"יש עצב הומואי שלא מדברים עליו, הנתק בין אהבה לרבייה משאיר פער"

החלום להיות אבא ליווה את דני נוימן (לא פרשן הספורט) עוד מילדות, למרות שנהוג לייחס כמיהה כזאת לבנות יותר מאשר לבנים, הוא זוכר אותה כדבר חזק כבר בשנותיו המוקדמות. היום, בגיל 39 ( "גיל מטרגר", הוא אומר), מתוך המסע הארוך והמורכב להביא ילד לעולם באמצעות תרומת ביצית ופונדקאות, נולד גם מופע אינטימי שמבוסס על התהליך.

המופע "יום הולדת" שכתב וביים נוימן, בשיתוף עם השחקנית והמוזיקאית הילה גלוסקינוס, חושף את הצדדים הפחות מדוברים על הדרך להורות של זוגות גאים, ההליכים הרפואיים וההתלבטויות הלעיתים טכניות ואבסורדיות שמגיעות יחד עם הרצון להיות אבא. גלוסקינוס נמצאת בכלל בצומת אחר - לא בטוחה אם היא רוצה להביא ילד לעולם. בין השניים מתקיים דיאלוג טעון ואינטימי שהוא גם מוזיקלי (בין נבל לגיטרה) וגם מילולי על נושאים כמו הפחד מהורות, הציפיות של החברה והחופש לבחור בדרך אחרת.

מתי הבנת שאתה רוצה להיות אבא?
"למרות שיותר מקובל לחשוב על זה ביחס לבנות, דווקא את הרצון הזה אני ממש זוכר מילדות. הייתי ילד שמשחק בבובות ורוצה להיות הורה. אני זוכר שבערך בסביבות בית הספר היסודי כשהתחלתי להבין את העובדה שאני הומו, הרבה מהפחד לגבי התגלית הזו היה כרוך בעובדה שלהיות הומו משמעו עקרות".

חווית הקלה כשהבנת שיש דרך לעשות את זה?
העובדה שזה אפשרי היא מבחינתי נס אבל ההקלה לא מלאה. יש עצב הומואי שלא מדברים עליו, הנתק בין אהבה לרבייה שמשאיר איזשהו פער".

כמו מה למשל?
"להתחיל להסתכל על מאגרים של תרומת ביצית, להיקשר לתהליך, השאלות המוסריות שמסתבכות. היה לנו כאן בארץ חיבור מדהים עם מישהי שרצתה לשאת את ההיריון שלנו ועם בעלה. הפגישה איתה הרגיעה אצלנו דאגות וחששות אתיים ביחס לתהליך ולצערנו בגלל בעיות רפואיות זה ירד מהפרק אבל נשארנו חברים עד היום".

אתה מדבר הרבה על שיברונות הלב במופע וגם על הביורוקרטיה שנראית כמעט מנותקת מתהליך כל כך אישי.
"זה מרגיש מאוד גורלי ורגשי ויחד עם זאת מאוד קפיטליסטי. אנחנו מנסים להביא אהבה לתוך התהליך הזה ועדיין זה מוזר. חזרנו לחיפוש ואנחנו נמצאים בו כמה חודשים עם תקווה למצוא פונדקאית בארץ שיכול להיות לנו חיבור חדש טוב, אנחנו מחפשים בעיקר חיבור רגשי".

איך מחליטים מי יהיה האבא הביולוגי?
"זו שאלה מאוד מורכבת, כל זוג עושה את זה אחרת. כמובן ששני ההורים במצב כזה יהיו האבות של הילד או הילדה לא משנה מי נותן את המטען הביולוגי, גם מבחינת החוק. אני יכול להגיד שהיום מקובל לפצל את התרומה אבל עדיין ההכרעות בתוך התהליך הם דבר אישי מאוד".

נוימן הוא אמן פרפורמנס. הוא נולד בארצות הברית כשאמו, כך הוא מספר, נסעה לשם בהיריון מתקדם כדי ללדת אותו שם, "כדי שיהיה פתח מילוט", הוא צוחק.

למה היא רצתה שיהיה פתח מילוט?
"זה סיפור שהפך לחצי בדיחה אבל בעקבות המעשה יש לי אזרחות אמריקאית מתוך דאגה על מה צופן העתיד ותחושה שהקרקע לא מספיק יציבה. כדור שני לניצולי שואה יש תחושה שאי אפשר לדעת מה צופן העתיד".

להיות רקדן היה רצון שליווה אותו זמן רב. כשהיה קטן, סבתו, ניצולת שואה, הביאה לו במתנה נעלי בלט שחורות. "אני זוכר שכולם בשיעור היו בנות", הוא מספר ומתאר את החוויה שבה ילדה אחת שאלה אותו מה הוא עושה שם ושזה מקום של בנות והרגע הקטן הזה גרם לו לסגת מהרצון שלו לרקוד למשך שנים ארוכות. למרות זאת, נוימן חזר לרקוד בתקופת שירותו בצה"ל ביחידת דובר צה"ל. הפעם דרך רחבות הריקודים בחיי הלילה.

