"אנשים כבר לא יוצאים לדרינק קטן, הם מחזיקים כל השבוע ומתפוצצים בסופ"ש"

לחיי הלילה תמיד היה תפקיד חשוב בתרבות הגאה. המסיבות שלנו הן אף פעם לא רק מסיבות, הן הזדמנות להשתחרר וליהנות, והמרחבים שלנו הם תמיד מקום להכיר, לא רק בני זוג או חברות אלא גם, ואולי בעיקר, את עצמך. חיי הלילה הגאים, השמחים והצבעוניים, הופכים שוב ושוב למרחב שבו הקהילה מתגבשת וקמה לחיים. עבור רבים, זו גם תגובת נגד לחיים שוחקים ולוחצים, הזדמנות לכמה שעות של שקט פנימי ומרחב נשימה.

אבל אי אפשר להתעלם מכך שלצד החופש, החיבור והשחרור, המרחב הזה חושף רבים מאיתנו גם לסכנות ממשיות, ובראשן סמים. למרות שהם אסורים ולא בדיוק מועילים לבריאות, השימוש בהם נפוץ מאוד בחיי הלילה. מאז פרוץ המלחמה נרשמה החמרה ברורה בשימוש: לפי סקר משותף של האגודה למען הלהט״ב, בלה דואגת והמרכז הגאה, 50% מהמשתתפים דיווחו שהם מתעסקים יותר בסמים, ו־42% ציינו קשר ישיר בין השימוש לבין מצבם הנפשי.

נתוני השטח מצביעים על עלייה בצריכת GHB, קטמין, קוקאין ו־MDMA, לא רק במסיבות אלא גם במפגשים חברתיים ובמרחבים אינטימיים. עבור רבים זה כבר לא "לילה חריג", אלא חלק מההתמודדות עם החרדה, השחיקה והחוסר ביציבות שמלווים את השנה האחרונה.  

כל דיון על שימוש בסמים בתוך הקהילה חייב לקחת בחשבון את המחיר הפסיכולוגי של חיים בתוך קבוצת מיעוט נרדפת. גם היום, בשנת 2025, להט"בים רבים עדיין חיים בבושה, בפחד או בהסתרה. לכן עבור רבים מאיתנו, זה לא רק עניין של ״לתפוס ראש״, זה כלי לשבירת המחסומים והבושה שאנחנו סוחבים מהיום יום. סמים יכולים להיות דרך מהירה לנטרל את העכבות העמוקות, להשתיק לרגע את המודעות העצמית הלוחצת ולהתמסר למוזיקה, לגוף ולרגע. לא כנהנתנות בלבד, אלא כמענה רגשי קצר טווח שמייצר בועה זמנית של שקט.

אבל אותם חומרים שמסייעים להשתחרר וליהנות, הופכים עבור לא מעט מאיתנו לדלק שמניע את הלילה כולו. הקו בין שחרור להרס עצמי דק בהרבה ממה שנוח להאמין, ומה שמתחיל כדרך להרגיש הכל בעוצמה הופך אצל חלק מהאנשים לצורך, לדרך היחידה להקהות את הכאב, להתמודד עם טראומות או למלא ריקנות.
הרבה מהמקרים האלה לא נראים "קשים" מבחוץ. אנשים מתפקדים, עם עבודה, לימודים, זוגיות ובכל זאת מוצאים את עצמם כל סופ"ש מתגלגלים ממסיבה לאפטר, או מגלים שהם פשוט לא מסוגלים לעשות סקס בלי מנה או שתיים של G. אלה לא סיפורים של קריסה מוחלטת, אבל כמעט אין מקום לדבר על אותם אזורי ביניים שמרגישים תקועים בין הנאה להתשה.

מאחורי הרבה מההתנהגויות האלה עומד אדם, מתפקד, חכם, אהוב, שממש נראה שהכל בסדר אצלו – ורק הוא יודע כמה רחוק הוא מרגיש מהבסדר הזה. השנים האחרונות הולידו לא רק מקרי קצה, אלא אינספור מקרי ביניים, אנשים שלא צריכים גמילה, אבל גם לא באמת שולטים בהרגלים שלהם. אלה אזורים שאין להם שפה. אם אתה לא “מכור”, אז לאן אתה שייך? ואם אתה לא “נקי”, אז איפה מותר לדבר? זה מותיר רבים מאיתנו בלי דרך לשתף את מה שקורה באמת. 

הגישה החדשה לשימוש אחראי בסמים

בשנים האחרונות צמחה גישת מזעור נזקים, גישה שלא קוראת להפסיק להשתמש בסמים אלא לפתח אחריות אמיתית והבנה טובה יותר של איך להשתמש מבלי לפגוע בעצמך. המטרה שלה אינה לעודד שימוש, אלא לספק מידע חיוני, מעשי ונגיש שיכול להפחית סיכונים לאנשים שכבר נמצאים בעולם הזה. ד"ר רועי צוקר הוא אחד החלוצים של הגישה בארץ, עוד מאז 2018, כשהחל לעבוד במרפאה הגאה בגן מאיר. "אחד הדברים שעלה שוב ושוב ממטופלים היה תחושת חוסר אונים מוחלטת כשהייתה קריסה של חבר במסיבה", הוא מספר. 

