>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כיוון שאני מכיר אישית את הפצועים וחוויתי מקרוב את הטראומה, אני משתדל שלא להתעסק בנושא פיגוע הירי בברנוער. זה עושה לי ממש רע. חודשים של כאב, חוויות שמחות, חוויות עצובות, חוויות קשות וחוויות מפחידות צפות לי בבת אחת. זוהי הרגשה נוראית, אמוציות חזקות שהולמות במכה.
אבל כאשר אני קורא את מה שכותבים כתבי פלילים ועורכים סטרייטים, הסובלים מחוסר מודעוּת חברתית, ומהבנה של מהו פיגוע ירי, אני לא יכול שלא לרתוח מזעם. מניע אישי. אדם שנכנס לתוך פעילות נוער, יורה ללא הבחנה, כאשר הוא לא מכיר את האנשים בהם הוא יורה. מניע אישי?
נקמה בלהט"ב על חוויה אישית שהייתה עם להט"בים אחרים
כמובן שלא אפרסם כאן שום פרט האסור לפרסום, ונתבסס רק על מה שכבר פורסם. הגולש אייל כהן, בסטטוס שכתב בפייסבוק (אגב, הוא סטרייט, אם זה רלוונטי למישהו), לא יכול היה לנסח את הדברים טוב יותר:
"לא הבנתי למה המשטרה מפרסמת (והעיתונות מקבלת) שמדובר ב'רקע אישי' ו'נקמה' ולא בפשע שנאה על רקע הומופובי", כותב קליין. "האם החשד הוא שהם ירו באסופה אקראית זאת של הנערות והנערים הספציפיים הללו מתוך נקמה בהם אישית? או שזו נקמה בלהט"ב על חוויה אישית שהייתה להם עם להט"בים אחרים?
"האם היינו אומרים שפלסטיני שיורה ביהודים בגלל שביתו נהרס, בגלל שחבריו נאסרו או בגלל שילדי קרוביו נהרגו בידי יהודים – עושה זאת מתוך רקע אישי של נקמה או שזאת פעולת טרור/חבלה על רקע לאומני?".
אני אוסיף ואנסה לתת מצב היפותטי נוסף: נניח שיש פלסטיני שאחותו נרצחה על ידי מחבל כהניסט כמו ג'ק טייטל או עמי פופר. הפלסטיני מתגנב לחוג בלט בירושלים – ויורה לכל עבר ללא הבחנה בילדות, בילדים, במדריכה או במדריך. לדבריו זוהי נקמתו על רצח אחותו. האם זהו אינו פיגוע ירי? האם זוהי "נקמה אישית"?
לרצוח את כל ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס זה לא פשע שנאה?
פיגוע הירי בברנוער הוא מעבר לכל ספק הומופובי! נקמה בקהילה שלמה שאין לו הצדקה. הרוצח, כך ברור כעת מעבר לכל ספק, לא מכיר אף אחד מההרוגים והפצועים. "הומו פגע בי - אז בואו נרצח את כל הנערים ההומואים, הנערות הלסביות, הבי והטרנס שנמצאים במקום, מתוך נקמה". על פי המשטרה והתקשורת זהו לא מניע הומופובי, לא פשע שנאה. הם מגדירים את זה "מניע אישי", "נקמה אישית".
נערה בת 15 ומדריך בן 23 נרצחו על לא עוול בכפם. נער בן 14 ונער בן 18 נותרו משותקים לכל חייהם ומרותקים לכיסא גלגלים. נערים ומדריכים שנותרו עם רסיסים, ברזלים בתוך הגוף ונכויות קלות ובינוניות. נערות ונערים חוו טראומה וניסו להתאבד! פצועים שהפיגוע גרם להם להיות מחוץ לארון בעל כורחם, בלי שהם בכלל רצו לספר לבני משפחותיהם ומבלי שהיו בשלים לכך. נערות ונערים שלא נפצעו, אבל חוו טראומה נוראית. רעש הקליעים, המון דם, פחד, אימה.
הנער שראה את הידידה הכי טובה שלו מתמוטטת ומתה – ואז איבד את הכרתו. הוא התעורר אחרי שבוע וקצת, שבו היית מחוסר הכרה עם סכנה לחייו. והשאלה הראשונה שהוא שאל (בכתיבה על לוח מחיק, כי עדיין לא יכול היה לדבר): "איפה ליז?".
פיגוע הירי בברנוער הנו טראומה עבור רבים כל כך, שספק אם אי פעם יהיה לה מרפא. חבורת צעירים להט"בים ששילמו על זהותם בחייהם ובבריאותם ללא סיבה או הצדקה. אם זה לא פשע שנאה, אז מה כן?