"חבל לא לחיות את מי שאתה, חבל לאהוב בסתר. אני אומר את זה מניסיון"

בגיל 42, עידו רוזנברג כבר לא מבקש רשות להיות מי שהוא. אחרי שנים שבהן למד להפריד בין החלומות שלו לבין הפחדים שליוו את הדרך אליהם, השחקן והבמאי נמצא במקום שבו הוא מרשה לעצמו לתפוס מקום: על הבמה, בחדר החזרות, בזוגיות וגם בחיים שמחוץ לתיאטרון.

רגע לפני עליית ההצגה "יוסי וג'אגר" בתיאטרון הבימה שאותה הוא ביים הוא נזכר בתחושה המכווצת והכמעט אוטומטית שהרגיש שהוא צריך להרכין ראש ולהגיד "תודה שבכלל מסתכלים עליי", אותה חווה בסיום בית הספר למשחק ומשתף בנוגע לתובנות אודות המחיר שגובים ההסתרה והפחד: "חבל להחזיק סודות, זה עושה מחלות, זה מעכב. חבל לא לחיות את מי שאתה, חבל לאהוב בסתר. אני אומר את זה מניסיון. הייתי בזוגיות עם בן זוג שרצה להישאר בארון והוא פחד שמשפחה שלו תמות וראה רק שחורות והיום הוא נשוי לגבר עם ילדים והמשפחה בעננים. כל מה שיש לי להגיד זה שפשוט חבל על השנים האלה. ממש חבל".

רוזנברג גדל בראשון לציון וכבר מגיל צעיר בלט ביצירתיות שלו. נקודת המפנה המשמעותית בילדותו הייתה כשאמו זיהתה את החיידק האמנותי שבתוכו ודחפה אותו ללמוד בבית הספר "תלמה ילין", צעד שפתח בפניו עולם חדש ואת אחת התקופות היפות בחייו. "כשאני גדלתי בראשון לציון אז הייתי קצת המוזר בחבורה וכשהגעתי לתלמה ילין הבנתי כמה אני רגיל, כמה עוד מוזרויות יש בעולם. אני מודה לאמא שלי שהיא דחפה אותי לשם", הוא נזכר ומחייך.

לעומת סיפורים מורכבים בקהילה, רוזנברג זכה בהורים ליברליים ואוהבים שקיבלו אותו כפי שהוא מגיל צעיר, ללא שאלות, ספקות או תנאים. "זה באמת לא היה עניין. וגם ככה אני תופס את זה. זה לא אישו בעיניי", הוא אומר.

הוא התברג כבר בסוף שנה ג' בהבימה ולאחר מכן שיחק בתיאטראות השונים. יחד עם זאת, הדרך המקצועית בתיאטרון הישראלי של אותם ימים לא הייתה חסינה מאזהרות. בתחילת דרכו בתעשייה, נאמר לו ולחבריו השחקנים והזמרים במפורש 'אל תצאו מהארון - זה יפגע לכם בקריירה'. "ככה זה היה אז. זה משהו שנראה לי שהחבר'ה הצעירים היום בכלל לא מכירים", הוא מספר ."שרית חדד מפוצצת את פארק הירקון ועדן חסון אלוף העולם ודי, את מי זה מעניין? שוב, יש אנשים שסללו את הדרך וצריך להגיד להם תודה אבל אנחנו חייבים להתקדם מהשיח הזה. את יודעת מה? אני אפילו שמח שהחבר'ה הצעירים בכלל לא מודעים לזה. אני אומר יופי! התקדמנו".

הריאיון עם רוזנברג מתקיים רגע לפני הבכורה החגיגית של ההצגה "יוסי וג'אגר" (שישי 16.10 בשעה 11:00), המבוססת על הסרט המצליח שביים איתן פוקס משנת 2002 בכיכובם של יהודה לוי ואוהד קנולר שתיאר סיפור אהבה טרגי בין חיילים קרביים במוצב בצפון. לנעליהם של לוי וקנולר נכנסים אברהם ארנסון ("פלמ"ח") ואיתמר קיגלר. הדרך של רוזנברג אל "יוסי וג'אגר" התחילה בשיחת טלפון מנועם שמואל, המנהל האמנותי של הבימה. "הוא אמר לי: 'יש לי משהו בשבילך שאתה ממש תאהב. אנחנו עדיין בענייני זכויות, אני לא יכול להגיד לך מה זה'. ואני לא יודע למה, אבל זאת כבר פעם שנייה בחיים שאומרים לי את המשפט הזה, והתגובה הראשונית שלי היא: טוב, זה בטח משהו שאני הולך לשנוא".

