"אני לא משקר כי אני יודע כמה זה הרס אותי מבפנים. זה דבר נורא"

יוסי וולף חצבאני, מנכ"ל רשת מועדוני FRIENDS מבית ההסתדרות, הוא אדם ישיר, אמיתי וחדור מטרה, אך הישירות הזאת לא הייתה בתחילת דרכו, והגיעה רק ב-15 השנים האחרונות מאז יצא מהארון, בגיל 28. באותה תקופה יוסי היה בשירות צבאי ארוך בן 14 שנים, שירות שכלל תפקידי פיקוד מגוונים במשטרה צבאית ואף היה מתוכנן להגיע לדרגת תת-אלוף. רק בשנתיים שבהן למד במסגרת הצבא הוא התחיל לגלות את עצמו.

"לפני זה חשבתי שכל החיים שלי הם הצבא כי האינטנסיביות של לשרת ביחידת מצ"ח היא שאתה כל הזמן עסוק בחקירות. למי היה זמן בכלל לדברים אחרים? ופתאום כשהיה לי את הזמן לעצמי הבנתי כמה אין עצמי. אין יוסי בכל הסיפור הזה", הוא נזכר.

ההחלטה לצאת מהארון הגיעה לאחר שמגיל עשרים ניהל יוסי חיים כפולים ולא סיפר בצבא על נטייתו. "לא הייתי שם, וכשיצאתי התחלתי לגלות את העולם הזה", הוא משתף. בדיעבד הוא מצטער שיצא מהארון כל כך מאוחר ומאז הוא הצהיר שהוא לא משקר יותר אף פעם, לא משנה מה. "אני לא משקר כי אני יודע כמה זה הרס אותי מבפנים. זה נורא. וכל מי שמכיר אותי יודע - אצלי כנות זה א', ב', וזה הדדי גם. יש לך משהו להגיד לי - תשים את הדברים על השולחן ואל תערבבו אותי. אני מאוד מאמין בדבר הזה - האמת מנצחת", הוא מוסיף.

איך המשפחה והחברים התמודדו?
"הייתי בטוח שהעולם ייפול אבל בפועל יש לי את המשפחה הכי מדהימה שיש ויש לי חברים שעטפו אותי. קודם כל זה היה מעולה איך שקיבלו את זה. אבא שלי ואמא שלי אמרו לי 'אתה נורמלי? מה אתה בכלל מהסס? הכל טוב, חשבנו שקרה לך משהו בריאותי'. אמרתי להורים שלי משפט שאני זוכר עד היום. כשישבתי על הספה בוכה אמתי להם 'אני רק מבקש מכם אל תתביישו בי כי אני לא מתבייש בעצמי. מי שלא רוצה לדבר איתי ולהתנתק ממני זו בעיה שלו ולא שלי".

מספר שנים אחרי שיצא מהארון, בגיל 32 כשהוא בתפקיד בקריה, החליט יוסי לצאת מהמסגרת הצבאית. לא כי חש חוסר נוחות כלשהי מצד מפקדיו אלא כי "לא הרגשתי שאני ממצה את עצמי. הייתי מוערך וקיבלתי את כל התמריצים שצה"ל יכול להציע. אבל לא רציתי להמשיך - זה פשוט לא עניין אותי יותר".

אתה חושב שזה עזר לך שאנשים מוכרים בציבור יצאו מהארון באותה תקופה?
"זה עזר אבל בגלל שהייתי בתוך מנגנון צבאי זה היה יותר קשה כי אז לא יצאו גנרלים גדולים מהארון כמו היום. זה לקח קצת זמן ורק בתפקיד האחרון שלי בקריה בגיל 32 אז ממש הרשיתי לעצמי כי כבר גרתי בתל אביב ובשיחה עם אנשים זה כבר היה אחרת".

