"הילדה פשוט קפצה עליי ולא בכתה יותר. היא הצליחה למצוא בי משענת"

שלוש קומות מתחת לאדמה, בבית החולים התת-קרקעי הממוגן ברמב"ם, שוהים מאות מטופלים כבר חודש ימים. מרגע שיצא לדרך מבצע "שאגת הארי" הוריד המרכז הרפואי הגדול בצפון את כל פעילותו אל המתחם התת-קרקעי והמשיך משם את הטיפול בחולים ללא הפרעה. את כל האופרציה הזו מפעילים אלפי עובדים חיוניים, חלקם הגדול הורים לילדים, שנמצאים בשמרטפייה של ילדי העובדים בזמן שאמא ואבא מטפלים באנשים.

השמרטפייה, שנפתחה על רקע סגירת מערכת החינוך בשל המצב הביטחוני, פועלת בכל ימות השבוע במשך שעות ארוכות ומאפשרת לילדים בגילאים שונים להעביר את הזמנים המורכבים האלה בצורה נעימה ובטוחה, בזמן שהוריהם מאיישים את המחלקות, המרפאות וחדרי הניתוח. לצד עובדי בית החולים, עובדי עיריית חיפה, מתנדבים ונציגי עמותות שונות, פועלים גם בני נוער מתנועת איגי שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם החשוב הזה בשבועות האחרונים.

"ברגע שקראו לנו, הגענו", אומרת מעיין בירן, בת 18 שנמצאת כעת בשנת השירות שלה בקומונת חיפה של התנועה, "ממש מתחילת המלחמה אנחנו כאן". "יש פה כבר סוג של שגרה", מציין ריף ממן, בן 18, גם הוא חניך בשנת השירות שלו בקומונת חיפה, "כל אחד מאיתנו משובץ לכיתה מסוימת מבין כמה וכמה כיתות שהוקמו פה עבור הילדים. בדרך כלל הילדים בכיתות קבועים. אנחנו למדנו כבר להכיר אותם והם אותנו".

אצל טל ניצן, חברתם לקומונה, הדברים נראים קצת אחרת: "הכיתה שלי מכילה ילדים קצת יותר קטנים. הם מתערבבים וזה יכול להיות מאתגר. לפעמים מצטרפים עוד ילדים, ואז אנחנו הופכים לחבורה", היא אומרת, ומספרת שזה די מקסים לראות איך הקשרים נוצרים בקלות בתיווך של חברים שהכירו מסבבים קודמים: "הם ממש לוקחים חסות אחד על השני", היא אומרת. "זה מדהים לראות את זה מהצד".

איגי, ארגון הלהט"ב היחיד שפועל עם נוער גאה, הוקם במטרה לקדם את ערכי התנועה לשוויון, חופש, סולידריות וצדק חברתי, עבור חבריה ועבור החברה כולה. "הייחוד שלנו הוא היכולת להתמודד עם סוגיות מסוימות בצורה אחרת ולהביא ערך מוסף שלנו כאנשים, אפילו כבר אצל ילדים קטנים", אומרת טל. "למשל, חשוב לי להעצים ולתת מקום לבנים שלא בהכרח אוהבים כדורגל, אבל גם לבנות שכן. להראות להם שהחלוקה הזו היא לא כזו של שחור ולבן ויש באמת הרבה צבעים באמצע. ילדים גדולים יותר כבר מודעים, והם שואלים שאלות לגבי הקשת. הם יודעים שאיגי זה עניין של מגדר, אז יש שאלות על מה זה בן ומה זה בת. יש שיח".

לנוער של איגי יש רקורד מרשים כפעילים בתחום החינוך. בזמני שגרה הם משולבים במסגרות שונות ומתנדבים בבתי ספר בחיפה. כחלק מתפיסת העולם הזו, הם גם בחרו להשתלב בתפעול השמרטפייה של ילדי עובדי רמב"ם. "יש הרבה חוסר אמפתיה בחברה שלנו", אומרת מעיין, "חשוב לנו לשאול איך מרגישים, להראות אמפתיה, לתת מקום להבעת רגשות ולשיתוף. זה הבסיס לחינוך חברתי. היו לנו פה הרבה שיחות עם ילדים על כל מני נושאים, גם על פחדים אמיתיים. זה לא פשוט עבורם, ופה אנחנו מגיעים עם הרגישות שלנו".

"חשוב לנו להיות במקומות האלה", מבהירה טל, "בחיפה, בעולם, בזמן שגרה או במלחמה. אני רואה ערך גדול בזה שאני עם הילדים האלה. חשוב לי שיכירו אותי, שנהיה באינטראקציה. לי זה מובן מאליו שאני כאן, בזמן חירום, מתנדבת. יש אולי הורים שירימו גבה, אבל היינו פה בין הראשונים להתנדב".

בתוך השגרה הלא נורמלית שנוצרה בבטן האדמה, אפשר לראות איך מתוך הפחד, השוני, העצב והכאב, צומחים רגש, אנושיות, לכידות וחוסן. הכל הודות ליכולת של כל הנוכחים להיות שם אחד בשביל השני: "אני זוכר רגע אחד מקסים, כשילדה בשם אדל שהיה לה מאוד קשה להיפרד מאמא שלה התחילה לבכות", מספר ריף, "בכל פעם שאמא שלה הייתה צריכה ללכת, היא החזיקה לה את הרגל ובכתה. בוקר אחד הייתי שם והיא פשוט קפצה עליי, היא לא בכתה יותר. היא הצליחה למצוא בי משענת וזה עזר לה להתמודד. זה רגע של נחת".

אצל טל, מה שזכור במיוחד הוא הרגע שבו היא פגשה את היכולת של ילדים שונים להתגבר על ההבדלים ביניהם, ואפילו להפוך אותו לכוח: "שיחקתי עם הילדים בלבנים צבעוניות. כל ילד סידר לפי צבעים. אחד דיבר עברית, אחד רוסית, אחד ערבית, אחד אנגלית, אני קצת גרמנית. לימדנו זה את זה. דיברנו בשפות שונות וזה היה נהדר. לימדנו אחד את השני המון".