אלא שגם הפעם, כמו בפעם הקודמת שבה הוצע לו לביים את "סיפור אהבה" בבית ליסין, האינסטינקט שלו התברר כשגוי. כששמע כי מדובר ב'יוסי וג'אגר', קיבל רוזנברג החלטה עקרונית לא לצפות שוב בסרט המקורי כדי להגיע לחדר החזרות נקי לחלוטין ולהביא פרשנות בימתית יחד עם העיבוד המחודש של המחזאי אבנר ברנהיימר (שגם כתב את התסריט לסרט), שהרחיב את דמויות המשנה וחיבר אותן לסיפור המרכזי. עידו מגלה שההצגה לא מסתיימת בדיוק כמו הסרט. בלי לחשוף את פרטי הסיום, הוא מספר שאבנר הוסיף רגע קטן אך משמעותי, שמכניס אל הסיפור אפשרות של תקווה" .אני לא יכול לחכות לשמוע את התגובות של אנשים על התוספת הזאת. זו תוספת קטנה ומשמעותית מאוד. אבנר הוסיף פה איזה רגע שאני לא יכול לעמוד בפניו בחזרות. כל פעם שאנחנו עושים אותו אני נגמר", הוא מספר בהתרגשות.

אחד הדברים שרוזנברג גאה בהם במיוחד הוא הקאסט שבחר להצגה, כאשר לדבריו, הוא לא חיפש שמות מוכרים או ליהוק מובן מאליו, אלא את השחקנים המתאימים ביותר לתפקידים. את איתמר ראה בכמה הצגות בשנה ג' בבית הספר למשחק וישר ידעו שהוא יגלם את יוסי. את ג'אגר שגילם במקור יהודה לוי התקשה למצוא ורוזנברג חיפש שחקן שיוכל להביא את הקסם שלו באופן טבעי. "זה משהו שצריך לבוא מהשחקן. הכריזמה הזאת, ההילה הזאת לתפקיד כזה. זה חייב לבוא מהשחקן. ניסיתי וניסיתי ולא מצאתי", מודה רוזנברג.

ארנסון היה ליהוק שרוזנברג כמעט ויתר עליו מראש שכן שיחק זמן קצר קודם לכן ב"את שאהבה נפשי" בהבימה בתפקיד של גבר גאה בארון. רוזנברג חשש שהדמיון בין התפקידים יהיה גדול מדי אבל האודישן שינה את דעתו. "משהו בכימיה שלו ושל איתמר. הוא נראה לי היחיד שהצליח להפשיר את איתמר .איתמר בא מאוד יוסי, מאוד בארון, מאוד קשה לפיצוח ואברהם פשוט הוציא ממנו כל כך הרבה מתיקות, רוך, רומנטיקה. הוא גם מאוד ריגש אותי באודישן ומשהו בחיבור שלהם עבד", מספר רוזנברג.

הייתה ביקורת על כך שלא לקחתם שחקנים גאים. מה הייתה הסיבה לכך?

"אני מאוד בעד נראות כמה שיותר. עשינו הפקה בבית ליסין בשם 'הנאהבים והנעימים' וחצי מהקאסט היה חבר'ה להט"בים. מאוד חיפשתי והזמנתי שחקנים גייז ואברהם ואיתמר היו הכי מתאימים לספר את הסיפור הזה. אני מאוד רציתי שיהיה סיפור קסום ששניהם באמת גייז אבל אני חייב להגיד שזה כבר לא כזה מעניין ואני לא חושב שרק מישהו שהיה קצין נאצי יכול לשחק קצין נאצי ואני לא חושב שרק חרדי יכול לשחק חרדי.

אני חושב שאנחנו או המצקצקים צריכים להסתכל על איזה טירוף שתיאטרון הבימה ממש שם על הדגל שלו להעלות הצגות להט"ביות ואני חושב שכדאי להתעסק בזה. דבר שני, ממש בעוד כמה ימים הולכים לתלות פוסטר ענק על הבניין של הבימה של יוסי וג'אגר: שני חיילים מאוד מאוד קרובים וזאת פעם ראשונה שהולכים לתלות כזה פוסטר על הבניין. אנחנו באמצע תל אביב בכיכר המרכזית ואנחנו חוגגים את זה ועפים על זה ואני חושב שעל זה צריך להסתכל. דווקא את אחת הדמויות הסטרייטיות מגלם שחקן גיי. אז מה? חשבתי שהוא הכי מתאים דווקא לתפקיד הסטרייט הערס. לא הייתי לוקח אותו כי הוא גיי? זה כבר הומופובי. אז אני חושב שצריך לשחרר את זה".