נתקלת בתגובות עוינות אחרי שיצאת מהארון בצבא?
"לא, ממש לא. אני גם חושב שבאיזשהו מקום שכל הסטרייטים סביבי שגילו שאני גיי אמרו 'וואלה? יכולים להיות כאלה הומואים? איך זה יכול להיות?' וזה גם שינה להרבה אנשים את המחשבה. אני זוכר שהייתי מקבל הודעות מכל מני קצינים שאמרו לי 'עד היום לא פגשנו בהומו ואתה אחלה גבר'".

לפני שבע שנים הכיר יוסי את אהבת חייו, מעצב הפנים אלי חצבאני, באתר היכרויות ויחד הם מגדלים תאומים שחגגו שבוע שעבר שנה. "ידענו מההתחלה שאנחנו יחד בתוך זה - זאת הייתה אהבה ממבט ראשון והוא השותף והחבר הכי טוב שיכול להיות, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלעדיו. אלי הוא הפרטנר המושלם - מהשנייה הראשונה שראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה האבא של הילדים שלי", הוא מספר עם חיוך רחב על פניו. הליך הפונדקאות לקח חמש שנות ציפייה מורטות סבלנות וסוחטות כסף אבל זה אושר ענק עבורם.

איפה עשיתם את הפונדקאות?
"עשינו בארה"ב וחיכינו חמש שנים עד שקיבלנו את הפונדקאית שהסכימה לעשות לנו תאומים. קיבלנו פונדקאית מקסימה והתהליך מרחוק הוא קשה ולא כיפי כי אתה רוצה להיות שם. גם תאומים זו מורכבות. נסענו לשם עם האימהות שלי ושל אלי - בלעדיהן לא היינו מצליחים להסתדר באותה מידה, זה היה יותר קשה פי מיליון, וזה קשה".

יש רגע שכמעט ויתרתם?
"לא היה רגע שוויתרנו על התהליך אבל אחרי שחיכינו שלוש שנים, יום אחד הסוכנות התקשרו אלינו ואמרו שאנחנו יכולים להפוך להורים לילד אחד ונוכל להתחיל כבר מחר בבוקר. זה שם אותנו בהתמודדות. ואז אמרנו שאין סיכוי ואנחנו ממשיכים עם התאומים כי חשוב לנו לסיים עם זה בפעם אחת. היום בדיעבד אין סיכוי שאני אעבור תהליך כזה שוב בארה"ב". עם הפונדקאית הם עדין שומרים על קשר: "היא לא אמא שלהם אבל היא סחבה אותם וכשהיינו שם היא עזרה לנו ונתנה לנו אפילו את החלב אם שלה".

יש לך טיפ לזוג שרוצה להתחיל תהליך פונדקאות?
"מהניסיון שלי, קודם כל לקחת אוויר ולהבין שזה תהליך מורכב ולהתייעץ עם כמה שיותר אנשים שעשו את זה. יש כל מיני טיפים שלא הייתי חושב עליהם ובזכות זה שאנשים שנתנו לי הם מאוד עזרו לי. תאומים זה קשה מאוד - מי שעושה תאומים שיידע שזה קשה בטירוף. אלה מורכבות וקושי אחר".

כיום וולף חצבאני בן ה-43 הוא מנכ"ל רשת מועדוני FRIENDS, מיזם תרבותי שהוקם לפני 4 שנים על ידו יחד עם יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, שרואים בכך ציונות תרבותית. המיזם הופך מבנים שהוקמו בשנות השמונים על ידי ההסתדרות (נקראו רשת מועדוני מופת) ומאז נסגרו, עברו לידיים פרטיות או עמדו כ"פילים לבנים" לאולמות תרבות נגישים לכולם. "FRIENDS זו מילה נרדפת לקהילה - המטרה היא להנגיש תרבות לכולם. זה מקום שפתוח לכולם: גם לחברי הסתדרות וגם למי שלא חבר הסתדרות", הוא מסביר.

עד כמה הופתעת מפרשת השחיתות שנחקרת בהסתדרות כעת?
"אני בטוח בחפותם של אנשינו ומאמין שהאמת תצא לאור. חשוב שאנשים יידעו שההסתדרות על כלל מוסדותיה, שירותיה ופעילותה הציבורית ממשיכים לפעול כסדרם, במלוא המחויבות לציבור העובדים והגמלאים בישראל".

