העדות המחרידה של האיראני שנמלט: "ארבעה גברים הכו ואנסו אותי"

רמטין זיגוראט, פעיל להט"ב איראני שנידון למוות ונמלט מארצו, מתאר בריאיון מצמרר שפורסם באתר הספרדי "אל מונדו" את המציאות האכזרית שחווים הומואים באיראן - מציאות של רדיפה שיטתית, אלימות ממוסדת ופחד מתמיד. בעדות אישית קשה הוא חושף כיצד נעצר, עונה ונידון למוות רק בשל זהותו ואיך הצליח בסוף להימלט ולהפוך לקול עבור מי שנותרו מאחור.

זיגוראט, יליד תבריז בן 36, מתאר מציאות שבה עצם היותך הומוסקסואל עלולה להיחשב לפשע חמור. “באיראן המשטר יכול להרוג אותך על קיום יחסים עם גבר אחר”, אמר והדגיש כי גם בלי הוצאה להורג, החיים עצמם הופכים לבלתי אפשריים. "אם יודעים שאתה הומו, מוחקים אותך חברתית", תיאר. "אתה לא יכול לעבוד, לא יכול ללמוד, אין לך עתיד". הוא אמר כי רבים פשוט לא עומדים בלחץ: "יש אנשים שמעדיפים לשים קץ לחייהם מאשר להמשיך לחיות כך".

הוא מתאר מערכת שבה אין הגנה לקורבנות אלימות, אלא להפך. “אם מישהו מדווח על אונס, הקורבן הוא זה שנענש. יש אנשים שמקורבים לשלטון שמשתמשים באונס ככלי הפחדה נגד להט"בים". זיגוראט הוסיף כי לפעמים הם אף מתעדים את המעשים כדי לסחוט ולהשתיק אותם: "הם משתמשים בזה נגדך כדי לשלוט בך".

נקודת השבר האישית שלו הגיעה בגיל 19, לאחר שעבר אונס קבוצתי. "ארבעה גברים הכו אותי ואנסו אותי, כמה פעמים. אני זוכר שסיפרתי להם שאבא שלי שוטר כדי לראות אם זה יפחיד אותם, ואחד מהם צחק ואמר שאחרים כבר השתמשו במשפט הזה. הרגשתי שאני כבר מת מבפנים, לא ראיתי דרך להמשיך", סיפר.

הוא מציין כי באיראן עונש מוות מוטל בדרך כלל על בן הזוג הפסיבי, גם אם נאנסת. "כשאתה חלק מקהילת הלהט"ב, נשי, הומו, אתה אשם. אתה זה שעורר את האונס. הייתי לגמרי לבד". אך דווקא מתוך החוויה הזו, החליט לפעול. "אמרתי לעצמי שאני לא יכול לשתוק יותר". הוא החל בפעילות מחתרתית למען זכויות להט"ב, שכללה הפצת חומרים, פעולות מחאה סמליות ואף תרגום תכנים להט"ביים. "רציתי שאנשים יבינו שהם לא לבד", אמר.

הפעילות הזו הובילה בסופו של דבר למעצרו. "עצרו אותי, הכו אותי, עינו אותי", ציין. "עברתי עינויים פיזיים ונפשיים". הוא תיאר חקירות קשות וניסיון לשבור אותו: "הם ניסו לגרום לי להודות בדברים שלא עשיתי, רק כדי להצדיק את העונש". לבסוף נידון למוות. “ידעתי שזה הסוף שלי, הייתי בטוח שלא אצא משם חי".

אחת החוויות הקשות ביותר שעבר זיגוראט, בכלא הייתה שהכריחו אותו לצפות בהוצאות להורג. “כדי שאדע איך שלי תיראה”. לדבריו, האסירים נאלצו לעמוד מול חלון המשקיף לחצר שבה הוצאו אנשים להורג, ואם ניסו לעצום עיניים או להסיט מבט, הוכו. "הם רצו שנפחד כל הזמן, שנבין שזה גם הסוף שלנו", הוסיף.

מי שהצילה את חייו הייתה אמו. "אמא שלי מכרה את כל מה שהיה לה כדי לשלם שוחד. היא הצילה אותי", שחזר. לאחר שחרורו, הבין שאין לו עתיד באיראן. "ידעתי שאם אשאר יהרגו אותי", אמר. לאחר מות אמו, נמלט מהמדינה, תחילה לטורקיה ובהמשך לספרד, שם קיבל מקלט.

גם לאחר שהגיע למקום בטוח יותר, הוא מתקשה להשתחרר מהעבר. "הטראומות לא נעלמות", הודה. אך למרות זאת, הוא בחר להמשיך במאבק. "מישהו חייב להיות הקול שלהם. יש אנשים באיראן שאין להם אפשרות לדבר, ואם אנחנו שותקים שום דבר לא ישתנה".

בסיום דבריו הביע זיגוראט גם תקווה לעתיד אחר: "העם האיראני צריך להחליט על עתידו”. הוא מציין כי למרות הפחד והדיכוי, יש באיראן אנשים רבים שרוצים שינוי. "הם רוצים חופש, הם רוצים לחיות בלי פחד", אמר.

סיפורו של זיגוראט אינו מקרה בודד, אלא עדות חיה למציאות רחבה של רדיפת להט"בים באיראן. באיראן עצם הקיום כהומו, לסבית או ביסקסואל הוא מסוכן. על פי חוקי השריעה במדינה יחסי מין בין גברים יכולים כאמור להיחשב כעבירה שדינה מוות. פעולות אחרות כמו מגע מיני ללא חדירה או אפילו נשיקה, עלולות להוביל לעשרות מלקות. גם נשים אינן מוגנות: יחסים בין נשים עלולים להוביל ל-100 מלקות ואם אישה מורשעת מספר פעמים בעבירה כזו, העונש עלול להגיע גם להוצאה להורג.