הגעתו של עידו לגיל 40 לוותה בחששות מוקדמים מ"משבר גיל 40" המפורסם, אך בפועל החשש התפוגג כמעט מעצמו. בעזרת טיפול פסיכולוגי מעמיק, הקידומת התחלפה ועידו גילה שהחיים פשוט ממשיכים, אך מתוך תודעה חדשה, משוחררת ובוטחת. השינוי המרכזי היה שחרור מוחלט מהצורך לרצות אחרים וההבנה שהוא זכאי ויכול להיות "גם וגם": גם שחקן מצליח ("פריסילה מלכת המדבר"), גם במאי מוערך (ההצגה "אפס ביחסי אנוש").

השחרור הזה מופגן כיום גם בשיא פיזי ואמנותי יוצא דופן: בגיל 42 הוא עולה מדי ערב על עקבים ב"פריסילה" לצד צעירים בני 24, ומבצע את אחד התפקידים הפיזיים הקשים בקריירה שלו.

למרות שבשנים האחרונות אתה פחות משחק ויותר מביים. 'פרסיליה' זאת נקודת מפנה. מה גרם לשינוי?

"התגעגעתי מאוד. מאז בית הספר שיחקתי 10 שנים בתיאטרון בלי הפסקה. ואז כשהתחלתי לביים אז המשחק קצת נזנח כי נפתח לי עולם שרציתי לטרוף. ועכשיו שש שנים אחרי הרעב חזר ולהפתעתי היה קשה לחזור. תיאטראות ראו אותי רק בתור במאי והחליטו שעזבתי את המשחק ומבחינתי זה ממש לא היה קשור. תודה לאל על שיחת טלפון של משה קפטן על 'פריסילה' כי זה באמת תפקיד שלא חלמתי עליו ואני עף עליו עם כמה שהוא קשה ותובעני והגוף שבור. זו גם שליחות, כמה שהמדינה הזאת מטורללת, אנחנו נותנים עזרה ראשונה דחופה מאוד. אני מודה שאם מישהו היה שואל אותי מה אני חושב שיקרה עם זה, הייתי אומר 'זה ירוץ 50 הצגות, יראו את זה רק תל אביבים וזה יירד וחבל על ההשקעה'. אנחנו עברנו עכשיו את ה-200 הצגות ועדיין אין כרטיסים ואנחנו עושים את הכיף של החיים שלנו".

בקיצור אם אתה תמצא עכשיו את התפקיד הנכון הבא אז אתה הולך על זה. "בטח, לגמרי. שמחתי לראות שאני עוד יכול לעשות את זה. אני יכול להיות גם שחקן וגם במאי. זה גם איזה משבר שהייתי צריך לעבור אותו. אני נהנה גם מזה וגם מזה. היה סשן של 'פרסיליה' לעשות 13 הצגות ברצף תוך כדי חזרות בבקרים של 'יוסי וג'אגר' וזה קשה. אבל צולחים את זה עם הרבה מאוד תמיכה מבן הזוג".

עידו לא מרבה להתראיין או לחשוף את חייו האישיים ורק לפני כעשור התייחס ליציאתו מהארון בתקשורת. "כל מה שקשור לחיים שלי לא כזה מעניין אותי לחשוף ולהתעסק. אני גם בכלל לא אוהב להופיע בתור עצמי. אני מאוד אוהב תיאטרון ולשחק דמויות ושם אני מרגיש הכי בנוח והכי פורח", הוא אומר.

גם את הזוגיות שניהל בעבר עם הזמר הראל סקעת הוא העדיף לשמור הרחק מאור הזרקורים. "באותה תקופה סקעת היה בארון ולכן איש לא ידע על מערכת היחסים בינינו. הוא היה הבן אדם הכי מפורסם במדינה ואני התחלתי את הצעדים הראשונים שלי בתיאטרון", הוא מספר. בשנה האחרונה עידו נמצא בזוגיות עם משה חן, מנהל בכיר בחברה גדולה: "הוא עושה חיל, אני עף עליו והכי כיף לנו בעולם". במרץ האחרון, תחת התקפות טילים ואזעקות, עברו השניים לגור יחד, כשכעת החלום שלו הוא גם להקים משפחה.

אחרי שנים שבהן למד שהפחד מכישלון לא חייב לעצור אותו, רוזנברג מביט קדימה עם הרבה פחות חשש והרבה יותר תיאבון לחיים. ואולי זו גם המשאלה הגדולה שהוא מבקש להעביר דרך "יוסי וג'אגר": "אני בטוח שיהיו נערים שיבואו עם אמא שלהם או אבא שלהם לראות את ההצגה ואחרי זה יישבו באיזו מסעדה ויצאו מהארון. חבר'ה אני מזמין אתכם לעשות את הצעד הזה אצלנו, באמצעותנו. תשתמשו בנו בתור הקרש קפיצה לצאת מהארון".