צבא ההגנה לישראל לא רק מגן על המדינה ועלינו, למרות שהשם עשוי לגרום לנו לחשוב שזו כל מטרתו. לא, צה"ל כבר עשרות שנים ידוע ככור היתוך אפקטיבי במיוחד, לפחות עבור רוב הקבוצות המרכיבות אותו, גם אם לא כולן. אנשים רבים מתגייסים לצבא ופוגשים שם לראשונה דרוזים, אתיופים, תושבי פריפריה, עולים חדשים. זה נכון גם לגבי עוד אוכלוסייה אחת: קהילת הלהט"ב.
ישנן יחידות שלהט"ב כבר מרגישים בהן בנוח: חיל המשטרה הצבאית, דובר צה"ל, וכמובן – 8200, יחידת המודיעין היוקרתית שכבר נכתב רבות על כמה שהיא ידידותית כלפי ההומו הישראלי ("למה קוראים לה 8200? בגלל שעל כל שמונה סטרייטים, תמצא שם 200 הומואים"). בעשרים השנים האחרונות קמו יותר יחידות קרביות מעורבות מגדרית, שם ניתן למצוא לא מעט חיילות וחיילים להט"ב.
המצב מסתבך רק קצת יותר כשזה נוגע לחטיבות חיל רגלים שעדיין לא קיבלו לשורותיהן חיילות. כמה קל להיות הומו בגדודים שמחייבים אותך להתקלח עם כל שאר חבריך למחלקה, לישון איתם בחדר, להתכרבל איתם כשקר? בעבר, בימים שהונצחו בסרטים כמו "יוסי וג'אגר", הפתרון היה פשוט: להישאר בארון, ואולי לחכות כמה שנים, לעבור לתל אביב, לצאת ממנו בגאווה ולשכוח את הימים הקשים בהם סחיבת אלונקות ושירת שירי נאצה על הפלס"ר הייתה חלק מהשגרה שלך.
אבל השנים עברו, ובהדרגתיות היציאה מהארון נהייתה, לפחות עבור חלק, משימה פשוטה יותר. אנחנו כאן בכל מקום, וצה"ל לא יוצא מן הכלל בהקשר הזה. להפך - יש שיגידו שכור ההיתוך הצה"לי עשה עבודה יוצאת מן הכלל ככל שזה נוגע להיכרות של ישראל הלא-תל-אביבית עם הקהילה הגאה. אבל האם אנחנו באמת בכל מקום? לכבוד יום העצמאות ה-75 בדקנו כמה קל זה להיות הומו בחטיבות החי"ר, בגדודים שבהם המאצ'ואיזם הישראלי חי, בועט ומדבר בקול רם, ואפילו מאוד. האם אפשר לעבור את הקיר, לטפס את החבל, ללכת עשרות קילומטרים עם ווסט ונשק ולעמוד על המשמר בזמן שהחברים שלך לנשק יודעים מי אתה באמת? איפה זה קל יותר, איפה זה כמעט בלתי אפשרי והאם בכלל יש חיוניות במאבק למקומנו בגוף כמו צה"ל?
"הייתי משלם מחיר אם הייתי יוצא מהארון"
בחטיבת הנח"ל ישנו גדוד אחד, ובו פלוגה אחת בה להט"ביות ושיח קווירי לא זרים לה בכלל: הפלוגה המבצעית של גדוד 50. זו פלוגה שמרכזת בתוכה את בני הגרעינים מתנועות הנוער, כאשר חלק ניכר מהן תנועות סוציאליסטיות וליברליות שמקבלות ומטפחות את השונה. "זה גדוד מאוד מכיל כלפי להט"ב", מספר י', קצין בקבע שהתגייס לגדוד בתור בן גרעין אחרי שנת שירות, ושירת בו כמפקד עד שיצא לקצונה. אבל למרות הטענה הזו של י', הבועה הליברלית של מבצעית 50 רלוונטית "עד שאתה עובר פלוגה, ואז זה כמו גדוד 51 בחטיבת גולני. אין הבדל".
