"המציאות בישראל סגרה עלינו, באמסטרדם אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו"

בין תעלות אמסטרדם הציוריות והאווירה הליברלית שהפכה את העיר המתוקה לגן עדן עבור קהילת הלהט"ב, מתגוררת קהילה קטנה של ישראלים גייז יהודים שמוצאים את עצמם בצומת מורכב במיוחד רגע לפני הבחירות במדינה.

בעוד שהולנד נחשבת לאחת מהמדינות המתקדמות ביותר בעולם בכל הנוגע לזכויות להט"ב, השנתיים האחרונות הביאו איתן גל של הפגנות פרו-פלסטיניות בכל רחבי אירופה ועלייה מדאיגה באירועי אנטישמיות. עבור הגברים האלה, הזהות המשולשת - כישראלים, כיהודים וכהומוסקסואלים - יצרה מציאות מורכבת שבה הם יכולים להרגיש זרים גם בתוך קהילת הלהט"ב המקומית, גם בקרב הקהילה היהודית המסורתית וגם מול התנועות הפרוגרסיביות שאמורות לייצג אותם.

חיים גלנטי בן ה-60 עבר לאמסטרדם בשנת 1984 בעקבות בן זוגו. "באופן אישי, החיים באמסטרדם מצוינים עבורי. אני מנהל מלון, נמצא בזוגיות משמעותית, ואוהב מאוד את העיר ואת הבית שלי. יש כאן פנאי להכול", הוא מספר.

איזה שינויים חברתיים ראית בשנתיים האחרונות?
"בעקבות המלחמה נוצר מצב שבו ישראלים, יהודים, וישראל בכלל, מוצגים בתקשורת באור שלילי - בלשון המעטה. יש הרבה הפגנות, נאמרות הרבה מילים, ודלתות רבות נסגרות - בפני אמנים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים ועוד. למעשה, עד היום שבו נגמרה המלחמה עוד היית יכול לראות צעירים צועדים ברחובות הראשיים עם כאפייה ודגלי פלסטין". 

אייל ויזנר, בן 46, רקדן לשעבר שניהל את להקת המחול "ורטיגו" ובן זוגו יאיר ריינר, כותב תוכן לעסקים, הגיעו ביחד לאמסטרדם לפני שנתיים וחצי. "לאורך העשור האחרון הרגשנו יותר ויותר שהמציאות החברתית והפוליטית בישראל סוגרת עלינו, ושאנחנו הולכים ומאבדים את תחושת השייכות. רצינו לעבור למקום שבו נרגיש בטוחים יותר להיות מי שאנחנו, ולבנות לעצמנו חיים פשוטים ושלווים יותר", אומר אייל. "הרגשנו שיש חיבור מאוד טבעי בינינו לעיר. הולנד מאוד סובלנית כלפי להט"בים, ואמסטרדם בפרט, מאוד ליברלית", מוסיף יאיר. 

 איך באמת החיים כאן?
אייל: "החיים רגועים ונעימים מאוד. אין ספק שההגירה היא אתגר אדיר - להתחיל הכל מאפס זה תהליך לא פשוט, אבל בדיעבד, אני יכול לומר שזה היה אחד ההימורים הכי טובים שעשינו. אנחנו מאוד שמחים על המעבר ומרגישים כאן שלווים ובנוח. יש משהו באווירה, באנרגיה של העיר, שמאפשר לנו לנשום, להיות".

איך הקהילה הגאה מקבלת אתכם?
אייל: "כגבר הומו, אני מרגיש כאן חופש מוחלט להיות מי שאני. יש כאן קהילה קווירית גדולה, מגוונת וסבלנית, שבה כל אחד ואחת יכולים למצוא את המקום שלהם, בלי קשר לגיל, מגדר, מוצא, דת או מראה".

