תלמיד הישיבה שהפך ל"רב של הקהילה הגאה": "קיבלתי הרבה ביקורת"

כשגבי דגן החל את דרכו כתלמיד ישיבה, שנולד והתחנך בחצור הגלילית, בן לאמא שנולדה במרוקו ואבא שנולד בפרס, הוא לא האמין ששנים לאחר מכן הוא יהפוך למי שרבים מכנים "הרב של הקהילה הגאה". מסלול החיים שלו המשיך לפי התוכניות כשאת השירות הצבאי הוא העביר כמש"ק דת ובהמשך התקדם לקצין דת ורב צבאי.

אבל כשהוא נחשף לזרם היהדות הליברלית, משהו השתנה בו. הוא בחר ללמוד רבנות רפורמית והפך בשנת 2008 לרב קהילה, כשבשנים האחרונות הוא מוביל את קהילת "אור חדש" בחיפה שמונה 160 משפחות, חלקן משפחות גאות. שנה לאחר שהפך לרב קהילה הוא הקים את מיזם "שבת גאווה" שמטרתו לפוגג את התפיסה שיש סתירה בין יהדות לבין זהות להט"בית.

"באותה תקופה הדברים לא נאמרו כמו שהם והיו לי חברי קהילה שהצניעו את העובדה הזו. אני זוכר גם נשים שהקימו משפחה ובין השורות אתה מבין את עומק ההסתרה", משחזר הרב דגן. "ב-2010 זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי ואמרתי 'למה אנחנו לא מדברים על זה?'. הטרידה אותי שוב ושוב המחשבה על חברי הקהילה הגאה שאולי ורצו להגיע לבית הכנסת שלנו אך לא מרגישים רצויים. מכאן בער בי לעשות משהו שונה. קיבלתי הרבה מאוד ביקורת בזמנו, אבל התמורה הייתה מיידית. שבת גאווה אחת - וישר אנשים התחילו לדבר את זה בקול רם".

מאיזה מקום לדעתך נולדה הסתירה בין יהדות לזהות להט"בית ואיך מצליחים לפוגג אותה?
"הסתירה הזו נולדה מתוך תפיסה אידיאולוגית-דתית עמוקה ומאוד לא רציונלית שמגיעה עד כדי טיפולי המרה. להחזיק זהות הומוסקסואלית בתוך חברה שמרנית זה טאבו. ההשלכות של הבורות הן עצומות. כשאני גדלתי לא היה מקום לדברים האלה ולא הכרתי את זה כלל. לכן האתגר העיקרי שלנו בחברה הישראלית הוא להכיר את הטאבו ולנסות להתמודד איתו משני הכיוונים: גם האחריות שלנו כחברה לקבל את הקשת הקווירית וגם של החברים בה לבקש לעצמם מרחב יהודי שווה.

הרב דגן מציין הבדל דק בעניין הזה בין גברים לנשים בקשת הלהט"בית: "מניסיוני הרבה יותר לסביות מתחתנות בהובלת רב, בהשוואה לגברים הומוסקסואלים. אני רואה כל כך הרבה גברים שמוקעים על ידי הממסד הרבני ומרחיקים את עצמם ומתנערים מהמרחב היהודי שבו הם מרגישים שאין להם מקום. אני מאמין שלא רק שאין סתירה בין יהדות לזהות ליברלית, אלא שהזהות היהודית מביאה מזור רוחני שמחזק לנו את תחושת השייכות, לא משנה היכן אנו ממוקמים על הקשת המגדרית או מהי הנטייה המינית שלנו".

יש גבול לפרשנות? האם אפשר 'לכופף' את הטקסטים, כמו "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו", או שצריך גם להתמודד עם מה שקשה בהם?

"כל טקסט מקראי הוא טקסט פרשני, והלכה יהודית כשמה היא - היא הולכת, היא נעה קדימה. אם קוראים את הפסוק כפשט אז כמובן שאין מה 'לכופף' אבל ההלכה היהודית מלאה בסתירות אותן החכמים הגדולים ביותר מפרקים ומתאימים לימינו. מה שאני כן יודע לומר אלו הניגודים מול הפסוק הזה – 'חביב אדם שנברא בצלם'. אדם הוא אדם ואין כל סיבה להשתמש בנטייה מינית כדי לנדות או להזיק לאנשים. אם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, אז כיצד הוא או היא אשמים כי נבראו עם נטייה מינית מסוימת?".