בנוסף להפקות חנוכה, FRIENDS מביאים מופעים, הצגות וסרטים במחירים מסובסדים לשלושים אולמות ברחבי הארץ, מהצפון ועד הדרום ונותנים אפשרות לצפות בתרבות גם לאלה שידם אינה משגת. "אנחנו עושים ציונות תרבותית. אנחנו לא עסק כלכלי שחייב לייצר רווח. אני שואל הרבה פעמים את האמנים 'אתם חיים איתי באותה מדינה? אתם רואים שיש אנשים שקשה להם לקנות כרטיס ב-150 ש"ח כדי לראות אתכם?'".

מה האתגר הכי גדול שעומד בפניך כמנכ"ל?
"החשיפה - אני לא מרגיש שכיום מספיק אנשים יודעים עלינו ומבחינתי מי שלא יודע עלינו הוא פראייר. הרי כולנו צרכני תרבות בסוף ואתם יכולים להיות זכיינים חכמים ויכולים להיות זכיינים טיפשים וזו בחירה שלכם, אז בואו תיקחו את ההזדמנות. תיכנסו ותראו, זה נגיש, זה קל. זה הכי כיף, קרוב, הכי אינטימי ואני נלחם על זה יום יום. זו העבודה שלי - להביא את הכי טוב לאנשים שקונים בפרינדס. היום ראשי הרשויות שאנחנו לא עובדים בהם דופקים על הדלת שלי ועל הדלת של ארנון ומתחננים שניכנס אליהם כי אנחנו מביאים ערך מוסף לקהילה שלהם והם לא יכולים לסבסד את זה".

אתה משתמש ב-FRIENDS בשביל לחולל שינויים מהבחינה הלהט"בית?
"כן, זה מאוד חשוב לי. רק השנה בחודש הגאווה הבאתי את המופע המרכזי 'היי אוון הנסן' בקאמרי, והיה לנו שיתוף פעולה עם פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב ופתחנו לו גם שלוחה בירושלים, נתנו חסות. אנחנו בשיתוף פעולה עם התיאטרון הגאה - התיאטרון המשולש, שאנחנו מוכרים כרטיסים שלהם ואנחנו עוזרים להם להתקיים. איפה שאני יכול להביא את זה למודעות אני עושה את זה כי זה מאוד חשוב לי".

אתה חושב שחלה התקדמות בשוויון בקהילה הלהט"בית או שזה רק שיח תקשורתי?
"אני חושב שחלה התקדמות במקומות מסוימים במדינת ישראל בקהילה הלהט"בית, ולא בכל מקום. אני יכול להגיד לך שבתור אחד שסיים תהליך פונדקאות שבזכות בג"ץ הרבה דברים התאפשרו לי ולא בזכות הממשלה או הכנסת שיושבים שם גם נציגים להט"בים שלצערי לא קידמו כלום לטובת הקהילה. מזל שיש את בג"ץ שכן פתח לנו דלתות והשווה אותנו לזוגות הטרוסקסואלים. עדיין יש פערים ועדיין המערכות לא יודעות להבין את זה. המערכות הממשלתיות לא מבינות את המשמעות של תא משפחתי של שני גברים וזה מעליב. רק לפני כמה חודשים סיימתי את התהליך המשפטי של הילדים שלי כדי שיקבלו תעודות זהות ושאני אהיה האבא של שניהם ואלה תהליכים שמקשים סתם".

מה למדת על עצמך?
"שאין קושי שאני לא יכול לעמוד בפניו וגם ברגעים הקשים צריך לדעת להישען על אנשים שקרובים אליך. מספיק שכל אחד מאתנו יעשה דבר אחד טוב בסביבה הקרובה שלו במה שהוא יודע להשפיע ונחיה במקום אחר, ויהיה הרבה יותר טוב פה. זה מציק לי ברמה היומיומית. כל מה שקרה פה בשנים האחרונות מהקורונה והמלחמה גמר אותנו, אנחנו חברה אחרת".