יאיר: "זמן קצר אחרי שהגענו התחלנו להכיר אנשים מהקהילה. מעולם לא נתקלנו במפגש ישיר עם מישהו שגילה כלפינו בעיה כלשהי כי אנחנו ישראלים. ההולנדים והזרים האחרים יודעים להכיל את המורכבות של המצב בארץ. הם מבינים שאנחנו לא הממשלה שלנו. בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, כשאמרנו שאנחנו מישראל, השאלה הראשונה תמיד הייתה איך המשפחה שלנו ואיך אנחנו. תמיד ראו אותנו קודם כל כבני אדם ולא כנציגים של שום דבר אחר מלבד עצמנו.  אפילו יצא לי פעם לפגוש פליט הומו פלסטיני, והייתה לנו שיחה נעימה ומקבלת שהסתיימה בחיבוק חם".  

ובכל זאת, ראיתם שינויים חברתיים בשנתיים האחרונות?
יאיר: "כן. בהתחלה היה קשה להתרגל לראות דגלי פלסטין, מדבקות של Free Palestine או גרפיטי של Fuck Israel. אבל לאט־לאט למדתי לקבל את זה. משיחות עם אנשים הבנתי שתמיכה בפלסטין לא אומרת בהכרח אנטי־ישראליות, כמו שמנסים לצייר. אנשים יכולים לתמוך בזכויות הפלסטינים, או לצאת נגד הלחימה ונגד הכיבוש, ועדיין לאהוב את ישראל ואת הישראלים".

אייל: "בהחלט הרגשנו את הטלטלה. אבל יש כאן גם לא מעט מודעות ויכולת חברתית להכיל את המורכבות - להבין את הצורך של ישראל להגן על עצמה, ובמקביל לקרוא להפסקת מלחמה". 

יאיר: "נכון, אבל לצד זה, בתוך הקהילה יש גם לא מעט ראייה שטחית שמושפעת בעיקר מדור ה־Z והטיקטוק. יש בר קווירי נחמד שהיינו הולכים אליו אחרי שהגענו. קצת אחרי ה־7 באוקטובר, הם פרסמו הצהרה אנטי־ישראלית מאוד בוטה, ומאז לא חזרנו לשם. חיפשנו מקום אחר שירגיש נוח ומקבל". 

אז עד כמה באמת זה משפיע על היום יום שלכם?
יאיר: "היה מצעד קווירי שבו, בשלב מסוים, אחד הארגונים שהיו חלק מההפקה פרסם פוסט שביקש לא להגיע עם דגלי ישראל. זה יצר בלגן גדול, ובסוף ראשת העיר זרקה את הארגון הזה מהמצעד. בכל זאת הלכנו למצעד, והיה שם גוש גדול פרו־פלסטיני שניסיתי להתרחק ממנו כמה שיותר. כשהייתי חייב לעבור לידו, שמעתי אותם צורחים בקולי קולות “אינתיפאדה!”. זה היה מאוד לא נעים. ביום־יום אני לא נתקל בשנאה בכלל. אנשים כאן חיים את חייהם, ולא באמת אכפת להם מהסכסוך בארץ. הולנדים באופן כללי מאוד אוהבים את ישראל, ולכן אולי גם קשה להם עם חלק מהדברים שישראל עשתה בשנתיים האלה. אבל זה לא הפחית מהאהבה שלהם אליה".

למרות ההפגנות, דגלי פלסטין והביקורת על ישראל, שבערו כל עוד המלחמה נמשכה, החוויה האישית של ישראלים בעיר נשארת חיובית. יאיר, אייל וחיים מצאו קהילה מקבלת, חברה סובלנית, וחופש להיות בדיוק מי שהם, מבלי לנטוש את זהותם הישראלית או היהודית. בסופו של דבר, אמסטרדם מציעה להם את מה שחיפשו: מקום לנשום, להיות ולחיות.

"החיים כאן מלמדים אותנו שיש חיים שלמים מחוץ לישראל ולנרטיב המוחלט והחד משמעי שמגדלים אותנו עליו. אפשר לקיים שיח מורכב מבלי להפוך אותו למלחמת זהויות", מוסיף אייל.