כרב רפורמי אתה מרגיש שיש מקום בישראל גם ליהדות יותר מכילה או שהיא הולכת ומתרחקת מכך עם השנים?

"אני חושב ששתי התשובות נכונות. אני גדלתי בציונות הדתית ולמדתי בישיבה בכפר הרוא"ה. גם כשאני למדתי בישיבה הקצוות תמיד היו שם. קצה אחד הלך למקומות שבהם אנחנו רואים את נבחרי הציבור שעומדים בראש הציונות הדתית ומעוררים את הקיטוב בעם שוב ושוב. אבל אני מכיר המון רבנים בתוך האורתודוקסיה המאפשרת, שמביטים על היהדות בצורה אחרת לחלוטין. כאשר אני משיא זוגות והם מתייעצים איתי בשאלות הלכתיות - אני מציג בפניהם שאני 'רב של מותר' ולא 'רב של אסור'. יש גם ארגונים אורתודוקסים, כמו 'חברותא' למשל, שמזמינים משפחות גאות לחיות בהשלמה ובחיבור בין האורתודוקסיה לזהות להט"בית והם מנהלים אורח חיים דתי לחלוטין, ללא כל סתירה".

איך הקהילה שלך בחיפה הגיבה לאורך השנים לשילוב של משפחות גאות? נתקלת בהתנגדות או חרמות?
"חלק מאוד חשוב מעבודה שלנו בקהילה זה איך אנחנו שומרים על ביטחון חברי הקהילה שלנו. יש הרבה בורות כנגד כל חברי הקהילה הרפורמית בישראל כלל, לא רק בסוגיות של להט"ב, אבל אנחנו גאים בזהות היהודית שלנו ולא נתקפל. הקהילה שלי מקבלת משפחות גאות בטבעיות מוחלטת. אני ער לעבודה שלראות רב מדבר על גאווה זה טריגר. לכן בכניסה לבית הכנסת שלנו יש דגל גאווה קבוע שאני מקבל עליו המון תגובות, הרבה חיוביות וחלקן שליליות. אישה שהייתה חברת קהילה ביקשה להוריד את דגל הגאווה בכניסה, אמרנו לה שהדגל מייצג אותנו ואת מהותנו כקהילה ואת זה לא נשנה".

אתה מרגיש שהחברה הישראלית היום פתוחה יותר או דווקא הולכת אחורה?
"אנחנו נמצאים בתקופה שהקצוות מתחדדים. יש תנועה מסיבית שמתחדדת לכיוון הכלה, גיוון, ליברליות. בכל מיני תחומים הקונצנזוס פחות מתרגש מכך וגם בקהילות ערביות בחיפה אנחנו רואים את התנועה הזו. לכן מנגד ברור שההקצנה היא טבעית. הם שוללים כל מה שקשור לא-בינאריות ולא מכירים בקשת הלהט"בית בכלל. ההקצנה הזו מפחידה ואנחנו עוד רחוקים מלהיות באיזשהו מקום נורמלי, אבל אם נמשיך לעשות את השליחות שלנו עוד ועוד בציבור הישראלי יעמדו זקופים מולם".

בפסח מציג הרב שיעור ייחודי שיצר על יציאת מצרים כיציאה מההסתרה ומתבניות מגדריות בכלל. הוא מציג את הבן החמישי והבלתי נראה בהגדה ומסביר מדוע עשר המכות הן שבר שמוביל לשינוי. "הפרשנות מציגה את ארבעת הבנים, לא כארבעה אנשים שונים, אלא כארבעה חלקים ששוכנים בנו. אנחנו גם התם, גם החכם, גם הרשע וגם זה שאינו יודע לשאול. אם אנחנו ספקטרום זהויות אז בכוחנו לבחור. הבן החמישי הבלתי נראה הוא אותו אחד שלא יושב ליד השולחן. בין אם לא הזמינו אותו או שהוא עצמו חושב שאין לו מקום. גם אתם חלק מהסיפור הזה ואתם לא לבד", מצהיר הרב.