ברוס מקארתור היה איש משפחה נורמטיבי כשהוא נפרד מאשתו ויצא מהארון ב-1997. הגנן הקנדי פתח פרק חדש בחיים, עבר לטורונטו והתחיל לעבוד בתור "סנטה קלאוס" בקניון. הוא נטמע בסביבה ההומואית, ואז יצא במסע ציד חסר רחמים שנמשך שבע שנים, בהן פיתה, חנק, ביתר וקבר שמונה גברים במספר בתים בהם הועסק בתור גנן.
מסע הרצח חסר הרחמים של מקארתור יהפוך בקרוב לסדרת דוקו-פשע של ה-BBC, והיא תעקוב אחרי חייו של מקארתור (71), שנולד ב-8 באוקטובר 1951 לזוג הורים מאמינים אדוקים. בגיל צעיר מאוד גילה מקארתור שעליו לדכא את הנטיות המיניות שלו ובכל פעם שאביו זיהה מאפיין נשי בו - הוא צחק עליו.
מתוך אמונה שלהיות הומו הוא דבר "לא תקין", מקארתור הכיר בשנות התיכון את ג'ניס קמפבל והשניים נישאו בשנת 1974, כשמקארתור היה בן 23. הם הביאו לעולם שני ילדים והציגו תמונה משפחתית חמימה, אבל הנטיות המיניות של מקארתור מעולם לא השתנו, ובשנות ה-90 הוא החל להיפגש עם גברים לטובת קיום יחסי מין. לאחר זמן מה הוא שיתף את אשתו בכך, ולהפתעתו היא קיבלה את חייו הכפולים. למרות זאת, ההסדר לא צלח ובשנת 1997 השניים נפרדו ומקארתור עבר לטורונטו.
"אדם שמח שגרם לך לצחוק"
בעיר הגדולה מקארתור נותן דרור לפנטזיות שלו. הוא הופך לדמות מוכרת בשכונה הגאה בעיר ואף מכיר בן זוג. על פניו, היה נדמה כי הוא הצליח להתגבר על הדעות הקדומות ולחיות את חייו כפי שתמיד רצה, אבל במעמקי ראשו של מקארתור החלה להתרחש תפנית אפלה ואלימה במיוחד.
בערב ליל כל הקדושים ב-2001, מקארתור התפרץ בברוטאליות מחרידה על מארק הנדרסון, אחד משכניו. מקארתור הכה אותו בחוזקה עם מוט מתכת וגרם לחבלות קשות בגופו, עד שהנדרסון הצליח להזעיק שוטרים, שתייגו את המקרה כ"קרב בין שני הומוסקסואלים".
פסיכיאטרים שחקרו את מקארתור בזמנו גילו שיש בו סיכון נמוך של רצידיביזם, כלומר, שיש סיכוי נמוך שישוב לפשוע אחרי שישוחרר. הוא הועמד לדין ונשפט ל-729 ימים בכלא, אך לאחר ערעור נפסק נגדו מעצר בית של שנה. בית המשפט אף ציווה על מקארתור, כצעדים מונעים, לא ליטול תרופות ללא מרשם, לא לשאת נשק ולא לבקר בברים של הקהילה הגאה.
מקארתור חזר לשגרה. הוא מצא עבודה כגנן ומעצב נוף, הקים חברה פרטית וביסס קהל לקוחות מבוגרים ועשירים, אליהם היה נעים ואדיב. "הוא היה נראה אדם טוב שהיה מרוצה מהבחירות שעשה בחייו", אמר עליו אחד מלקוחותיו. "אדם עליז ושמח שגרם לך לצחוק עם הסיפורים שלו". הוא היה נראה כל כך לא מזיק, שאפילו קניון מקומי בפרברי טורונטו הזמין אותו להיות "סנטה קלאוס" של הקניון, כדי לשמח ילדים. כנראה שאיש לא היה יכול לנחש שמתחת לתחפושת של סנטה קלאוס החביב מסתתר רוצח אימתני.
