב, שהיא יחסית נגישה לנו. אבל אנחנו רוצים גם משהו פה.

"בגלל זה אנחנו פותחים בליין גאה, בגלל זה אנחנו רוצים מצעד פה. ובכלל, יש לעיר הזאת פוטנציאל והרבה מה להציע לקהילה. אפשר לעשות כאן אחלה מסיבות חוף בקיץ ועוד הרבה דברים. אבל אנחנו מתחילים ממשהו, משהו גדול. וזאת ההזדמנות להראות לקהילת הלהט"ב בתל אביב וברחבי הארץ וגם לכל תושבי אשדוד מה שווה הנוער הגאה האשדודי".