די מהר התחיל להופיע כרקדן יוצר. לאחר הלימודים, נסע יחד עם בן זוגו (עד היום),ערן, לגור בבריסל שם, בשנת 2014, הספיק לעשות שני פרויקטים (בעירום מלא) עם הכוריאוגרפית הדנית הנודעת מטה אינגוורטסן ולהופיע גם עם פרויקטים שיצר ששילבו כתיבה ניסיונית המשלבת רגעים מהחיים עם מוזיקה. את "יום הולדת", יצירתו השלישית, יצר גם כן מתוך הדחף לאסוף ולתמלל ולערוך טקסטים מהחיים בניסיון להבין את החיים. בנוסף, הוא ושותפתו ליצירה עובדים על עיבוד שירי המופע לאלבום.

איך היצירה "יום הולדת" נולדה?
"העובדה שהמופע עוסק בשאלות של הורות דווקא לא הייתה נקודת המוצא. זה התחיל בשיתוף הפעולה עם הילה כשראיתי אותה מופיעה עם שירים שלה. בתחילה הפרויקט עסק יותר בזוגיות והיה אמור לעלות ב"צוללן" (פסטיבל מחול ופרפורמנס) באוקטובר 23 אבל המלחמה גרמה לביטולו וכשנפגשנו מחדש באנו כמו עם דף חדש אחרי הטראומה. הרגשנו שאנחנו מחפשים נחמה.

אני בדיוק הייתי בתוך התהליך של בירור באיזה אופן אני הולך להביא חיים לעולם ובמקביל אצל הילה עלו שאלות בנושא מהכיוון שלה והרגשנו שזה מעניין לתת מקום לשני הקולות האלה של שני אנשים שעסוקים בנושא של הורות באופנים אחרים. אצלה היה רצון לא לעשות ילד ואצלי נקודת המוצא הייתה כן לעשות ילד".

איך היית מגדיר את היצירה?
"אנחנו מאוד מתקשים למצוא כותרת וקיבלנו הרבה הדהודים מבחוץ אומרים לנו שהמצאנו פורמט שאין לו הגדרה ושזה נורא מיוחד וזה משמח אותי לא להגדיר ואני חושב שזה טוב להשאיר את זה כך. יש עוד אמנים שמשלבים בין מוזיקה לסטוריטלינג אבל ההשראה העיקרית שלי מגיעה מספרות, אני מאוד אוהב את פרוסט את וירג'יניה וולף, את עגנון".

הכוח של היצירה היא שהיא שואבת השראה מהסיפור האמיתי שלך.
"כל יצירה שואבת כוח מהחיים עצמם. רציתי הורות משותפת במשך שנים וזו אחת הסיבות שחזרנו, אני וערן בן זוגי, לארץ. הרגשתי שמחויבות גיאוגרפית בתהליך כזה של הורות משותפת יכולה להתקיים בשבילי רק בארץ, כי אתה קושר את חייך עם מישהי, אבל החלטנו בסוף מכל מיני סיבות שלא נעשה את זה ולפעמים אני חווה פומו על ההחלטה הזו. כשנפלה האפשרות הזו התחלנו לחשוב על פונדקאות ברצינות וזה היה תהליך מורכב שמציב אותך מול שאלות מוסריות שאני נוגע בהן במופע".

למשל שאלת האמא?
"זו שאלה גדולה. במופע השאלה הזו מופיעה ממש לרגע אבל היא אחת הנקודות הכי מורכבות ועמוקות בה בשבילי. לגבי תרומת הביצית - באופן אישי הייתי רוצה שיהיה קשר עם תורמת הביצית ובארץ זה לא חוקי, מותר רק תרומה אנונימית. זה דבר שבאופן אישי הייתי שמח אם היה משתנה כדי שתהיה את האפשרות לילד בעתיד ליצור קשר עם תורמת הביצית, שלא תהיה דלת נעולה".

איך שואבים כוח וכסף לכל התהליך הזה?
"זה תהליך מאוד יקר ובמקרה שלנו אנחנו נעזרים במשפחות שלנו ולא היינו יכולים לעשות את זה בלעדיהם".

באילו קשיים ביורוקרטיים נתקלתם?
"לפעמים אתה נתקל במחסומים של חוק שמרגישים ביורוקרטיים מדי. למשל הייתה מישהי שרצתה לשאת את ההיריון אבל לא אפשרו לנו כי אסור לאישה בת 39 ויום להיות פונדקאית לפי החוק בארץ. כמובן שיש היגיון בחקיקה, אבל כשמדובר על כמה ימים לפה ולשם זה מעורר תסכול".

יש איזה מסר שהיה חשוב לך להעביר במופע?
"בארץ יש מכבש ולדנות נורא גדול. אני לא עושה את המופע כדי לתת השראה שכולם יעשו ילדים, אלא במקרה רוצה לעשות ילד ומוצא את עצמי מתעקש על הרצון הזה ולפלס לו דרך בעולם. המופע גם מביא קול נוסף, את הסיפור של הילה כאישה שלא בטוחה שהיא רוצה לעשות ילד, זו לא חובה לעשות ילד".

המופע "יום הולדת" יעלה ב-19-20.11 בתיאטרון הבית בבית ניסן נתיב ע"ש אלכסנדר גראס. רחוב נועם 5, יפו.