מסע הרצח
הקורבן הראשון של מקארתור היה סקאנדרג' נברתנם, מהגר מסרי לנקה בן 40, ללא עורף משפחתי, שהתחיל לעבוד בעסק של מקארתור, אך זמן קצר לאחר מכן נעלם מעל פני האדמה. הרצח לא השביע את תאבונו החולה של מקארתור, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא עשה זאת שוב, כשהפעם הקורבן הוא אבדולבאסיר פאיזי, מהגר אפגני בן 42. ולאן נעלמו הגברים? ובכן, לא יותר מדי אנשים חיפשו. משפחתו של פאיזי גילתה שהוא היה מבקר לעיתים תכופות בכפר הגאה, לכן אשתו פשוט הניחה שהוא נטש אותה ואת בנותיו והמשטרה קבעה כי הוא ברח למצוא חיים חדשים.
כמעט שנה לאחר מכן, ב-18 באוקטובר 2012, נעלמו עקבותיו של מג'יד קייהאן, פליט אפגני בן 58. לאחר מקרה ההיעלמות הזה, הקימה המשטרה קבוצה מיוחדת, "פרויקט יוסטון", שחיברה את הנקודות בין המקרים ומצאה ביניהם קשר: מהגרים ממוצא אסייתי, ללא עורף משפחתי, או גברים נשואים שניהלו חיים כפולים. שמו של מקארתור עלה כבר בתחילת החקירה, גם בתור הבוס של אחד הקורבנות וגם בתור בליין בכפר הגאה, אך הוא הכחיש כל קשר לאירועים והחשדות נגדו בוטלו, זאת למרות ההפללה הקודמת.
בין אוגוסט 2015 לאפריל 2016, ביצע מקארתור 3 מעשי רצח נוספות. הקורבן הרביעי היה סורוש מחמודי, גבר נשוי שברח מאיראן. החמישי היה קרישנה קומאר קנגראטנם, פליט טמילי, שחבריו הניחו שירד למחתרת כי חשש כי יגורש מקנדה. הקורבן השישי שנעלם מעל פני האדמה הוא דין ליסוויק, מהגר בלתי חוקי בן 43.
השיטה של מקארתור עבדה, עד רגע אחד של התרגשות בו הוא עשה טעות גורלית. באותה השנה, ברוס נפגש עם סטוץ אקראי בחניון וביקש מהפרטנר לשכב על גבי מעיל הפרווה שלו, אך הקורבן החשדני שם לב למשהו מוזר – כל המשאית הייתה מרופדת בפלסטיק. הוא נזכר במקרי ההיעלמות הרבים, נמלט מהמקום לאחר מאבק והזעיק משטרה.
אבל למרות זאת, השוטרים תייגו את המקרה בתור "קרב בין הומוסקסואלים". השוטר האחראי אפילו לא טרח לצלם את פצעיו של הקורבן ומקארתור יצא, פעם נוספת, לחופשי. תחושת הכוח של מקארתור הייתה בשיאה, ובאפריל 2017 הוא חזר לרצוח. הפעם הקורבן היה סלים אסן, אזרח טורקי בן 43. מאוחר יותר באותה שנה הוא רצח גם את אנדרו קינסמן בן ה-49, דמות מוכרת מהאזור הגאה ופעיל חברתי מוכר, שעבד עם לא מעט ארגוני להט"ב מקומיים.
לראשונה, שבר מקארתור את התבנית ובחר בקורבן בפרופיל גבוה. ההיעלמות של אנדרו לא הושתקה וחבריו החלו במסע חיפושים אינטנסיבי. "הוא לא ישאיר את החתול שלו לבד, או את העבודה שלו ללא טיפול", הזדעקה אחותו פטרישיה לרשויות. הפעם, המשטרה תכננה לצאת לחקירה רצינית
פרויקט פריזמה
הקורבן האחרון של מקארתור היה שון קריבין, גבר נשוי שהיגר לקנדה מהמזרח התיכון והסתיר ממשפחתו את נטייתו המינית. הוא פגש את הרוצח הסדרתי למפגש BDSM, ואחרי ששניהם נטלו יחד סמים, מקארתור קשר את שון לעמודי המיטה שלו, הדביק רצועות דבק על עיניו והחל לחנוק אותו, תוך כדי שהקורבן מנסה להימלט. הטקס כבר התחיל ומקארתור היה עם עיניים על המטרה, עד שהשותף שלו לדירה נכנס ושינה את כל התוכניות שלו.