מתוך הצורך הזה פיתח ד״ר צוקר, בשיתוף עם מד״א, את קורס ״PartyKeepers״ – קורס שנועד להעניק לבליינים כלים בסיסיים להתמודדות עם מצבי חירום במסיבות. הקורס מתקיים בצורות שונות עוד מ-2019 וזוכה להצלחה רבה, לא רק בכמות המשתתפים או ביכולת שלהם לסייע לאחרים בזמן אמת. סקר ״לפני/אחרי״ שד״ר צוקר ערך בקרב הבוגרים הראה שהמשתתפים לא רק הרגישו בטוחים יותר להציל חיים, אלא גם החלו להשתמש בעצמם באחריות רבה יותר ולהגיע לפחות מצבי קיצון כתוצאה מהשימוש.  

על בסיס אותו קורס הפארטי-קיפרז, קבוצת מתנדבים בליינים מתוך הקהילה יצאו ביוזמה והקימו צוות שמגיע למסיבות ומפעיל שם מתחם ייעודי לאנשים שנמצאים במצבי קיצון במהלך הלילה. את הצוות הזה מוביל כיום בהתנדבות אדם ליטאור מור, בן 30, פעיל חברתי ותיק בקהילה שמנהל היום את הפעילות במרכז הגאה בתל אביב. "צוות גרילה", הוא מכנה אותם בחיוך, חבורה שהתארגנה לקראת מסיבה של ליין ה־Gaze בדרום.  הם פנו לד"ר צוקר, ובשיתוף איתו הקימו סיירת של בליינים מתנדבים, שמיישמים בשטח את העקרונות של קורס הפארטי־קיפרז. לאור ההצלחה אדם החל לקבל פניות מליינים נוספים שרצו מתחמים כאלה גם אצלם. 

הפעולה הזו, שממשיכה להתקיים עד היום, היא אקט של אחריות קהילתית חשובה, גם אם אינה פתרון קבע. זו התארגנות שפועלת בתוך מגבלות רבות, כפי שאדם מתאר בכנות "המתנדבים עוברים הכשרה, אבל אנחנו לא ארגון. אנחנו אנשים פרטיים שמתאגדים יחד ועוזרים. אני כל הזמן מחדד גבולות גזרה, מערב את המקומות ואת הליינים, כי בסוף הם קובעים את החוקים. מה גם שלאחרונה אני מתחיל לחשוב על הטולרנטיות שלנו לדבר".

מה הכוונה?
אדם: "אולי אנחנו צריכים להיות יותר כמו מקומות באירופה, שאם אתה לא עומד על הרגליים, אתה בחוץ. אולי כן להילחם בתופעה בצורה קצת יותר אגרסיבית".

אתה מתכוון לשימוש בסמים או לשימוש המוגזם בסמים? יש הבדל מבחינתך?
אדם: "יש הבדל, ואני חושב שבשניהם צריך להילחם. אני מרגיש שהמנדט של מה שאני עושה עם הסיירת הזו הוא הטיפול בשימוש המופרז, בזמן אמת, אבל אני חושב שיש עוד המון דרכים להתייחס גם לבעיה של השימוש עצמו. כאן נכנסים ארגונים אחרים בקהילה, שמתחילים לייצר מרחבים עם מפגשים חברתיים אחרים, שהם בלי חומרים. אני חושב גם איך להחזיר את תרבות הבילוי של אמצע שבוע? תראה, כבר לא יוצאים לדרינק קטן, נהיינו בינאריים, מחזיקים כל השבוע ואז מתפוצצים בסופ״ש בבינג׳ של יציאות".  

עם התחזקות התופעה הזו של שימוש בסמים גם ד״ר צוקר מבין שהגיע הזמן לפתרונות הוליסטים יותר. הוא מספר שהפרויקט שנקרא "PartyKeepers" כבר לא מדבר רק על קורס אחד אלא מערך הולך וגדל של הרבה יותר של כלים ואפשרויות שהוא מפתח, גם מעבר לקהילה הגאה. היוזמה מתרחבת לכיוונים נוספים כמו ערכות בדיקה מהירה לסמים, פיתוח תוספים להפחתת סיכונים, בדיקות סקר בריאותיות לפני שימוש בחומרים, וגם מיתוג חדש ופרויקטים נוספים שהוא מתכנן להשיק בקרוב. מבחינתו, זו רק ההתחלה של מודל חדש שבו ידע, נגישות וכלים פרקטיים יכולים להציל חיים.

