"הרגשתי שאני ילדתי את בתי מחדש בתהליך הזה – וגם את עצמי"

כשבתה של זהבה חגי עזר הייתה בת 26, היא סיפרה לה לראשונה כי ברצונה לעבור הליך התאמה מגדרית לאישה. "עוד לפני שמתי לב לשינויים בנראות - בשיער, בלבוש, ציפורניים ארוכות משוחות בלק, איפור", היא מספרת. "כששאלתי אותה על כך היא הסבירה שהיא מנסה דברים חדשים. בזמנו חשבתי שבאמת מדובר בניסוי – שלה מול עצמה ושלה מול החברה. נרתמתי לזה, וגם עזרתי לה - הלכנו יחד לקנות איפור, וגם הצעתי לה לקחת גופיות שלי. ההבנה שמדובר בשינוי עמוק הגיעה רק ברגע שהיא שיתפה אותנו".

האם היה רגע שבו רצית לעצור, להתכחש או פשוט לא לדעת?
"היו כל מני רגעים שהתערבבו בתוכי כל הזמן. מצד אחד הבנתי את התפקיד שלי כאמא מהרגע הראשון. ידעתי שלא משנה מה, ממני היא תחווה קבלה. במקביל הופיעו מחשבות ושאלות אחרות: למה זה קרה? כמה זמן היא מסתירה את התובנה הזאת? אולי היא תחזור בה וזה שוב רק ניסוי? היו גם שאלות לגבי האימהות שלי - איזו מן אמא אני, שלא מקבלת מיד ושלא ידעה קודם? ואיך אספר לאמא שלי?".

מה היה הפחד הכי גדול שלך בתחילת הדרך?
"הפחד היה שיפגעו בה. פחדתי שהיא תחווה אפליה, ורציתי שהיא תהיה מוגנת, בעיקר כשהיא אישה בוגרת וכשאני לא לידה לשמור עליה. בשלב מסוים הופיע גם הפחד שאולי לא תהיה לה משפחה משלה".

מה היה הדבר שהכי הפתיע אותך בעצמך כאמא במהלך התהליך?
"הפתיע אותי היה שדווקא אני, שנחשבת לאישה פתוחה ומכילה, לא קיבלתי מיד ובקלות את השינוי. לא התרגלתי לפנות לבתי בלשון נקבה, דווקא אני הייתי זו ששאלה שאלות, שהרשתה לעצמה לבכות, להתאבל, לכעוס, לרצות שזה יפסיק ושהיא תחזור להיות הוא. הופתעתי לגלות בעצמי אמונות ותפיסות של הבית שבו גדלתי, ושחשבתי שהשארתי מאחורי. את הכל עברתי עם עצמי, לבד - והכתיבה הייתה הדרך לפרוק את כל המטען הזה".

את ההליך הפכה חגי עזר לספר שירים בשם "עכשיו הוא בת", שמבוסס על מכתבים שהיא כתבה לבתה כדי לעבד את התהליך שהיא עוברת. הספר יצא בקיץ האחרון ומלווה בהרצאות שפונות להורים, צוותי חינוך, קהילות להט"ביות - ולכל מי שסקרן לשמוע, ללמוד ולחוות דרך הסיפור שלה על ההתמודדות הכנה והאמיתית עם אתגרים שלא תמיד אנחנו בוחרים בהם.

מה גרם לך לצאת עם הסיפור החוצה, להרצאות ולספר?
"עם הזמן חשפתי חלק מהמכתבים למשפחתי וגם לחלק מחברותיי הקרובות. כשהרגשתי שאני כבר בקבלה מלאה, הראיתי אותם גם לבתי ושאלתי אותה אם זה יהיה בסדר לפרסם את החומרים הללו, כדי שעוד הורים יוכלו להיעזר בהם, להזדהות, ולהבין כמה חשוב ומורכב הוא תהליך קבלה אמיתי. כשקיבלתי את אישורה לקחתי את המכתבים לסופרת שגית אמת לתהליך של ליווי הכתיבה, שבו חלק מהמכתבים הפכו לשירים. משם כל הקובץ עבר ליקיר בן משה, שאצלו למדתי כתיבה, והוא שערך את הספר".

השם של הספר "עכשיו הוא בת" טעון מאוד. למה בחרת דווקא בו ומה היה לך חשוב לומר דרכו?
"זה בהחלט שם טעון, אבל החלטתי לא לוותר עליו, למרות שהזהירו אותי. הסיבה היא שזה לא רק שמו של הספר. זו הייתה המנטרה שליוותה אותי בתחילת התהליך ועזרה לי לצלוח אותו. רציתי להפנים באמת את השינוי. להצליח לפנות לבתי בלשון נקבה, כמו האחים שלה וכמו אביה. כל בוקר שיננתי לעצמי את את המנטרה הזו - שלא אתבלבל, שאקבל".