שון נמלט מהדירה, הגיש תלונה בתחנת המשטרה והוביל להקמת "פרויקט פריזמה", שהוקדש כולו לבדיקת ההיעלמויות בשבע השנים שקדמו לכך. השוטרים הגיעו לדירתו של קינסמן, והבחינו כי על לוח השנה שלו היה כתוב השם "ברוס" ביום שבו קינסמן נעלם. בבחינת מצלמות האבטחה הם ראו את קינסמן עוזב את דירתו ונכנס לקראוון מסוג דודג' אדום, שהיה בבעלותו של מקארתור. במשטרה החלו לעקוב אחרי צעדיו של הרוצח - כשהחליף את מכוניתו הישנה, ערכו השוטרים בדיקות DNA ומצאו בה עקבות של אנדרו קינסמן, אך לא היה היה די בכך כדי להרשיע אותו.
צוות המעקב שתל מכשיר מעקב על מכוניתו ונכנס לדירתו באישור בית המשפט, שם הם מצאו כפפות לטקס, חבלים, עמוד מתכת ועוד חפצים שהם קישרו לפנטזיות מיניות סדיסטיות. החיפוש נמשך ובמחשב האישי שלו נמצאו תמונות רבות של גברים מתים, אחד מהם זוהה במקום בתור סלים אסן, אחד הקורבנות שנעלמו.
השופט שאישר את החיפוש קבע כי אם יזוהה קורבן פוטנציאלי אחד מקארתור ייעצר - וכך היה. לאחר מעקב בו נצפה מקארתור אוסף בחור מהרחוב ולוקח אותו לדירתו, כוחות משטרה זינקו לפעילות מהירה ומצאו בחור אזוק למיטה, שניצל כנראה מלהפוך לקורבן התשיעי.
במחשב האישי של מקארתור היו כל הראיות החסרות - תיקיות מסודרות עם תמונות של הקורבנות בחיים ולאחר המוות - אחרי שחנק אותם, אחרי שגילח את זקנם וראשם, ואסף את כל השיער שלהם בשקיות מטבח. עם חלק מהגופות הוא דיגמן או הלביש אותן, ובדירה נמצאו תכשיטים וחפצים אישיים רבים של הקורבנות, לצד תריסר כוננים נשלפים עם מאות תמונות של הגופות, ספרים על רוצחים סדרתיים ומעיל בו נהג להלביש את הקורבנות.
כלבים שנשלחו לחפש גופות בדירתו מצאו באדניות גדולות עצמות וגולגלות של מספר אנשים שונים, מה שהוביל את השוטרים להבנה כי הרוצח הסדרתי כנראה קבר את הגופות בבתים שונים של לקוחותיו. וכך, עברו כוחות המשטרה על 30 נכסים כדי לחלץ את שאריות הגופות של כל הקורבנות.
שנה לאחר מכן, בינואר 2019, התקיים משפטו של ברוס, שם הודה בהכל. "הרגתי את כולם", הוא מסר, והורשע ב-8 מעשי רצח מדרגה ראשונה. על מקארתור נגזרו שמונה מאסרי עולם, עם אפשרות לחנינה רק לאחר 25 שנה. "הבחור הזה שבר אותי, אני מתאבל על אובדן הבן שהייתי", אמר שון קריבין, אחד האנשים היחידים שהצליחו לחמוק מזרועותיו המרושעות של ברוס. מארק הנדרסון, שהותקף ב-2001 על ידי מקארתור וסובל עד היום מפוסט טראומה, אמר כי מדובר בתקלה משטרתית, וסבר כי הרציחות היו יכולות להימנע, לו היו מטפלים באירוע כמתבקש.
מסע הרצח המזעזע של ברוס מקארתור הוכיח לרבים כי אפליה משטרתית כלפי מהגרים ופליטים חיה ובועטת, ומזכירה פעם נוספת שלא כדאי לסמוך על כל חיוך מזויף שרואים באינטרנט, גם לא על זה של סנטה קלאוס.