מיכל ורדיגר (39) ניהלה במשך חמש שנים את מתנ"ס המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה, שם היא מתגוררת ב-15 השנים האחרונות עם בן זוגה, אלעד, וארבעת ילדיה. היא עבדה מסביב לשעון, הפיקה מאות אירועים לקהילה וניהלה כ-200 עובדים. אבל החיים שלה התהפכו לפני שנתיים, אחרי שעברה לידה שקטה.

"עבדתי 12 שעות ביום והמשימות היו בלתי נגמרות. גם כשהלכתי לגינה אחרי הצהריים עם הילדים, התושבים, שהם גם חברים שלי, היו מדברים איתי על העבודה", היא נזכרת בשיחה עם mako. "הילד השלישי שלי היה בן שנה, וילד רביעי כמעט והרגיש לא רלוונטי. בכל זאת בפנים משהו אמר לי שהמשפחה שלנו עדיין לא שלמה, ושילד רביעי יכול לאזן ולהחזיר את סדר העדיפויות למשפחה".

ורדיגר מספרת שההריון הרביעי היה סטנדרטי והיא המשיכה לעבוד במרץ למרות הכל. אבל אז הגיע השבוע ה-18, אז הייתה לה ירידת מים בלתי צפויה. היא התאשפזה לשבוע ושוחררה אחרי שמצבה התאזן, אבל כמה שבועות לאחר מכן, במהלך בדיקת דיקור מי שפיר, היא גילתה כי העובר שברחמה נמצא בסביבה ללא מים. ביום בהיר אחד, ורדיגר הבינה שלא תלד תינוק חי. 

"בהתחלה האשמתי את עצמי ואמרתי לכל מי שמכיר אותי שזה לא מפתיע", היא נזכרת בכאב. "עמוק בפנים אני משוכנעת גם היום כי יש קשר לכמות העבודה שלקחתי על עצמי, למרות שרפואית לא נמצא שום קשר. אלו היו ימים של חושך גדול, הרבה בכי והבנה שמשהו בסיסי בתפיסה השתנה לתמיד. זה רגע של ריקנות שמאוד קשה לתאר במילים. כיום אני מבינה שזה היה לי כמו נורת אזהרה גדולה מאוד".

מיכל ורדיגר (צילום: נועה זני, פרטי)
מיכל ורדיגר | צילום: נועה זני, פרטי

איך האירוע הזה השפיע על חייך? 
"ניצלתי את הזמן של חופשת הלידה לשיקום (החל מלידה בשבוע ה-23 המדינה מאפשרת ליולדת השקטה לצאת לחופשת לידה), טיפולים פיזיים ושינויי תזונה וזו הייתה חוויה ששינתה את חיי. הבנתי שיש לי אחריות כלפי עצמי וכלפי הילדים והעבודה לא יכולה להשתלט על הכל. אני עדיין רוצה להצליח, אבל קל לי יותר להגיד שאם אני לא מרגישה טוב, או אם אני עם הילדים אני לא אשתתף בשיחה".

למרות שהרופאים המליצו לה להמתין לפחות חודשיים, ורדיגר נכנסה להריון חודש וחצי אחרי הלידה השקטה. "אני יודעת שיש הרבה שלא מסוגלות לחשוב על הריון אחרי לידה שקטה, אבל זה תלוי איך נשים מתמודדות עם האובדן", היא מספרת. "אני אמרתי לעצמי שהאירוע הזה לא קרה, לא רציתי להיות במקום של אובדן".

במהלך ההריון, היא פגשה בגרסה אחרת של עצמה שהיא לא הכירה. "פחדתי ממה שיקרה. קראתי על מקרים בהם לידה שקטה קרתה פעמיים והייתי חרדתית ורגשנית. דאגתי שהוא לא יוולד חי". אבל למרות החששות המובנים, ההריון התנהל כסדרו ובסיומו חבקה תינוק קשת, כינוי לתינוקות שבאים לעולם אחרי לידה שקטה. "כשאנשים שואלים אם אני מתגעגעת, או אם אני יודעת איפה התינוק הקודם קבור, אני נוהגת להגיד שאני בחוויה די רוחנית סביב העניין הזה. אני לא מדברת במונחים של אבל ואין בי געגוע למישהו שהיה אמור להיות פה. יש בי רק הכרת תודה לצד פרספקטיבה אחרת על החיים".

מיכל ורדיגר (צילום: פרטי)
"אני לא מדברת במונחים של אבל ואין בי געגוע למישהו שהיה אמור להיות פה". מיכל ורדיגר בחדר הלידה | צילום: פרטי

"לא הבנתי מה זה שהמשפחה לא נותנת גב"

בזמן ההריון, הודיעה ורדיגר לבן זוגה אלעד שאם גם הפעם משהו יסתבך, היא תיקח את שלושת ילדיה ותברח לחו"ל לחצי שנה, איתו או בלעדיו. ללא ידיעתה, הוא התחיל להוציא את התוכנית שלה לפועל ומיד לאחר הלידה, המתינה לה חוויה בלתי נתפסת: טיול ארוך לתאילנד, ניו זילנד, אוסטרליה, ויאטנם וסרי לנקה. 