אחד הדברים הבסיסיים שהתגלו לאחר ששוחחנו עם חמישה חיילים וקצין אחד הוא שכמעט באופן טבעי וידוע, לכל חטיבה או גדוד בצה"ל יש מוניטין משלו. חטיבת הנח"ל? "מושכת אליה אוכלוסייה ספציפית", מספר נועם פרץ, שהשתחרר מגדס"ר נח"ל לפני כשנתיים. "אתה מקבל אנשים שעברו מכבש ערכי מסוים". לחטיבות אחרות אין את המוניטין הזה.
למשל, חטיבת כפיר: אותה חטיבה בה שירת אלאור אזריה ותחתיה הוקם גדוד נצח יהודה. רון קאופמן נולד וגדל ביישוב רעות, בו גיוס לקרבי הוא חלק מה-DNA המקומי. הוא התגייס בגיל 19 לגדוד נחשון בכפיר עם חבריו מהמכינה הקדם צבאית, והשתחרר ב-2019. "היו המון חששות לפני הגיוס", הוא מודה. "לא חסרות סטיגמות על כפיר ועל הלך הרוח שם. היה לי מורה במכינה שהיה הומו ושירת בגבעתי. שאלתי אותו איך הוא התמודד והוא ענה שהוא פשוט חזר לארון. לצערי וגם לשמחתי הקשבתי לטיפ הזה והחלטתי לא לספר שאני הומו, אבל בשלב כלשהו היו יותר מדי דברים שהייתי צריך לשקר לגביהם. חבר לכיתה בא אלי בסוף הטירונות ואמר 'חשבתי שאתה הומו בהתחלה, אבל אתה אחלה גבר'. צחקתי איתו ואמרתי 'כן, אה?'. דיברתי בלשון נקבה על בנים שאני יוצא איתם. כשיצאתי עם איזה מישהו, רצו שאני אראה תמונה 'שלה', אז במשך שבוע המצאתי תירוצים, שאין לי בטריה, שהטלפון לא עלי".
אתה מתחרט על זה?
"זאת הייתה בחירה קשה אבל היו לה הרבה יתרונות. זאת הייתה סביבה הומופובית והייתי משלם מחיר חברתי אם הייתי יוצא מהארון. מקלחות, שטח, הייתי בהכשרת חורף ובגדול זה אומר שבלילה קופאים מקור, אז מתכרבלים".
אולי לא נתת להם מספיק קרדיט?
"הייתי בפלוגה עם מחלקה של בני ישיבות. דיברתי עם אחד מהם על להט"ב והוא ממש דבק בעמדה שמבחינתו מדובר במחלת נפש. כשאנשים מהפלוגה אומרים דברים כאלה, כשחבר לכיתה אומר לי 'אני הומופוב' בחצי גאווה, אני לא חושב שזה שאני שלא נותן להם מספיק קרדיט. אני יודע שאם הייתי יוצא מהארון היו אנשים שמחרימים אותי, נטפלים אלי ומציקים לי. היו גם כאלה שהיו מוכנים להגן עלי, אבל לא רציתי לעשות את הניסוי הזה".
קאופמן הוא לא היחיד שהשירות בחטיבה כמו כפיר החזיר אותו לארון, וגם לא היחיד שסיפר לחבריו לפלוגה על בחורות כשלמעשה התכוון לבחורים. גם ע', שהשתחרר בשנת 2020 מגדוד 13 של גולני, עשה בדיוק את אותו הדבר. "המצאתי שיש לי חברה כדי שלא אצטרך לדבר על בנות", הוא מגלה בשיחה עם mako. "הראיתי להם תמונה של ידידה שלי. באמצע השירות סיפרתי לה שאני הומו וכמה חודשים אחר כך גיליתי לה שאני משתמש בתמונות שלה כדי שלא יחשדו בי. היא עזרה לי עם זה".