מזעור נזקים, זו דרך שלא בהכרח קל לדבוק בה ולקדם אותה, מה מניע אותך לפתח ולהרחיב את הגישה הזאת במקום להיצמד לגישה המסורתית של "אפס סובלנות"?
ד"ר צוקר: "רק כשהתחלתי להתעסק עם זה, הבנתי כמה בעולם זה ממש קורה, ובארץ אין מספיק אנשים שמדברים את השפה הזאת, בטוח לא אנשי רפואה. כשמטופל בא אליך יותר קל לנו להגיד כרופאים 'זה לא חוקי, אל תתקרב לזה'. אבל אז המטופל יוצא מהדלת וממשיך בשלו. העולם של מזעור נזקים מגיע מתוך הבנה שגם לשימוש, כמו בהרבה דברים בחיים, יש רצף".

אז מה הרצף הזה אומר? ולמי הגישה הזו בעצם עוזרת?
"הוא נותן מענה לעולם שלם של אנשים, שמצליחים להשתמש ועדיין להמשיך בחיים שלהם, לעשות לדברים בקרה, אבל אין להם שום מקורות מידע על הסכנות והאזהרות לשימוש, אין להם מי שילמד אותם את הדברים הכי בסיסיים שימנעו מהם לסיים את הערב במיון".

ומה תגיד לטענות שהגישה הזו עשויה לעודד שימוש בעצם?
"מגיל אפס מלמדים אותנו, שאם עשית סמים, אתה תהפוך לג'אנקי, אתה תמות. ואז אתה פתאום עושה פעם אחת ומגלה שסוף העולם לא הגיע, ואז השחור הופך ללבן, במקום להבין שהעולם נמצא איפשהו באמצע. יש תמיד את השאלה של האם כשאתה מדבר על זה, אתה מעודד את זה. אני עם השנים מה שלמדתי, שהתועלת אל מול העלות היא הרבה יותר גדולה. לכן אני ממשיך עם זה ומרחיב את זה גם מחוץ לקהילה, אני באמת חושב שחומרים זה כבר לא עניין רק של להט״ב". 

לצד המערך של מזעור נזקים, שהוא חשוב וקריטי כדי לתת מענה אמיתי למקרי הביניים האלה, אולי הגיע הזמן גם לדבר על פתרונות נוספים, כאלה שפותחים לנו מרחבים נוספים להכיר וליהנות אבל לא משתמשים בהם בסמים. אדם מספר לי על בחור שאמר לו באחת המסיבות "לבוא לאומן, זו ארוחת שישי שאין לי". המשפט הזה תופס משהו שקשה לנסח, עבור להט"בים רבים חיי הלילה הם לא רק בילוי. הם מקום של שייכות, של משפחה, של בית. אבל הוא לא חייב להיות הבית היחיד. כי מגיע לאותו בחור לבוא לאומן מתי שהוא רוצה, אבל גם מגיעה לו ארוחת שישי, אמיתית.

אדם מתאר איך במסגרת התפקיד שלו הוא מנסה לעשות בדיוק את זה. "אנחנו מנסים לייצר פה במרכז הגאה אלטרנטיבה לתרבות הבילוי. כן, יש עוד הרבה עבודה לפנינו, אבל החלום שלי זה גם לייצר פה ארוחת שישי. משהו שהוא במשבצת הזאת שאתה ניצב בפני הפיתוי, שיש לך מרחבים חברתיים שהם משוחררים מהסמים". 

ואיך אפשר לעשות את זה?
אדם: "אנחנו צריכים לעורר שיח גם בין המסיבות. שיח כנה, אמיתי, אמיץ. אני מרגיש שנשחקה תחושת הקהילתיות וצריך להחזיר אותה. שיהיה לנו אכפת אחד מהשנייה, שלא נהיה בהפרד ומשול בין האותיות. משהו גם בשנים טובות של הישגים, גרמו לנו קצת לנוח על זרי דפנה, ואני מקווה שעכשיו, כשאנחנו בתקופה לא טובה, אז נתעורר ונחזור להיות הדבר הזה שדואג אחד לשני, שאכפת לו".

ואולי בעצם זה לב העניין, אולי אנחנו בנקודה שאנחנו צריכים להיזכר בכוח שלנו ביחד כקהילה. אנחנו יודעים להרים ביחד, אנחנו יודעים לשמוח, אנחנו יודעים ליהנות ואנחנו צריכים לדעת לדבר גם כשהאורות בקלאב נדלקים. מותר להודות שקשה, גם אם אתה לא על הרצפה. הלילה יכול להיות מסע שקל להישאב אליו, הוא מאפשר את מה שהיום-יום מונע. אבל הגבול בין שחרור לבריחה, נהיה מטושטש עוד יותר כשהסמים משתלטים ואנחנו לא מצליחים לעצור. מותר לבקש עזרה, גם אם החיים שלך ממשיכים לתפקד. הבדידות הזו היא קרקע שמאפשרת לשימוש להתעצם ולהצטבר. וכשאין איפה לפרוק אותו, הסם הופך שוב, למקום היחיד שאפשר לברוח אליו.