במשך חצי שנה, התא המשפחתי של ורדיגר היה מלוכד מסביב לעולם. הם עלו בסך הכל על 13 טיסות, ישנו לפעמים בקראוונים ואכלו אך ורק אוכל צמחוני עם כלים משלהם. ורדיגר ובן זוגה לימדו את שלושת ילדיהם, תלמידי בית ספר יסודי, בעזרת ספרים שהביאו מהארץ. "שנינו עובדים קשה מאוד כל החיים. הרגשנו שזכינו, שהגשמנו חלום שאפילו לא ידענו שחלמנו אותו. היינו יחד 24/7  ובכל רגע ידענו מי קרא מה, מי מרגיש איך ומי נעלב ולמה".

עם סגירת השמיים בעקבות התפשטות מגפת הקורונה, השניים החליטו שהגיעה העת לחזור הביתה. מבחינתה של מיכל, החיים לא יכלו לחזור להיות כשהיו והיא חיפשה להמציא את עצמה מחדש. במקרה או שלא, שלחה לה המחנכת של בנה את מודעת הדרושים  של ארגון שב"ל, ששם לעצמו למטרה את הרחבת השיח, ההיכרות, הקבלה וההכלה של קהילת הלהט"ב בציבור הדתי. "הרגשתי צמרמורת. כל חיי חייתי בקרב הטרוסקסואלים ועד שנכנסתי לתפקיד לא הכרתי לעומק את ההתמודדות שחווים להט"בים דתיים", היא מגלה. 

מיכל ורדיגר והמשפחה (צילום: אלבום פרטי)
"היינו יחד 24/7 ובכל רגע ידענו מי קרא מה, מי מרגיש איך ומי נעלב ולמה". מיכל ורדיגר ומשפחתה | צילום: אלבום פרטי

לפני כחצי שנה התמנתה ורדיגר, דתייה הטרוסקסואלית, למנכ"לית הארגון, אבל הנגיעה שלה לנושא החלה זמן רב לפני כן. "לפני שנתיים נתתי טרמפ לחיילת מתחנת הרכבת בבנימינה", היא נזכרת. "היה לה מבטא, אז שאלתי אותה מאיפה היא והיא סיפרה שגדלה במאה שערים והיא חיילת בודדה. לא הפסקתי לחשוב עליה מאז". 

במשך חצי שנה אחרי אותה נסיעה, התארחה החיילת אצל ורדיגר לארוחות שישי, עד שהשתחררה ועברה לתל אביב, שם היא חיה כיום עם בת זוגה. "ההשפעה שלה על החיים שלנו הייתה עצומה", היא אומרת. "בזכותה הבנתי מה זה אומר כשהמשפחה שלך לא נותנת לך גב ולא נמצאת שם בשבילך. ההבנה הזו עד היום תורמת לי למפגשים עם להט"בים דתיים ומחדדת את תחושת השליחות בתפקיד". 

עמותת שב"ל (שהכל ברא לכבודו) פועלת בשותפות עם ארגוני הלהט"ב הדתיים חברותא ובת קול והפעילים פוגשים תלמידים באולפנות, ישיבות, תיכונים, מכינות וקהילות דתיות ברחבי הארץ ומספרים את הסיפור האישי שלהם, במטרה לחשוף את החברה הלהט"בית לקהילה הדתית ולהציג שהשד לא כזה נורא. בנוסף לכך, בימים אלו שב"ל קוראת להטרוסקסואלים דתיים ליברליים להפוך לשותפים להשפעה חברתית בתוך הקהילות שלהם. 

זה לא מובן מאליו שאישה הטרוסקסואלית דתייה עומדת בראש ארגון להט"ב.
"המפגש בין הציבור הדתי-לאומי לבין הקהילה הגאה הוא סיפור של אומץ, תורה ודרך ארץ. זה שיח שמקדם חיבורים בחברה הישראלית, שיח זהויות וערכים משפחתיים, שאליהם אני מתחברת. אני יכולה לספר את הסיפור לא מגוף ראשון, וזה דווקא מייצר הזדהות. יותר דתיים יקשיבו לי והדיון נשאר ברמה העקרונית. לפני שב"ל לא ידעתי מה זה אומר להיות ביסקסואל, ודתיים אחרים, שמכירים את המילים האלה אבל לא את משמעותן, ולרוב מייחס להן דימויים קריקטוריסטיים. זו אחת הבעיות החולות של החברה שלנו - כל סקטור נאבק רק בשביל עצמו. הנושא הלהט"בי לא צריך להעסיק רק להט"בים. אני מאוד אופטימית מטבעי ומייחלת לחברה טובה ומכילה יותר".