בוא נדמיין שיצאת מהארון בזמן שאתה בגולני. איך השירות שלך היה נראה?
"זה לא היה מקל. עם המפקדים שמה זה היה הורס את השירות שלי. הייתה אצלנו הומופוביה, אבל הייתי רגיל לדיבור כזה מהבית ומהמשפחה. כשהייתי בארון הייתי מקלל הומואים, זאת הייתה הדרך שלי להסתיר את זה. החברים מהצבא לא יודעים עלי גם היום. כשהיינו באימון ולא היינו תופסים קו הייתה גם את פלוגת המפקדה (פלוגת תומכי הלחימה של הגדוד – ז"א), ואם היה שם מישהו הומו כולם היו יודעים את זה. לא היו צוחקים עליו מולו, אבל בין כולם כן".
זה עצוב ולא פשוט לשמוע את דבריהם של קאופמן וע', אבל התמונה הגדולה מורכבת הרבה יותר, וכנראה שגם קצת יותר ורודה ממה שניתן לצפות. בניגוד לחטיבת הנח"ל, חטיבת גבעתי לא ידועה כמקום שמאגד בתוכו את הצעירים הנאורים ויפי הנפש של ישראל, אבל בכל זאת מצאנו חייל אחד שמבטיח שהחוויה הצה"לית שלו שם הייתה בסדר גמור - לפחות כשזה נוגע לעובדה שהוא הומו מחוץ לארון. א', לוחם בסדיר מחטיבת גבעתי, מספר לנו שהתגייס לקרבי כי "ככה חונכתי".
"כולם יודעים שאני הומו בגדוד והאווירה כיפית ומכילה", מספר א'. "באופן כללי לא קל להיות חייל קרבי. אני חושב שצה"ל מדהים כשזה נוגע לקהילה הגאה. יש לי מלא ביקורת נגד צה"ל, אבל ביחס ללהט"ב הוא מהגופים הכי מתקדמים בארץ".
יש לדעתך חיוניות בנוכחות של הומואים ביחידות קרביות?
"כן. רק השבוע בא אלינו הסרס"פ שלנו ואמר 'תדע לך, אתה ההומו הראשון שפגשתי ואני חולה עליך'. אמרו לי את זה עוד הרבה פעמים, אז אני כן חושב שהצלחתי לעשות פה שינוי אצל אנשים, כי פשוט הייתי מי שאני" .
את הסנטימנט הזה שמתאר א' שמענו מכמה וכמה חיילים, בין אם בשירות סדיר ובין אם הם כבר אחרי השחרור. "עבור רוב האנשים שפגשתי בשירות אני הייתי ההומו הראשון שהם הכירו", מספר פרץ, ואילו י' מוסיף: "היו כמה חבר'ה שניגשו אלי ואמרו לי בסוף קורס הקצינים שהם לא ידעו מה זה הומו לפני שהם פגשו אותי ושהם לא ישפטו אנשים כפי שהם שפטו בעבר".
"לא צריכים זמן מקלחת נפרד, רק מפקד שאפשר לסמוך עליו"
עבור ד', שהשתחרר מגדס"ר צנחנים ב-2018, צה"ל לא היה הזדמנות להיות שגריר גאה לעולם. זו פשוט הייתה עבורו המסגרת הראשונה בה הרגיש בנוח לצאת מהארון. "באתי מבית דתי-לאומי וחונכתי לתרום למדינה כמה שאני יכול", הוא מספר. "כל הבנים במשפחה היו ביחידות קרביות או בסיירות. אצלנו ברגע שנולד גבר במשפחה יודעים שהוא יהיה קרבי. גם למדתי במכינה קדם צבאית דתית פופולרית של בנים בלבד. בגיל 18 התחילו אצלי סימני שאלה לגבי הזהות המינית שלי, וכשהגעתי למכינה שמעתי מהרב שלי שזה אסור. הבנתי שהחברה הזאת פשוט לא תקבל אותי".
