יוצאים מארון הקודש: השינוי בקהילה הגאה אחרי 7 באוקטובר

"פעם זה היה פשוט – גבר שאוהב גבר. היום מצפים ממני לחתום על חבילה שלמה של דגלים, הגדרות ופנטזיות מגדריות שלא בחרתי. אני לא יצאתי מהארון כדי להיכנס לעוד אחד". מספר בחור גיי בסרטון טיקטוק שצבר מיליוני צפיות בארה״ב, ברקע דגל גאווה שנראה כאילו עבר ניתוח תפרים. הווידאו הזה נראה בהתחלה כמו פרובוקציה, אבל בעצם הוא סימפטום. משהו משתנה בתרבות ולא רק שם.

הדגל, שהיה פעם סמל כמעט פורמלי של מאבק הומואי ולסבי, הפך בעשור האחרון לשמיכת טלאים של זהויות. כל קבוצה ביקשה לגעת בו, להוסיף אלמנט, צבע, זווית - כדי להיות "גם בפנים". הדגל נמתח, נהיה צפוף. במקום להיות הצהרה פשוטה, הוא התחיל לתפקד כמו רשימת מכולת זהותית שאי אפשר יותר לזכור בעל פה.

בארה"ב זה כבר יצר תגובת נגד. יש גל חדש, לא מאורגן אבל מורגש: הומואים ולסביות שאומרים: 'חברים, אנחנו לא צריכים להיות כל האותיות. מותר לנו להיות G או L – בלי כל שאר הכינויים צמודים לנצח'. הם לא נגד טרנסים או ביסקסואלים, הם נגד זה שהזהות הגאה הפכה למשהו מופשט, תיאורטי, מנותק מהחוויה הפשוטה של להיות גיי או לסבית בעולם.

אבל אז מגיעה ישראל - וכרגיל, לא משחקת לפי התסריט האמריקאי. כי בזמן שבמערב חלק מהקהילה בורחת מהעודף זהות הפרוגרסיבי, כאן קורה משהו אחר לגמרי: אנחנו לא מתנתקים-אנחנו מתחברים. מאז 7.10 ישראל לא רק פצועה - היא גם אמונית יותר. לא במובן הדתי-ממסדי, אלא במובן של חיפוש שורש. מילואימניקים שולחים זה לזה פרקי תהילים, אנשים שלא פתחו סידור שנים מדליקים נרות ושיח זהות - גם גאה - נשמע כאן אחרת.

כשכתב חדשות 12 יאיר שרקי כתב בפשטות: "אני אוהב בנים - ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר", הוא לא עושה אקט של ניתוק אלא של הצטרפות פנימה. אין כאן ניסיון לברוח מהמסורת, אלא לעמוד מולה ולומר: "גם אני בפנים. גם לי יש מקום בבית הזה." שרקי לא זונח את העולם הדתי, הוא נשאר עם הכיפה, עם הלשון והקודים התרבותיים ומציב שם את זהותו. זו אולי אחת ההוכחות הבהירות שהקהילה הגאה בישראל לא מבקשת עוד להרים דגל מול הבית - אלא להיכנס לתוכו.

תרבות גאה שנכנסת לבית הכנסת, לא בורחת ממנו

המחזמר "החבדניקים" בתיאטרון הקאמרי שהפך לשלאגר מסתיים בשלוש חופות, ובהן גם זוג גברים. במקום להעמיד דת מול גאווה, החבדניקים עושה משהו אחר לגמרי: הם מציבים חופה מסורתית על במה מרכזית, ובתוכה - גם זוג גברים. זה לא מחזמר ציני ולא סאטירה בועטת בפריים היהודי, אלא להפך: טקסי החתונה, הגיור, השפה והתפילות לא מבוטלים אלא מאומצים. הקהילה הגאה לא מופיעה כאן כמרד אנטי-מסורתי, אלא כמי שמבקשת להיכנס פנימה - אל השפה, אל הסמלים, אל הבית.

כך גם התמונה של שחר טבוך ובן זוגו אוחזים טבעת אירוסין בצורת מגן דוד מול הכותל היא רגע תרבותי שלא היה ניתן לדמיין כאן לפני עשור: גאווה שאומרת “אני אוהב גבר - בעזרת השם”. זה לא ניסיון לצבוע את המסורת – זה ניסיון לעמוד בתוכה.

זו לא שמרנות. זו אבולוציה. הקהילה כבר לא עסוקה רק בלצעוק "תנו לנו חופש מהמסגרת", אלא בשאלה עמוקה יותר: איך אפשר להיות בתוך המסגרת מבלי להימחק. ואולי, וזה הרגע שבו מותר לשאול: האם העתיד של הגאווה בישראל לא יהיה יותר צבעוני, אלא דווקא יותר יהודי? כי זהות שלא מחוברת לקרקע – מרחפת. וזהות שמחוברת לאדמה - יכולה לשנות אותה באמת. בין אם נאהב את זה ובין אם נירתע - הדור הגאה החדש בישראל לא רק יוצא מהארון. הוא נכנס לבית.

ברק בראל גולדנברג הוא יועץ פתרונות תקשורת וקריאטיב, מתמחה בעיצוב שיח ודעת קהל.