למה בחרת לכתוב שירים ולא ספר פרוזה? מה הייתה המטרה שלך בכתיבה שלו?
"בחרתי לכתוב שירים כי זו צורת ההבעה המועדפת עלי. כבר כמה שנים שאני עוסקת ולומדת בכתיבה. כאמור, בתחילת הדרך כתבתי מכתבים לבתי, שעזרו לי לעבד את הדברים שעברתי. כשהפכתי את המכתבים לשירים ולספר, רציתי שדרך השירים, המבטאים את האמת שלי בצורה הכי כנה ואותנטית, אגע בלבבות אחרים. קיוויתי שאפתח משהו בתוכם, אעזור להם להתבונן פנימה, לחוש ולהבין שבאמת אין כמו קבלה מלאה – אבל שהדרך אליה יכולה להיות לא קלה. הרגשתי שאני בתהליך הזה ילדתי את בתי מחדש, וילדתי גם את עצמי דרך הקבלה הזאת. חשבתי שזה משהו שאסור לי לשמור לעצמי, והרגשתי חובה לחשוף אותו לעולם".

איך הבת שלך הגיבה לספר? היה רגע שבו פחדת מהתגובה שלה?
"כן, חששתי מתגובתה כשהיא תקרא את המכתבים, עוד לפני שהפכו לשירים ולספר. פחדתי שהקושי שלי יפגע בה. לכן, כשישבנו בבר, בפגישה שבה סיפרתי לה על הכתיבה, בחרתי את המכתב שבעיניי היה הכי קשה. היא קראה ואני רעדתי. ואז היא חייכה ואמרה 'יפה'. כך יצאתי לדרך".

מה את אומרת להורים שמגיעים אלייך עם אמונה שזה שלב שיעבור?
"אני משתפת במחשבות דומות שהיו לי. אומרת שזה שלב לגיטימי וחלק מהתהליך, שיתנו מקום לתהליך שלהם ויעברו אותו בקצב הנכון להם. לפעמים אני מקריאה להם את השיר 'כאילו', מתוך הספר, שבו כתבתי שאם היא הייתה נשארת בן אז בוודאי הייתה חיה, עובדת אולי אפילו מגדלת ילד - אבל הייתה חיה 'בכאילו', ללא שמחה אמיתית. אני לא חושבת שיש הורים שרוצים שילדיהם יחיו בכאילו".

איזה תגובות מהקהל בהרצאות ולספר נגעו בך במיוחד ואלו היו קשות?
"התגובות מהקהל הן התרגשות אחת גדולה. בחורה צעירה אחת אמרה לי שהיא הולכת לשתף את אמא שלה שהיא לסבית. הייתה סבתא שניגשה אלי אחרי ההרצאה וסיפרה לי כמה היה קשה לה שנכדתה לסבית ועכשיו היא קיבלה מההרצאה כוח. בהרצאה אחרת גבר מבוגר פרץ בבכי ואמר: 'אני לא בוכה בגללך, את פשוט מזכירה לי את הנכדה וכל מה שעברנו איתה, איך היא טופלה על ידי פסיכולוגים כל החיים, ורק לאחרונה הבנו שהיא טרנסית - ושהכל בסדר'".

איך את חווה את היחס של החברה הישראלית היום לטרנסיות וטרנסים, במיוחד בתקופה של הממשלה הנוכחית?
"החברה הישראלית, לפחות בחוויה שלי, נחלקת לשניים בנושא הזה - אלה שמקבלים ולא עושים מזה עניין ואלה שמרימים גבה, שחושבים שזה יעבור או מדובר בשיבוש במוח, ואיזו מסכנה אני שהבת שלי טרנסית. יוצא לי לשוחח עם אנשים עם דעות שונות, ואני כמובן מנסה להסביר או לפחות להיות דוגמה של האמא הכי גאה. האמת שהייתי רוצה יום אחד להגיע להרצאה במקום שבו הדעות הן פחות אוהדות, ואין לי ספק שגם שם תהיה הזדהות. איך אמר לי פעם בחור צעיר בהרצאה: 'אני לא מכיר את הבת שלך, אבל אחרי ששמעתי אותך אני כבר מאוהב בה'".

הספר "עכשיו הוא בת" זמין לרכישה דיגיטלית וגם באתר הליקון.