אז מה למעשה הוביל אותך לצאת מהארון?
"הצבא ביגר אותי. האמנתי בעצמי, היה לי יותר ביטחון עצמי והסביבה שהייתה איתי בצבא הייתה מקבלת ותומכת".
הרגשת שבצבא יש עם מי לדבר?
"הצנחנים ברובה הגדול חטיבה מכילה שמקבלת את האחר. היו לנו שיעורים על קבלת להט"ב, גם בקורס מ"כים. דיברו איתנו הרבה על החשיבות הרבה של קבלת האחר, בלי אפליות. היו לי הרבה מפקדים שידעו להעביר את זה".
אם לסמוך על עדויות החיילים, מפקדים שיודעים לתת גב לחיילים שלהם עשויים לעשות את ההבדל ולהפוך שירות צבאי של בחור צעיר ומבולבל לחוויה שתוכל לתרום ליותר מאדם אחד. קאופמן מספר שזה בדיוק מה שהיה חסר לו בצבא: התחושה שהמערכת תגבה אותו, גם אם יחליט לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות.
"קצינים ומפקדים צריכים להבין טוב יותר איך הצרכים של החיילים הלהט"ב שלהם שונים מחיילים אחרים, מעבר לזמן מקלחת אחר", מסביר קאופמן. "עושים שיעורים על תורת הלחימה, מורשות קרב, רוח צה"ל וכל הדבר היפה הזה, אבל צריך לדבר גם על החיילים עצמם ועל הקשיים שלהם. לי לא היה מפקד בצבא שיכולתי לבוא ולדבר איתו על זה. לא רציתי זמן מקלחת או לישון בחדר אחר, רציתי מפקד שאני אוכל לסמוך עליו שזה יישאר אצלו, לפרוק קשיים מהיומיום. הייתי רוצה לדעת שיהיו מפקדים שיוכלו להעניש חיילים בגלל הומופוביה ובריונות. לא יצאתי מהארון כי לא היו לי מפקדים כאלה. היה לי קצין אחד כזה, וקצין אחד בפלוגה שלמה זה לא מספיק".
ככל שזה נוגע למעטפת לחיילים להט"ב, לצה"ל יש גוף אחד שאמון על הסוגייה: היוה"לם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר). היוהל"ם, שעוסקת בעיקר בקידום שוויון זכויות מגדרי בצבא, דואגת בהקשר הזה בעיקר לחיילים.ות על הקשת הטרנסית, ובאשר לשאר החיילים מהקהילה הגאה – צה"ל נותן אמון במפקדיו ובקציניו שיידעו לתת מענה לחייליהם. תדע כל אם עברייה שבנה ההומו יזכה לגיבוי מלא אם מישהו חלילה יזרוק מילה לא במקום.
כמו א' מגבעתי, גם ד' מגדס"ר צנחנים וקאופמן מכפיר מאמינים שחיוני לראות יותר הומואים מחוץ לארון ביחידות קרביות. "זאת זהות פוליטית וחברתית", אומר קאופמן. "משמעותי להיות חלק מהחברה הישראלית וזה אומר להיות גם בחי"ר. אני נשארתי בארון גם כמפקד בקורס מ"כים, וזאת החרטה היחידה שיש לי בחיי. היה לי את האשראי החברתי לצאת מהארון בלי שזה יגיד משהו על מי שאני, יכולתי לשלוח חזרה לכפיר עשרות חיילים שפגשו מפקד הומו, זה דבר משמעותי שפחדתי לעשות". ד', בניגוד אליו, מספר שבפלוגה שלו היה מדריך הומו ומעיד כמה הנוכחות שלו חיזקה אותו.