מיכל ורדיגר (צילום: פרטי)
"23 אחוזים מהציבור הדתי-לאומי מגדיר עצמו ליברלי. אין לקול הזה ייצוג". מיכל ורדיגר וילדיה | צילום: פרטי

"הציבור הדתי-לאומי מתייחס לקהילה מתוך חדר המיטות"

את הגישה הפלורליסטית הזו ורדיגר מנחילה גם לילדיה, שלומדים בבית ספר שהיא עצמה הייתה שותפה בהקמתו, בזרם החינוך המשלב, בו לומדים דתיים וחילוניים. היא מספרת שהדבר גובה מחיר מבחינת ידע הלכתי ותורני, אבל כך הם לומדים להכיר אנשים עם חיים כל כך שונים משלהם. היא עצמה אמנם לובשת מכנסיים ו"לא רואים עליה", לדבריה, אבל היא עדיין מנהלת אורח חיים דתי-לאומי. למרות זאת, לעיתים גם היא מרגישה זרה במה שאמור להרגיש כמו בית.

"בשונה מהחילונים, אני מרגישה כדתייה שאני מייצגת את הציבור הדתי, אז אני מובכת בכל פעם מחדש כשאיש ציבור דתי מתבטא נגד הקהילה הגאה. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל בשמו", היא מודה. "ידעת שכ-23 אחוזים מהציבור הדתי-לאומי מגדיר עצמו ליברלי? אין לקול הליברלי הזה ייצוג אמיתי בתקשורת ובמדיה החברתית. במקום זה, הציונות הדתית נתפסת כלפי חוץ כשהרב ההוא אומר משהו על שירת נשים או נגד הקהילה הגאה".

עד כמה סוגיית הלהט"ב דומיננטית בציבור הדתי?
"לפי הספרות המקצועית, 10 אחוזים מכלל הציבור הוא להט"ב, כך גם בציבור הדתי. יש המון מצוקה שלא זוכה להתייחסות ופתרונות ראויים. אני רוצה שבכל רשות מקומית יהיה מיפוי המתייחס גם לקהילה הדתית הלהט"בית. בציבור הדתי עצמו מתייחסים לקהילה הגאה מתוך חדר המיטות - מה מותר ומה אסור. זה שיח מאוד לא צנוע, אני לא אדבר בחיים עם אף אחד על מערכת היחסים שלי ושל בעלי. אני לא מבינה דתיים מדברים ככה על הקהילה, כנראה הם לא מכירים מספיק להט"בים ומבחינתם הם יודעים איך מקיימים יחסי מין וזהו".

מיכל ורדיגר (צילום: פרטי)
"נוער להט"בי בארון באולפנות ובישיבות נמצא בקבוצת סיכון". מיכל ורדיגר | צילום: פרטי

ההתבטאויות הקשות של פוליטיקאים ורבנים מהזרם נגד הקהילה בטוח לא תורמות. 
"אלו פשוט דיני נפשות. זה נתפס בעיני כחילול השם. אם הורים של חרדים או דתיים ישמעו את ההתבטאויות האלה או יקראו איזה פוסט, הסיכוי שהם יעמדו מאחורי הילד הגאה שלהם קטן. ההשלכות של אמירות כאלו, אם בנושא של טיפולי המרה ואם בדה-לגיטימציה על משפחות להט"ביות, מסכנות חיים. ההתבטאויות שלהן לא מייצגות את עולם הערכים היהודי".

את מוצאת את עצמך נפגעת אישית מהתבטאויות כאלה? 
"כשרב מתבטא בצורה קשה כלפי להט"בים הוא פוגע בי פעמיים. פעם אחת בשם האחים והאחיות שלי ופעם שניה כי אני חלק מהציבור שלו. כל רב, רבה ורבנית בארץ צריכים לדעת שיש ציבור שלם שכואב להט"בופוביה, הכללות וציניות בנושאי משפחה. צריכים לראות בי גם כקהל שיש לתת לו דין וחשבון. זה קורע לי את הלב לדעת שיש ילדים דתיים שרואים את האנשים האלה מדברים. נוער להט"בי בארון באולפנות ובישיבות נמצא בקבוצת סיכון, וזה עלול לגרום להם להרגיש בדידות וגם להוביל לאובדנות. וזה בלי לדבר בכלל על טרנסג'נדרים דתיים שכמעט ולא נראים בחברה הדתית, למרות שיש המון כאלו". 

את צופה שינוי בחברה הדתית ביחסה לקהילה הגאה? 
"אני סלחנית לחברה הדתית והחרדית כל עוד נעשים שם תהליכים. אני נזכרת איך זה היה לצאת מהארון במגזר החילוני לפני 20 שנה ומקבלת פרספקטיבה כשאני רואה איפה אנחנו היום. הציבור הדתי בהחלט נמצא מאחורה, אבל כל עוד ישנם רבנים המתבטאים אחרת מאיך שהם התבטאו לפני 20 שנה, אני נשארת מעודדת. אני מאמינה באמת ובתמים שכולנו יצירות שבורא עולם ברא וכמו אבא טוב הוא רוצה גם שנאהב את עצמנו ואחד את השני ונסתדר. אני רוצה לחיות במדינה שבה אפשר להסתכל אחד לשני בעיניים בלי להתבייש, שאפשר להצליח להחזיק בה מורכבויות, שאפשר לנהל בה שיח אמיץ. העשייה של שב"ל עונה על כל אלו וזו זכות גדולה עבורי להיות חלק מזה".