לא הוצאו מחוץ לחוק, אבל גם לא היו בטוחות: מה קרה ללסביות בגרמניה הנאצית?

"דווקא חיבבתי את גינתר, אחרת הרי לא הייתי מתחתנת איתו, מה הטעם בזה?", שיתפה לילי, אשת קצין נאצי ומי שגילמה את אידיאל המשפחה הגרמני, בספר "אמה ויגואר". "אבל הייתי אז צעירה מדי ומטומטמת מדי. התעוררתי רק כשהייתי בת 26 וכבר היו לי שלושה ילדים. פתאום לא רציתי יותר להיות עקרת בית ואם משפחה".

בתקופת הרייך השלישי, היטלר ואנשי המפלגה הנאצית העלו על נס את רעיון המשפחה הגרמנית האידאלית - בזמן שהאב שירת את האומה בצבא ובעבודה, האם נדרשה לשאת באחריות על גידול הילדים ומוטב שהיו לפחות שלושה מהם. בעוד רדיפת הגברים ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית, העיקורים הכפויים, הטלאי הוורוד והמשלוחים למחנות ההשמדה יצאו לאור ונחשפו בשנים האחרונות, מקומן של הנשים הלסביות בתקופת הרייך השלישי נשאר מעט מעורפל.

סעיף 175 הפליל יחסים הומוסקסואליים, אך פסח על נשים מתוך תפיסה שהן "פסיביות" ופחות מיניות ולא מהוות איום ישיר על "טוהר הגזע" כמו יחסים בין גברים - והבעיה המרכזית עמן הייתה ה"התנגשות" עם אידיאל האישה כאם.

אלו הואשמו בהתנהגות "בלתי סוציאלית", בגלל שהתנערו לכאורה מתפקידן ללדת ולגדל ילדים עבור העם הגרמני, אך רק לעיתים רחוקות נשלחו אל מחנות הריכוז וההשמדה וענדו את הטלאי השחור, ששימש לסימון של קבוצות שהוגדרו כ"בלתי סוציאליות", כאלה שהתנהגותם לא עולה בקנה אחד עם האידאולוגיה של השלטון הנאצי, כמו נשים בזנות, חסרות בית, נשים שנחשבו "מרדניות" או לא מתאימות לנורמות ולפעמים גם נשים לסביות.

בניגוד למשולש הוורוד אשר סימן את ההומוסקסואליות שהוגדרה כפלילית, הרדיפה כלפי נשים לסביות נעדרה אופי קבוע ונכללה כחלק מרצונו של הרייך ליצור חברה מסוג מסוים. מאז שנות השמונים, אומץ המשולש על ידי לסביות פמיניסטיות בגרמניה וארצות הברית והפך לסמל של גאווה וסולידריות.

דוגמה לסיפור סולידרי מסוג זה מתואר בספר "אמה ויגואר", שנכתב בשנת 1994 על ידי הסופרת אריקה פישר - בין הפמיניסטיות הראשונות בווינה. פישר תיארה בכתיבתה את הרומן שהתרחש בתקופת המלחמה בין לילי ווסט, אשת קצין נאצי, לבין פליצה שרגנהיים, יהודייה וחברת מחתרת,שהתחזתה לארית והשתתפה בהתנגדות לשלטון הנאצי.

הרומן בין השתיים מסוכן קודם כל עקב יהדותה של זו ורק אחר כך מתוקף היותן נשים. זאת לאחר שחוקי נירנברג שהועברו בשנת 1935, אסרו על כל קשר, מיני ורומנטי כאחד, בין ארים ליהודים. לאורך העלילה, השתיים מקיימות קשר אינטימי וסודי בדירות מסתור, תוך שלילי מכנה את פליצה "יגואר" ואת עצמה "אמה".

בסופו של דבר, פליצה נתפסה על ידי הגסטפו ונשלחה למחנה ריכוז ולילי נשארה עם הזיכרון והכאב. ב-31 במרץ, שנת 2006 ויותר משישים שנה לאחר שאהובתה נספתה במחנה הריכוז, נפטרה ווסט בגרמניה ונקברה בברלין.

דוגמה נוספת למערכת יחסים מסוג זה הוצגה במחזה "מתחת לעור" של יונתן קלדרון, שמתאר את מערכת היחסים בין הקצינה הנאצית אילזה קולמן לבין האסירה היהודייה לוטה רוזנר שהתרחשה במחנה הריכוז נוינגמה. לאחר שהאסירות עליהן פיקדה הועברו בטרנספורט לברגן-בלזן, הקצינה הנאצית התחפשה ליהודייה ונכנסה מרצונה למחנה הריכוז כדי להיות קרובה לאהובתה היהודייה.

סיפורים אלה מגלמים את כאבן של הנשים הלסביות בגרמניה הנאצית בפרט, ובחברות מדכאות ככלל. בעוד שנשים מהקהילה הגאה היוו "איום" קטן יותר על המשטר לעומת גברים הומוסקסואלים, הן נדחקו לשוליים בהווה ובזיכרון ההיסטורי, כאשר לפעמים דווקא האהבה, כנגד כל הסיכויים והחוקים הנוקשים, הייתה ביטוי משמעותי לא פחות של ההתנגדות.