"צריך לוחמים? אהיה לוחם. זכויות זה בקלפי"
נקודת המפגש בין היחידות הקרביות לחייל הגאה חושפת התמודדות נוספת של לא מעט גברים הומואים: כמה גבריים אנחנו ומי יקבע עבורנו מהי גבריות? לא צריך להיות בוגר החוג למגדר כדי לזכור ששירות קרבי בצבא הוא סממן למאצ'ואיזם קלאסי. עבור חלק מהגברים ההומואים, הגבריות הזאת היא חלק מהם וזה לא משנה איפה הם נמצאים ביחס לארון. מצד שני, מה לעשות, לא כולנו כאלה, וחלקנו דווקא רוצים לעלות על מדי זית כשלרגלינו לנעליים גבוהות.
יש כאלה שהיו צריכים למתן את עצמם בשלבים מסוימים בשירות. "לא רציתי שיחשבו שאני כזה דורש מכות", אומר פרץ. "אני יודע שאני נשמע יותר 'הומו' כשאני מדבר בהתלהבות; כשראיתי את ההומואים במפקדה, שהיו הכי מוחצנים, צחקו עליהם מאחורי הגב. לא רציתי שיצחקו עלי ככה, אז התאמצתי לשדר יותר מאצ'ואיזם וגבריות, כדי שלא אהפוך למטרה".
לאורך כל השירות?
"בשירות הסדיר הייתי מי שאני, וגם שירתי כסמל בהכשרה במשך שנה. יצאתי מהארון באמצע האימון המתקדם, חצי שנה אחרי שהתגייסתי, והתהליך הזה נעשה בהדרגה עם אנשים שאני סומך עליהם".
מבין החיילים איתם שוחחנו, חלק הביעו צורך להתאים את עצמם למערכת ועל ידי כך ללמד את המערכת להתאים את עצמה אליהם. "אין מסגרת שהכילה אותי, אז לפעמים אני חינכתי את המסגרת", מספר י'. "אני לא נותן לאף אחד תחושה לפיה צריך להתייחס אלי אחרת, לדבר לידי אחרת או לא להגיד לידי דברים מסוימים".
על פי י', כקצין צעיר יש לו את המקום להראות לקצינים שמעליו איך מתנהלים במקרים יותר רגישים. "שירתתי פעם ביחידה שהייתה בה קצינה טרנסית. ישבתי עם מפקד היחידה, חי"רניק, והייתי צריך להסביר לו שפונים אליה כ'היא', וזה לא משנה כמה היא נראית לו כמו 'הוא', כי זה מה שהיא רוצה. היה לו קשה בטירוף, הוא חי"רניק אטום, אמר לי 'אבל זה בן'. חייב שיהיה גורם בסביבה שידע לדבר את השפה הזאת".
שירות קרבי כרוך בלא מעט כאבי ראש, בטן ולב, שלא לדבר על העובדה שהוא כולל בתוכו גם סכנת חיים. לכן נשאלת השאלה שמלווה את המאבק הגאה בישראל כבר שנים: למה לסכן את חיינו עבור מדינה שלא רואה בנו כשווים? "המדינה עצמה עוד לא באמת למדה לקבל אותנו. הומו תמיד ייחשב כחלש. נכון לעכשיו אין נישואים חד-מיניים בישראל. אולי יום אחד יאסרו את הקיום שלנו?", תוהה ד'. "כשהסתכלתי על העתיד שלי במערכת הצבאית הבנתי שאולי אני צריך ללכת לכיוון אחר".
זאת הסיבה שבגללה לא יצאת לקצונה?
"חד משמעית".
לעומתו, י', שבחר להמשיך במערכת כקצין, משקף גישה שונה, לאומית יותר. "צריך לוחמים? אני אהיה לוחם. צריך גב? אני אהיה גב. זכויות זה בקלפי, תשפיע שם, צא לרחובות, תפגין, זה לא סותר את העובדה שאתה משרת את הצבא שלך. אין לי ארץ אחרת". ימים יגידו מי מהם צודק.